©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

איך ההגנה האזורית שינתה את ה-NBA

ביום שלישי דיברתי קצת באוזןבר על הרגעים, שלדעתי, שינו את ה-NBA. דבר ראשון, אני רוצה להודות לכל מי שהגיע, היה אחלה וייבים וכיף גדול. דבר שני, היה שם איזה רגע שדיברתי עליו שאני לא חושב שהעברתי אותו מספיק טוב, בעיקר כי הוא לא רגע פוטוגני כמו החטיפה של לארי בירד בגמר המזרח ב-1987 או 45 השניות האחרונות, המושלמות, של מייקל ג’ורדן במדי הבולס.

הרגע הזה הוא הרגע בו הליגה החליטה לאמץ את ההגנה האזורית בתחילת שנות ה-2000. עד אותו רגע הגנה אזורית נתפסה כסוג של שטיק, אפילו כרמאות. “כשגדלתי חשבתי שהגנה אזורית היא אסורה באולמות כדורסל” אמר דרק פישר, הגארד של הלייקרס בעבר ובחור שמסתבך עם מאט בארנס בהווה. היעדר ההגנה האזורית בעצם כפה על קבוצות הליגה לשמור אחד על אחד. במקרה הכי גרוע, הם יכלו לעשות דאבל-טים על השחקן עם הכדור, רק אחרי שהכדור אצלו.

זה בעצם פינה את הדרך לבידודים. לקבוצות לא הייתה את היכולת לשלוח עזרה לשחקן עם הכדור אם לא היה שחקן אחר מספיק קרוב אליו. תראו פה למטה איך במהלך הכי חשוב של העשור של הניינטיז יוטה נאלצת לסמוך על בריון ראסל שישמור על מייקל ג’ורדן. כולכם יודעים איך זה נגמר.


אבל בידודים היו הפורטה של ג’ורדן. תור הזהב האמיתי בעידן ההגנה האישית היה שייך לפוסט-אפ. מכיוון שלא היה אפשרי כמעט להביא עזרה, אם הצלחת להכניס את הכדור לביג-מן שלך בפוסט, עשית כבר את חצי הדרך לנקודות. עכשיו הוא רק היה צריך להתגבר על השחקן שלו והוא היה בדייט רומנטי לבד עם הטבעת. בסרטון פה למטה אפשר לראות שלא רק שלא הייתה כמעט בעיה להכניס כדורים לשאק לפוסט, אלא היה לו גם המון זמן לעבוד שם למטה.


זה לא סתם שלכמעט כל קבוצה דומיננטית פרה-ההגנה האזורית היה ביג-מן עוצמתי. הלייקרס עם קארים, הסלטיקס עם פאריש ומקהייל, יוסטון עם האקים ורלף סמפסון (ואז רק עם האקים), ניו יורק עם יואינג, אורלנדו עם שאק, הספרס עם דייוויד רובינסון וטים דאנקן, הלייקרס עם שאק. למעשה, הקבוצות היחידות (שאני זוכר) שהצליחו למרות שהן סטו מהקונבנציה הזו של סנטר דומיננטי הן הבד-בויז של הפיסטונס, הבולס של ג’ורדן ויוטה של סטוקטון ומלון (אני ליברלי קצת עם המונח הצלחה), אבל הן היו היוצאות מן הכלל. לכל אורך השנים התפיסה הייתה שאתה צריך להשיג את הענק שלך, וכל שאר החתיכות יסתדרו מסביב.

כל זה השתנה כשההגנה האזורית היגרה ל-NBA. לא עוד עבירות טכניות על שחקנים שמשוטטים חופשי, ולאט לאט מוחות הכדורסל החדים ביותר הבינו איך לנצל זאת לטובתם, ואיך לשנות את הגאומטריה של הפרקט.

השינוי הזה לא היה מיידי. האפליה לטובת הביג-מנים נמשכה עד תחילת העשור הנוכחי, ובאה לידי ביטוי בעיקר בדראפט (גרג אודן לפני קווין דוראנט בדראפט 2007, האשים ת’אביט לפני ג’יימס הארדן וסטף קרי בדראפט 2009, גרג מונרו ואקפה אודו לפני פול ג’ורג’ וגורדון היוורד בדראפט 2010), אבל בשנים האחרונות המהפכה כבר הושלמה, וביחד עם העלייה ביעילות של הפיק אנד רול וההבנה ששלוש נקודות זה יותר משתיים, הפוסט-אפ איבד מהאטרקטיביות שלו.

הוא איבד מהאטרקטיביות שלו כי היום הרבה יותר קשה להכניס כדור לביג-מן שלך. כשההגנה יכולה לשלוח שחקן נוסף כדי למנוע את הכנסת הכדור יותר מדי שניות מהשעון הולכות לאיבוד רק על להכניס את הכדור לגבוה שלך. וגם אם הצלחת להכניס לו את הכדור, הוא עכשיו צריך לנצח 2 שחקנים ואין לו את כל הזמן שהיה לשאק כדי לייצר לעצמו מצב קליעה נורמלי. תראו פה למטה איך גולדן סטייט מנטרלים את הפוסט-אפ של קארל אנתוני טאונס עוד לפני שהוא בכלל קורה.


