טוב, שרדנו את מתקפת המציאות האכזרית הזו, שידועה בכינוייה מערכת הבחירות, סיימנו לריב על מי פחות גרוע, ביבי או שלי, יאיר או ציפי כאילו זה באמת מעניין אותנו ועכשיו אפשר לחזור להתעסק בדברים הלא חשובים של החיים, שהם באמת החשובים ביותר. אפשר לחזור לברוח מהמציאות. אלא שפתאום אני מסתכל על תוצר האסקפיזם המושלם שלי, ה-NBA, ומגלה שגם לפה חדרה מערכת בחירות קלוקלת שכזו, בה דווייט האוורד וקווין גארנט נבחרים לחמישיית האול-סטאר.
מה שיפה במערכת בחירות של האול-סטאר הוא שיש אפשרות לתקן (כשחושבים על זה, תחשבו איזה מגניב היה יכול להיות אם היינו מצביעים רק ל-10 חברי כנסת, והשאר היו נבחרים ע”י פיני גרשון ואפי בירנבוים), לאחר שהציבור הוכיח שוב שלהצביע בהתאם ליכולת של השחקנים זה לא ממש הקטע שלו, הרי ג’רמי לין(!) היה לא מאוד רחוק מלפתוח בחמישיית המערב(!!) על חשבון כריס פול(!!!), מגיעים המאמנים ונותנים את הכבוד למי שבאמת מגיע לו, אז בואו נראה למי באמת מגיע הכבוד השנה, במערב ובמזרח.
מחליפי המערב
קו אחורי – ראסל ווסטברוק (23.0 נק’, 8.3 אס’, 5.3 ריב’), בלי ששמנו לב, מעמיד מספרי קריירה בכל התחומים, קולע משלוש באחוזים טובים יותר מבכל הקריירה (34% לעומת 30%) ומעבר לעובדה שהוא אתלט בחסד ושחקן מלהיב, הוא אימץ העונה את תפקיד הרכז בצורה סופית, ומצליח להשכיח את קיומו של איש אחד עם זקן אחד שהיה שם בעונה שעברה. המלצת המדור למקום השני הולכת לסטפן קרי (20.7 נק’, 6.6 אס’, 4.1 ריב’) בהופעה ראשונה במשחק הכוכבים. קרי מתבסס יותר ויותר כקלעי השלשות הטוב בליגה (3.2 שלשות למשחק ב-46%) והוא מוביל את הווריורס לעונת פריצה שאף אחד לא ציפה לה. עם כל הכבוד לדייוויד לי והיכולת המפוארת שלו בצבע, אם אני צריך לבחור לוחם אחד, הבחירה הולכת לקרי.
קו קדמי – פה הדברים הופכים להיות מעניינים. האם קווין לאב (18.3 נק’, 14 ריב’) ראוי להיבחר למרות שהוא פצוע? האם מגיע לדייוויד לי (19.6 נק’, 10.8 ריב’) להיות הנציג השני של גולדן סטייט ביוסטון? מה שבטוח, מקום אחד בודאות ילך לטים דאנקן (17.5 נק’, 9.8 ריב’, 24 נק’ מדד), שפשוט מסרב להזדקן כבר. מקום נוסף ראוי ללכת לזאק רנדולף (16.2 נק’, 11.6 ריב’) מכיוון שבחירה לאול-סטאר צריכה להתבסס גם על יציבות ושמירה על יכולת גבוהה לאורך כמה שנים, ובקרב הזה זי-בו בהחלט עדיף על יריביו. המקום האחרון הולך ללמרקוס אולדריג’ (20.5 נק’, 8.9 ריב’) שמנהיג את החבורה הצעירה בפורטלנד, עם הספסל הכי גרוע בחצי הכדור הצפוני למיקס של הפלייאוף.
ווילד קארד – כמו שבאבן נייר או מספריים כשהיינו קטנים היה מין דבר כזה שנקרא התרכזות, אם התבלבלת, או בדיוק נכנס לך משהו לעין, נותנים לך עוד צ’אנס. ככה זה עם הוויילד קארד, שני מקומות, בלי קשר לעמדה, מי שהכי טוב נכנס. אז מי? ג’יימס הארדן (25.9 נק’, 5.4 אס’, 4.9 ריב’) הוא פייבוריט ברור, אחרי שהפך בחודשיים וחצי לפרנצ’ייז פלייר מהשורה הראשונה וגרם לכולנו לשכוח כמה טעויות דריל מורי עשה בקיץ. במקום האחרון הייתה לי התלבטות עזה בין דייוויד לי לטוני פארקר, אבל אם וכאשר ייכנסו שני נציגים מאותה קבוצה, הם יהיו משורות האימפריה מטקסס ולא הסינדרלה מאוקלנד. פארקר (19.7 נק’, 7.3 אס’) הוא המנוע של התקפת הספרס (ההתקפה השלישית בטיבה בליגה עם 104.05 נק’ בערב), נמצא בשיא הקריירה ואם יציבות היא באמת פקטור כשבאים לבחור, לצרפתי יש את הקייס הטוב ביותר.
עוד נשארו בחוץ: דמיאן לילארד (כי זמנו עוד יגיע), רודי גיי (כי הוא דועך מאז שהחלו דיבורי הטרייד עליו, נקווה שהטרייד הקטן עם קליבלנד סוגר את הסיפור הזה מבחינת ממפיס), ג’מאל קרופורד (כי הוא לא מספיק שחקן מרכזי כדי להיבחר, למרות שהייתי מת לראות אותו באול-סטאר).
