כשהתחלתי לראות NBA, אי שם בגיל 6-7, כשאני ואחי ואבא שלי היינו קמים מוקדם בבוקר כדי לראות את מייקל ג’ורדן משתעל על ביירון ראסל, הייתי אוהד של הבולס. אספתי חולצות של ג’ורדן ופיפן, קראתי את האוטוביוגרפיה של רודמן, שמחתי כשהבולס זכו בתואר. אולם לאחר הפרישה של ג’ורדן הבנתי שלא באמת אהדתי את הבולס, אלא אהדתי את ג’ורדן. אין לי זיקה גאוגרפית משמעותית לאילינוי, אין לי סיפורי מורשת מעיר הרוחות, ולכן האהדה הזו התעמעמה עם הזמן והפכה לזכרון דהוי ובעיקר להבנה שב-NBA קשה מאוד לפתח אהדה לקבוצה, אלא מפתחים אהדה לשחקנים. מאז ג’ורדן היו כמה שחקנים שזכו באהדה שלי, אלן אייברסון וראשיד וואלאס וקווין גארנט. ראסל ווסטברוק הוא הבא בתור ברשימה.
לכאורה, סטף קרי ולברון ג’יימס אמורים לזכות בהערכתי ובאהדתי. הם הרי הכוכבים הגדולים של הליגה. אולם עם לברון תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה שנראה שהתקבעו בשלוש השנים האחרונות על הערכה עצומה, ואילו קרי הוא אמנם חביב הקהל, אבל תמיד יש לי תחושה שמשהו חסר. יכול להיות שאלו התצוגות הנרפות במשחקים החשובים (באמת) בפלייאוף האחרון (וגם זה שלפניו), יכול להיות שזה סגנון המשחק שלו שלא מחייב אותו להתמודד עם הפיזיות שיש ל-NBA להציע, אבל ווסטברוק פשוט מדבר אליי יותר. מאז ומתמיד סגנון המשחק האייברסוני שלו גרם לי לחבב אותו. הרגעים שבהם ווסטברוק חודר לסל ומטביע הם רגעי קטרזיס עצומים שקשה להישאר אדיש אליהם. ג’ורג’ סדאנו מ-ESPN אף הגדיל ואמר פעם כי “החדירות של ווסטברוק לסל הן אמנות. זה כמו לראות ציור של פיקאסו”.
במשך שנים האהדה הזו הייתה מעין אהדה אסורה. כל עוד קווין דוראנט היה באוקלהומה סיטי אם ראסל היה יוצא למהלכים כאלו של אחד נגד כל העולם היית צריך להרים גבה, כי האלטרנטיבה תמיד הייתה לתת לקווין דוראנט את הכדור, ועם כל הכבוד לדאנקים המהדהדים של ראסל, כשלוקחים בחשבון את הפראיות של המשחק שלו ואת כמות האיבודים, האלטרנטיבה הזו בדרך כלל יעילה יותר. כל עוד דוראנט היה שם, הרצון שווסטברוק יהיה ווסטברוק היה תמיד מלווה ברגשות אשם. לראות את ווסטברוק לא מוסר פוזשנים שלמים וחודר לסל על שלושה שחקנים כשדוראנט מתחנן לכדור היה Pleasure, אבל זה היה Guilty Pleasure. זה היה כיף ומלהיב, אבל ידעת שזה לא הדרך הנכונה, שיש דרך טובה יותר.
אולם עכשיו דוראנט כבר לא שם, ועכשיו ווסטברוק הוא הכי ווסטברוק שיש, ועכשיו, לא רק שזו הדרך הנכונה, אלא זו הדרך היחידה. הדרך הזו כוללת עונת שיא סטטיסטית עם 12 טריפל דאבלים מ-26 משחקים, כולל 7 רצופים, אבל שיאים סטטיסטיים הם, ובכן, רק שיאים סטטיסטיים. יש כאלה שמתייחסים אליהם יותר ויש כאלה שמתייחסים אליהם פחות (AKA ג’ראלד וואלאס הוא אחד משלושה שחקנים בהיסטוריה של הליגה שסיימו עונה עם ממוצע של 2 חס’ ו-2 חט’ למשחק), אבל בסופו של דבר יזכרו אותם רק כשמישהו אחר ישבור אותם והם יעלו אבק במרתפים של ג’ון שומן וחבריו עכברי הסטטיסטיקות שעוקבים באדיקות אחרי המספרים הקטנים של ה-NBA.