הפתרון הברור הוא קליעה מבחוץ, כי ככה השחקן שבא לעזרה צריך לחשוב פעמיים אם לעזוב את השחקן שלו, ויכול להיות שכשהליגה תהיה שופעת בשחקנים שקולעים בקרוב ל-40% מהשלוש הפוסט-אפ יהפוך להיות Lesser Evil ונראה איזו תחייה מחודשת שלו, אבל בינתיים, הוא נראה יותר ויותר כמו משהו שהיה מגניב בניינטיז והיום הוא הרבה פחות. כמו פוגים, בערך.

לפי זאק לואו, ב-2005 22 קבוצות בליגה סיימו 10% מהפוזשנים שלהם בפוסט-אפ, ב-2015 המספר הזה ירד לשמונה. העונה הוא כבר עומד על 3 בלבד, ויש לכך סיבה. אף קבוצה בליגה לא מייצרת יותר מ-0.99 נק’ פר פוזשן של פוסט-אפ. לעומת זאת, ספוט-אפ מהווה בערך 20% מהפוזשנים בליגה ויש 13 קבוצות שמוציאות ממנו בממוצע יותר מ-1.0 נק’ פר פוזשן.

(הערת אגב: אני בכוונה מתעלם פה מהנתונים של פיק-אנד-רול, למרות שזה המהלך הרווח בליגה, כי הנתונים ב-NBA.COM מתייחסים רק למהלכים שמסתיימים בזריקה של השחקן עם הכדור או של השחקן החוסם, ולא מתייחסים למהלכים שנוצרים כתוצאה מהפיק-אנד-רול, כמו המהלך פה למטה).


למעשה, ההגנה האזורית הפכה את הפוסט-אפ למיותר ואת הפיק-אנד-רול להרבה יותר ידידותי למשתמש, וזה כיף גם לנו כצופים. הרבה יותר כיף לראות חדירה והוצאת כדור לשלשה מאשר את דווייט האוורד מנסה לחפור באותיות. זו גם הסיבה שהכדור נמצא בידיים של גארדים ושחקנים יוצרים הרבה יותר משהוא נמצא אצל ביג-מנים. מתוך 20 השחקנים המובילים בליגה בנתוני Usage, רק 4 הם ביג-מנים, והם כולם משחקים או שיחקו בקבוצות שאין להן אופציה טובה יותר. דרך אגב, אף אחת מהקבוצות הללו לא קרובה אפילו לפלייאוף (דמארקוס קאזינס, אנתוני דייוויס, ברוק לופז וג’ואל אמביד). לפני 20 שנה המצב היה שונה בתכלית. 6 מתוך 7 השחקנים עם ה-Usage הגבוה ביותר היו ביג-מנים ואפילו שחקנים כמו ריק סמיטס וטום גוגליוטה היו בטופ 20.

זה היה עולם אחר, עולם בו ככל שהיית קרוב יותר לסל היית מאיים יותר. בעולם של היום סטף קרי וג’יימס הארדן ולברון ג’יימס ופול ג’ורג’ וקוואי לאונרד ואייזיאה תומאס וג’ון וול ודמיאן לילארד וקמבה ווקר וראסל ווסטברוק (דרך אגב, מישהו שם לב שהוא קולע 3.5 שלשות בלמעלה מ-40% ב-10 המשחקים האחרונים כולל כמה דאגרים מפחידים על טוני אלן? עוד משהו לחשוב עליו לקראת הבחירה ב-MVP) מאיימים יותר כשהם רחוקים מהטבעת, והרבה יותר משתלם לשים את הכדור בידיים שלהם.

שאלה שעולה מהפסקאות האחרונות היא האם כדאי באמת לבנות את הקבוצה שלך סביב קארל אנטוני טאונס או אנתוני דייוויס (כפי שהג’נרל מנג’רים של הליגה קבעו בשנתיים האחרונות) או שאולי עדיף לחכות ללונזו בול? זו סוגיה לפעם אחרת. מה שיותר מעניין כרגע זה האם המגמה הזו תימשך והפוסט-אפ ילך באמת כדרכם של הפוגים ויעלם מהעולם? או שאולי נזכה לראות רנסנס של הגו-טו-מוב של פעם?


עולם שונה. האקים ושאק


לכאורה, התשושבה היא יותר לכיוון של הפוגים. הירידה במעמד של הפוסט-אפ הביאה לכך שהשחקנים בתיכונים ובקולג’ים לא מתאמנים על פוסט-אפ בטרם הגיעם ל-NBA, וכך בעצם מתייצבים בבקו”ם של הליגה בלי הכלי הזה בארסנל היכולות שלהם. “אתה צריך לעבוד על משחק הפוסט שלך נגד ונדרבילט, לא נגד הספרס” אמר סטיב קר, “אם אתה מגיע לליגה, מנסה לעשות פוסט-אפ, ואיזה וטרן שנמצא 10 שנים בליגה מעיף את הכדור שלך לשורה החמישית, קשה להתמודד עם זה”.

