איך טיירון לו הציל לדייוויד בלאט את הקריירה
לברון ג’יימס הוא שחקן ענק. הוא השחקן הכי מוכשר שדרך על פרקט במילניום הנוכחי. הוא האתלט הכי גדול שיש בעולם היום (איזה עוד שחקן היה יכול להמשיך לשחק אחרי הנפילה שלו ברבע השלישי?) והוא אלוף עם קבלות. אבל אלו רק חלק מן הסיבות שהופכות את לברון ג’יימס לכל כך עוצמתי. היכולת שלו להשתמש בתקשורת ובמדיה החברתית היא מה שהופכת אותו לתופעה כלל עולמית.
לא צריך ללכת אחורה הרבה כדי לראות את ההשפעה של לברון דרך התקשורת ואת היכולת שלו לנתב אותה לאן שהוא רוצה. ב-2010 הוא עשה זאת בעזרת “ההחלטה”, אחת ההופעות הטלוויזיוניות הכי שנויות במחלוקת שאי פעם נראו על המסך. בקיץ האחרון הוא עשה זאת דרך מכתב ב-Sports Illustrated, שבתוכן שלו היה את אותו מסר שהיה ב”החלטה” (שימוש בתקשורת כדי להודיע לעולם איפה הוא הולך לשחק), פשוט הפעם המסר היה יותר אמריקאי (חזרה הביתה לקליבלנד במקום בריחה לחופים של מיאמי) ופחות מעורר אנטגוניזם (בכל זאת, מכתב זה לא ספיישל של שעה בטלוויזיה). אבל אלו רק הדברים הגדולים. מספיק להסתכל על הטירוף בטוויטר כשלברון מוריד את הסרט ראש שלו, ואז מחזיר אותו, ואז מוריד אותו שוב. מספיק לראות איך אנשים גומעים ציוצים שלו בזמן הפלייאוף (אחרי שהודיע כי לא יתעסק במדיות חברתיות בזמן הפוסט-סיזון).
לברון הוא המלך של ה-NBA לא רק כי הוא השחקן הכי טוב בליגה, אלא כי הוא למד לגייס את התקשורת לטובתו. לפעמים זה עובד לרעתו, כמו ב”החלטה”, אבל בשנים האחרונות, לברון למד לעשות זאת נכון.
לעומת לברון, דיוויד בלאט רק למד לזחול העונה בתוך הסבך התקשורתי של ה-NBA. לא פעם בעונה הרגילה הוא יצא באמירות שכמעט מידית נקטלו ע”י לברון. פעם אחת הוא מעד בלשונו כשאמר שקווין לאב הוא לא שחקן מקסימום. רק בשבוע האחרון הוא חשב שהוא עושה טובה לקיירי ארווינג כשאמר שהוא משחק פצוע, אמירה שלא בטוח שקיירי אהב. בעוד בלאט מנסה להתחמק מכדורים שהתקשורת יורה אליו, לברון הוא זה שיורה אותם. בעוד בלאט רק מנסה להישאר מעל המים בבריכה העמוקה של עולם ה-NBA, לברון שוכב לו על מזרון ים ושותה מוחיטו.
איך אתם רוצים שמאמן אנושי יאמן כוכב מעולם אחר?
הפער הזה, בין היכולת של לברון להשתמש בתקשורת לבין היכולת של המאמן שלו לשרוד אותה, בא לידי ביטוי בעיקר בצורה שבה אנחנו תופסים את ההצלחות והכישלונות של קליבלנד. הצלחה היא בזכות לברון. כישלון הוא בגלל בלאט. מייק ברין, השדרן של ESPN, אמר את זה בחצי משפט במשחק הרביעי מול הבולס, ואני חושב שצריך לחדד את זה טיפה יותר. בלאט הוא השעיר לעזאזל של קליבלנד. הוא לא יקבל קרדיט אם הם יזכו בתואר (למרות שהוא יהיה ראוי לו), אבל הוא יקבל את כל חיצי הביקורת אם הם לא יעברו את שיקאגו (למרות שהוא לא היחיד שראוי להם).