מה שמעניין לבדוק לגבי עונת השיא של ווסטברוק היא איך היא משתקפת אצל הקבוצה שלו, אוקלהומה סיטי. האם העובדה שהוא משחק ברמה יוצאת דופן עוזרת לו כאשר לצדו משחק סמאז’ה כריסטון? איך הקבוצה הזו מתפקדת בהיעדרו של הפרנצ’ייז פלייר המקורי שלה? האם יש לה אפיק להתקדמות או שהעתיד שלה קודר? המספרים של ווסטברוק קצת מעוורים אותנו בכל הנוגע להתפתחות של הת’אנדר כקבוצה, וזה מובן, כי הכדורסל של ווסטברוק הוא סקסי ומחריד ואטרקטיבי ומבולבל ונפלא ונורא בו זמנית גם יחד, וכשזה מתובלן בכמות היסטורית של סטטיסטיקות, זה אפילו עוד יותר מסמא את עינינו, אבל אחרי שליש עונה, כבר אפשר להתחיל לתהות לאן כל הפרויקט הזה הולך.
נתחיל מהנתונים. לבילי דונובן יש בשלב הזה רק הרכב אחד שהוא סומך עליו, וזו החמישייה שלו. נכון ל-21 המשחקים הראשונים (זה הדאטה שיש ב-NBA.COM), ווסטברוק, ויקטור אולדיפו, אנדרה רוברסון, דומנטאס סאבוניס וסטיבן אדאמס שיחקו ביחד העונה כבר 308 דקות (רק 5 הרכבים בכל הליגה שיחקו יותר דקות העונה). ההרכב ששיחק הכי הרבה דקות אחריהם הוא הרכב טלאים של אלכס אברינס, כריסטון, אנס קאנטר, ג’ריאן גראנט וג’ופרי לוברן (40 דקות). זה לא שהחמישייה הפותחת של הת’אנדר מפרקת את היריבות (סך הכל 1.1+ ב-Net Rating), אלא יותר שדונובן עדיין לא מצא את הדרך למקסם את היכולות של הסגל שלו.
ויקטור אולדיפו אמנם שיפר את אחוזי הקליעה שלו העונה (45.5% מהשדה, 38.1% מהשלוש) אבל הוא רחוק מלהיות הבולדוג ההגנתי שהבטיחו לנו. כמעט כל משחק אפשר לראות כמה מהלכים שבהם השחקן שלו בורח בחסימה או בחיתוך בדרך לסל קל ובהגנה על הפיק-אנד-רול יש לו לאן לשאוף (מבין 101 שחקנים ששומרים בממוצע על לפחות 3 מהלכי פיק-אנד-רול למשחק, אולדיפו מדורג במקום ה-13 מלמטה, איפשהו בין קיירי ארווינג לדמיאן לילארד). כאשר הוא לא שומר על הכדור, יש לו נטייה לבהות בכדור ולא על השחקן שלו, מה שמאפשר ליריב את השנייה שהוא צריך כדי להשתחרר לזריקה נוחה. זה תחום שאולדיפו יהיה חייב לשפר אם הוא רוצה למקסם את הפוטנציאל שלו ואם הת’אנדר רוצים להגיע רחוק.
סטיבן אדאמס פתח את העונה קצת חלש ביחס לציפיות (אני סימנתי אותו בקיץ כאחד המועמדים לשחקן המשתפר העונה) וניכר שהוא נפגע מהעזיבה של דוראנט ומהעובדה שאין לו את הריווח ש-KD ייצר, שאפשר לו להתעלל בטבעות חופשי בעונה שעברה. היעילות שלו בריבאונד התקפה ירדה (כמו של כל הקבוצה, שהעונה לוקחת 25.5% מהריבאונדים הפנויים בהתקפה לעומת 31.1% בעונה שעברה) כי אין את הבחור הגבוה הזה שמרכז אליו מלא תשומת לב ומכיוון שההגנות מרוכזות יותר באדאמס, יותר קשה לו בפיק-אנד-רול המפורסם שלו עם ווסטברוק. “ההגנות לקחו לנו את הלובים בפיק-אנד-רול” הוא אמר בכתבה של זאק לואו מנובמבר.