מחליפי המזרח
קו אחורי – אני חושב שהמאמנים באמת בוחרים בצורה אובייקטיבית מי השחקנים שהכי מגיע להם לזכות בכבוד לדרוך על הפרקט ביוסטון, ומבחן קיירי ארווינג (23.1 נק’, 5.7 אס’) הוא דרך לדעת אם הם באמת עושים זאת. יש המון סיבות לא לבחור בארווינג, הוא רק סופמור, הוא משחק בקבוצה עם המאזן הגרוע בליגה, הוא חולק חדר הלבשה עם עומרי כספי ועוד ועוד ועוד. אבל למאמנים יש גם סיבה מאוד טובה לבחור בו-הוא הכי טוב שיש. ארווינג מוקף בהמון חוסר כשרון וחוסר מזל (ורז’או שגמר את העונה), אבל בהחלט מדובר בפרנצ’ייז פלייר עתידי, ומגיע לו לטעום קצת אבק כוכבים. על המקום השני היה קרב עיקש, אבל בסופו של דבר חביב הקהל, פול ג’ורג’ (17.2 נק’, 7.8 ריב’, 3.8 אס’) זוכה בפוטו פיניש בגלל קפיצת המדרגה האדירה שהוא עשה השנה, משחקן חמישייה טוב לשחקן על גבול הפרנצ’ייז פלייר.
קו קדמי – הגבוהים במזרח הם לא גבוהים של אול-סטאר, כלומר הם לא גבוהים שבא לך לראות אותם משחקים באול-סטאר, אבל הם גבוהים שמגיע להם את התואר הזה של שחקן אול-סטאר. ג’ואקים נואה (12.2 נק’, 10.7 ריב’) וטייסון צ’נדלר (12.2 נק’, 11 ריב’) עונים בדיוק על ההגדרה הזו, הם לא השחקנים הראשונים שקופצים בראש כשחושבים על משחק הכוכבים, אבל ההערכה העצומה אליהם ברחבי הליגה חייבת להתבטא בבחירה בקטגוריה הזו. כדי לאזן את רמת הכוכבות יש לנו את כריס בוש (17.5 נק’, 7.1 ריב’), שלמרות הכרסום המסוים במעמדו העונה, בהחלט ראוי לשבת על הספסל של המזרח.
וויילד קארד – להכניס את פול פירס או לא להכניס? מצד אחד, זה מרגיש לא נכון בלי האמת בסגל, מצד שני, לבוסטון יהיו 3 נציגים באול-סטאר? באמת? עם כל הצער שבדבר, אני נאלץ לוותר על פול פירס, ולפרגן לכוחות העולים בליגה, ג’רו הולידיי (19.2 נק’, 8.9 אס’) לא זוכה למספיק קרדיט ברחבי הליגה על יכולתו העונה, בעיקר מפני שפילדלפיה כקבוצה די מאכזבת לנוכח הציפיות, אבל לרכז מ-UCLA מגיע להיות ביוסטון יותר מבחירות צפויות אחרות (דרון וויליאמס, ברנדון ג’נינגס). המקום האחרון הוא בעייתי. לפני שבועיים המקום הזה היה הולך לג’וש סמית, אבל הרגרסיה שלו (במיוחד בצד המשמעתי) בתקופה האחרונה מורידה אותו מהפרק. קשה להשאיר מישהו מברוקלין בחוץ, אבל לא באמת מגיע לאף אחד שם, אז אולי נחזור לפירס? אולי אל הורפורד? בסופו של דבר, השחקן שהכי מגיע לו הוא לואל דנג (17.4 נק’, 6.4 ריב’, 3.0 אס’), אלוף העולם בלא לרדת מהמגרש עם כמעט 40 דקות לערב, יורק דם מדי ערב ומקבל בזכות את הופעת האול-סטאר השנייה ברציפות שלו.
עוד נשארו בחוץ: רוי היברט (כי הוא לא מזכיר את האול-סטאר מהעונה שעברה והגבוהים האחרים הרבה יותר ראויים ממנו), ריימונד פלטון (אולי אם לא היה נפצע, היה יכול להיות מדהים לראות את השילוב שלו עם צ’נדלר באול-סטאר), ג’ו ג’ונסון (כי הגיע הזמן קצת לדם חדש).
יש משהו יפה באול-סטאר, שבו אנו רואים את הכוכבים נהנים וצוחקים כמו ילדים, כי זו בערך ההזדמנות האחרונה שלהם לצחוק כך. סופשבוע האול-סטאר מסמן את יריית הפתיחה האמיתית של הליגה. רצף הפסדים במרץ כואב הרבה יותר מרצף דומה בדצמבר והיכולת לעשות שינויים בתקופה הזו מוגבלת מאוד. עד פגרת האול-סטאר אנחנו בדרך כלל מקבלים את הסיפורים הגדולים של העונה. ההתרסקות של הלייקרס, הכיבוש של הוליווד ע”י הקליפרס, הקאמבק של דרק רוז, הדשדוש של בוסטון, המירוץ הפתוח ל-MVP וקמפיין הריפיט הרדום של מיאמי. אחרי פגרת האול-סטאר זה הזמן בו הסיפורים הגדולים הללו נכנסים למערכה השלישית, בו האקדח שהיה על השידה במערכה הראשונה סוף סוף יורה. אני כבר לא יכול לחכות.