קשה להאשים את הילדים האלה. הם רואים את ג’אליל אוקפור, שחקן פוסט-אפ משובח ועוד לא בן 22, וכבר הוא נראה כמו דינוזאור כי אין לו את היכולות האחרות שנדרשות היום ב-NBA, שיש להן ביקוש גדול יותר, כמו ניידות בהגנה והיכולת להגן על כמה עמדות. לאף אחד אין ספק שאוקפור טוב יותר מרישון הולמס (נשבע לכם שזה לא שם של חדר כושר, זה שחקן אמיתי שמשחק בפילדלפיה), אבל זה רלוונטי רק לכדורסל בשכונה. בכדורסל של ה-NBA, כפי שהוא משוחק כיום, הולמס טוב יותר מאוקפור, בדיוק כמו שפטריק בברלי טוב מרג’י ג’קסון או ג’ף טיג אפילו מריקי רוביו (עד חודש מרץ 2017). הכדורסל של ה-NBA הפך בשנים האחרונות למשחק שונה מהכדורסל שאנחנו רגילים אליו מהשכונה, והילדים שעומדים להתגייס לליגה מתאימים את עצמם.

בנוסף, הליגה מחפשת יותר ויותר את השחקנים שמסוגלים לשמור על כמה עמדות ולעשות חילופים בהגנה, וכך בעצם, אם אתה שארלוט ויש לך מיס-מץ’ בהתקפה וקליי תומפסון מוצא את עצמו שומר על פרנק קמינסקי, המון דברים צריכים לקרות כדי שתעשה סל. האחד הוא שתצליח להכניס את הכדור לקמינסקי. השני הוא שקמינסקי, שחקן שלא התאמן כמעט על מהלכי פוסט, יצליח לעשות מהלך ראוי בפוסט על תומפסון, שחקן שיודע להגן על מהלכי פוסט. והשלישי הוא שבמקרה ובאה עזרה אחרי שהצלחת להכניס את הכדור לקמינסקי, הוא ידע למצוא את השחקן הפנוי.

יותר מדי דברים צריכים לקרות כדי שהפוסט-אפ יחזור להיות אפקטיבי. אתה צריך שחקן שיודע לעשות פוסט-אפ, אתה צריך לדעת להכניס לו את הכדור והשחקן הזה צריך לדעת למסור כשמגיעה העזרה. זו משימה כמעט בלתי אפשרית כיום, אבל רק אם אנחנו מגבילים את עצמינו לביג-מנים.

אם אנחנו מסתכלים על גארדים יוצרים, הפוסט-אפ יכול להפוך לכלי עוצמתי עבורם. גארדים לא צריכים שמישהו יכניס להם את הכדור והם מוסרים טובים מטבעם, כך שהעזרה שתבוא לא אמורה להוות בעיה. המכשול הוא רק ביכולת שלהם באמת לעשות פוסט-אפ כמו שצריך, אבל יכול להיות שאנחנו מתחילים לראות ניצנים של מהפכה. דמאר דרוזן, ראסל ווסטברוק, יאניס אנטטוקונמפו, אפילו דווין בוקר וכמובן לברון ג’יימס. כולם משתמשים קצת יותר בפוסט-אפ כדי לבלבל את האויב.


יכול להיות שזה תחילת הקאמבק של הפוסט-אפ, ואם כן, זה יהיה מרתק. לא רק בגלל ההפוך-על-הפוך שבו הגבוהים עומדים בחוץ ומחכים לגארד שיעשה פוסט-אפ ויוציא להם כדור לשלשה, אלא כי כל פלייאוף אנחנו מגלים כמה חשוב המהלך הזה. בפלייאוף 2013 כריס פול השפיל את קווין דוראנט וחשף את חוסר היכולת שלו לנצל את יתרון הגובה שלו. בפלייאוף האחרון ראינו איך לברון משמיד את אטלנטה בעזרת פוסט-אפים מדויקים. המעמד של הפוסט-אפ אמנם נמצא בדעיכה מתמדת, אבל הוא עדיין על תקן מצה עם שוקולד בפסח. זה לא משהו שאתה אוכל כל השנה, אבל זה יכול לבוא מתאים לשבוע אחד.

עם השינויים שהליגה ממשיכה לעבור והאפשרות שגארדים ישתמשו יותר ויותר בפוסט-אפ, יכול להיות שהפוסט-אפ יהיה כמו דובי הפנדה, ויצא מסכנת ההכחדה.

#אנתונידייוויס #שאקילאוניל #האקיםאולגוואן #ראסלווסטברוק #לברוןגיימס

2 צפיות