אולם בשבועות האחרונים אדאמס נראה הרבה יותר טוב. בדצמבר הוא קולע 13.8 נק’ ב-70.2% מהשדה, המספרים שלו בפיק-אנד-רול כבר זהים לעונה שעברה ובווליום גבוה יותר והוא כבר לא מגבלה מהעונשין (75.0%, שיפור אדיר לעומת ה-58.2% בעונה שעברה). הוא עדיין לא שחקן שאפשר להכניס לו את הכדור לפוסט-אפ ולהתחיל לרדת להגנה (מאבד למעלה מ-20% מהכדורים שלו בסיטואציות כאלו וקולע רק 0.74 נק’ פר פוזשן), אבל בעידן בו הפוסט-אפ נמצא בסכנת הכחדה, זה לא מפריע לו להיות אחד הסנטרים היעילים בליגה.
כל זה סבבה והכל, אבל אדאמס ואולדיפו לא נראים כרגע כמספרי 2 ו-3 של קונטנדרית, לא משנה כמה המס’ 1 הוא פנטסטי. מעבר אליהם, הסגל של הת’אנדר מלא בשחקנים חד מימדיים (קנטר, אנתוני מורו, רוברסון) או שחקנים צעירים שעדיין לא בשלים לתרום בגדול (סאבוניס, קמרון פיין הפצוע). איך זה מסתדר עם זה שווסטברוק נמצא בשיא הקריירה שלו?
זה לא כל כך. הת’אנדר לא ממש מצליחים לפתח זהות ללא ווסטברוק, וכשהוא לא על המגרש יש להם Net Rating של 14.3-. לשם השוואה, כאשר ג’יימס הארדן לא על הפרקט ה-Net Rating של הרוקטס הוא 0.4+. ושל הקאבס ללא לברון הוא 2.5-. השחקנים היחידים שנמצאים בקליבר של ווסטברוק מבחינת התלות של הקבוצה שלהם בהם (במונחי Net Rating) הם ג’ימי באטלר, מארק גאסול ויאניס אנטטוקונמפו. כך שאולדיפו ואדאמס עדיין לא מצליחים למלא את החלל שנפער כשווסטברוק יורד לספסל. בשני המשחקים האחרונים, כאשר אולדיפו היה פצוע, היה ניכר שלת’אנדר פשוט אין מה להציע מלבד ווסטברוק ושני הסייד-קיקס שלו, וזה לא סימן מעודד עבור הת’אנדר כאשר כל מה שהם מצליחים להשיג כאשר ראס לא נמצא זה מהלכים מהסוג הזה.
לעומת זאת, הת’אנדר יכולים להיות מעודדים מהמספרים ההגנתיים שלהם. ההגנה שלהם דורגת שישית בליגה עד שתי התבוסות האחרונות (מדורגת 10 נכון לכתיבת שורות אלו), הם בטופ 7 באחוזים באזור הטבעת והאורך שלהם מאפשר להם לשמור על קשת השלוש בצורה לא רעה (היו בטופ 5 באחוזים של היריבות משלוש עד שתי התבוסות האחרונות). יכול להיות שהמספרים הללו ידרדרו קצת בעתיד כי הת’אנדר מאפשרים יחסית הרבה זריקות פנויות משלוש (שבינתיים היריבות לא קולעות באחוזים מטורפים), אבל האורך והאתלטיות של הסגל נשמרו גם ללא דוראנט וסביר להניח שהם ימשיכו להיות קבוצת טופ 10 ביעילות הגנתית עד סוף העונה, למרות שווסטברוק נח לפעמים בהגנה.
כל זה מספיק כדי להביא את הת’אנדר קרוב מאוד לבאר. ב-17 משחקים עד כה העונה הם הגיעו למשחקים שהוכרעו עד 5 נק’ ב-5 הדקות האחרונות שלהם, ומה שמפתיע הוא שבניגוד לעונה שעברה שבה הת’אנדר היו קבוצה מזעזעת בקלאץ’, העונה הם אחת הקבוצות הטובות ביותר. חוץ מממפיס המופלאה, הפליקנס והסאנס, הת’אנדר שיחקו העונה הכי הרבה דקות בסיטואציות של מאני-טיים, ויש להם Net Rating קטלני של 27.7+ (יעילות התקפית של 111.1 ליעילות הגנתית של 83.4). זה מפתיע כי כל מה שהם עושים בדקות האלו בדרך כלל זה לתת את הכדור לראס ולהתפלל. לווסטברוק יש נתוני Usage קרימינליים בקלאץ’ העונה (61%! רק הארדן מתקרב אליו עם 52%) ובהתחשב במה שהתרגלנו לראות ממנו בשנים האחרונות, עם קבלת ההחלטות הפזיזה והאיבודים, מעניין יהיה לראות כמה זמן הוא יצליח לגרום לכל הת’אנדר לשתות מהבאר.
הת’אנדר הם הצגה מעולה, אבל הם כרגע הצגה של איש אחד. פציעה של ווסטברוק, אפילו לכמה שבועות, עלולה לדרדר את הקבוצה הזו מחוץ לפלייאוף, וגם אם הם יגיעו לפלייאוף, יהיה להם קשה מאוד לעבור יותר מסיבוב אחד. זה לאו דווקא יהיה כשלון. הקאבס להזכירכם נעלמו מהמפה ברגע שלברון ג’יימס עזב אותם, כך שאם הת’אנדר יצליחו להגיע ללא קווין דוראנט שלב אחד מוקדם יותר מאיפה שהם הודחו בעונה שעברה ביחד איתו זה יהיה הישג. עם זאת, זה יהיה הישג יחסית ריקני. תשאלו את כריס פול אם זה הישג להגיע לחצי גמר אזורי.
למעשה העונה הזו, על אף כל הספקטקלואריות של ראסל, היא עונה שבה הת’אנדר מחפשים את הזהות שלהם. כרגע הזהות שלהם משתרבבת ומשתזרת בזו של ראסל, כי אין להם משהו יותר טוב להיאחז בו, אבל אולי בעתיד הם יצליחו למצוא משהו יותר טוב?
ממש לא בטוח. לת’אנדר לא יהיה מקום מתחת לתקרת השכר בקיץ לאחר הארכות החוזים שהם נתנו לאדאמס ולאולדיפו וגם אם הם כן ימצאו דרך לגמישות פיסקלית (אם הם יעבירו את קאנטר וקייל סינגלר האיום) שמות גדולים לא ממש עומדים בתור כדי להגיע לאוקלהומה. גם האופציות שעולות בטריידים (רודי גיי בעיקר) לא הולכות לשנות את התמונה. יש להם אמנם את בחירת הדראפט שלהם העונה, אבל היא תהיה כנראה באזור המקום ה-20 (אם ווסטברוק לא יפצע) וייקח לבחירה הזו כמה שנים להבשיל, ולראס יש אופציית יציאה כבר בקיץ 2018. האם הוא שוב יחתום בת’אנדר וימסמר את עצמו לפרנצ’ייז שבכלל לא בטוח שיוכל להעמיד סביבו קבוצה שתאיים על התואר או שגם הוא יעזוב ויחבור לקבוצת כוכבים אחרת?
זו אולי תופעת הלוואי הנוראית ביותר מהמעבר של קווין דוראנט לווריורס והדומיננטיות של לברון במזרח. הריכוז של כל כך הרבה שחקנים מעולים בקבוצה אחת בכל קונפרנס מוביל לכך ששאר השחקנים המובילים בליגה, שבדור אחר אולי היה להם סיכוי ללכת עד הסוף, חייבים גם הם לאגד כוחות כדי שהתחרות תהיה מאוזנת.
בשנות ה-90 ןתחילת שנות ה-2000 היו שחקנים גדולים בליגה שמכיוון ששיא הקריירה שלהם הייתה בדיוק כשמייקל ג’ורדן היה בשיא הקריירה שלו ואז שאקיל אוניל היה בשיא הקריירה שלו, הם לא זכו לגעת בתואר. צ’ארלס בארקלי, קארל מלון, ג’ון סטוקטון, רג’י מילר, פטריק יואינג, כריס וובר ואחרים נחשבים לדור המדבר של אותה תקופה. הנוכחות של הווריורס והקאבס מאיימת להפוך את ווסטברוק והארדן ואנתוני דייוויס ודמיאן לילארד ופול ג’ורג’ לדור המדבר החדש. השחקנים הללו נמצאים בשיא הקריירה שלהם עכשיו. עד שהווריורס והקאבס יפנו את הזירה הם כבר כנראה לא יהיו בפוזיציה להוביל קבוצה לאליפות, וזה יהיה כל כך צורם אם שחקן כמו ווסטברוק, שמעניק כל כך הרבה השראה ומייצר כל כך הרבה רגשות אצל אוהדי כדורסל בכל רחבי העולם, לא יזכה להניף את גביע לארי אובריאן.