מבחינה מקצועית, יש דברים בגו. בלאט כרגע נראה קצת כמו הגרסה המזרחית של סקוט (ברוך שפטרנו) ברוקס באוקלהומה. כלומר, הוא יגיע רק עד לאן שהכוכבים שלו יקחו אותו. קליבלנד שלו היא הקבוצה שמתבססת הכי הרבה על בידודים מבין כל קבוצות הפלייאוף. 16.8% מהפוזשנים של הקאבס מסתיימים בבידוד, שזו עלייה של למעלה מ-5% מהעונה הרגילה, שגם בה קליבלנד הובילה את הליגה בקטגוריה הזו. מבין הקבוצות שנותרו בפלייאוף, הקליפרס הם היחידים שעוד איכשהו מתקרבים לכמות הבידודים של הקאבס, והם עושים את זה רק ב-9.1% מהזמן שהכדור אצלם.
כפועל יוצא משיטת הבידודים קליבלנד היא גם הקבוצה שזורקת הכי הרבה פעמים אחרי שהשחקן הזורק כדרר לפחות 7 פעמים והיא גם זו שזורקת הכי הרבה פעמים אחרי שהשחקן הזורק החזיק בכדור לפחות 6 שניות. יכול להיות שבלי קווין לאב בלאט החליט להמר על היכולת האישית של לברון ג’יימס וקיירי ארווינג כמה שיותר, אבל בליגה פוסט-אליפות-מדהימה-של-הנעת-כדור-בלתי-פוסקת-של-הספרס ב-2014, הסגנון שבלאט הנחיל בקבוצה שלו פשוט לא נראה כמו סגנון שיכול לנצח ברמות הגבוהות של ה-NBA.
אלא שאם אנחנו מרחיבים טיפה את הספקטרום, האם בלאט הוא האיש שאנחנו צריכים להאשים בסגנון הזה?
כדי להבין האם בלאט הוא האחראי למוצר שקליבלנד מעמידה על המגרש צריך להבין איך קליבלנד בנויה כפרנצ’ייז. והפרנצ’ייז הזה למעשה בנוי על לברון ג’יימס. לברון הוא אמנם לא בעל המניות העיקרי בקליבלנד ואין לו תפקיד רשמי בקבוצה מלבד על הפרקט, אבל לאף אחד אין ספק שמדובר במקבל ההחלטות העיקרי בפרנצ’ייז.
הסיטואציה הזו, בה שחקן פעיל הוא גדול יותר מהמועדון בו הוא משחק, היא חסרת תקדים. כל השחקנים שהיו באזור החיוג של לברון מבחינת מעמד בליגה היו חלק מהמערכת, הם לא היו המערכת כולה. בין טים דאנקן לסן אנטוניו יש (או הייתה) סימביוזה היסטורית. קובי ברייאנט נאלץ לא פעם לבלוע את הרוק ולקבל את מרותו של ד”ר ג’רי באס ומיץ’ קופצאק. אפילו מייקל ג’ורדן לא היה השליט הבלעדי של הבולס, והקריירה שלו בשיקאגו הסתיימה ב-1998 למרות שהוא לא רצה בכך ב-100%.
לברון היה בערך במעמד של קובי ומייקל כאשר שיחק במיאמי. היה לו את פט ריילי שקיבל את ההחלטות הקשות, והתפקיד שלו הצטמצם לגבולות הפרקט. זו, לטעמי, אחת הסיבות המרכזיות שלברון החליט לחזור לקליבלנד. זה לא רק החומוס של אקרון והבישולים של מאמא לברון, אלא העובדה שהייתה לו הזדמנות להפוך לדמות עם הכי הרבה כח במועדון NBA.
לקאבס אמנם יש GM איכותי בדמות דייוויד גריפין, ואת אחד האנשים הכי עשירים באמריקה כבעלים (דן גילברט), אבל בלי לברון, ראינו מה הם שווים. לברון שולט בפרנצ’ייז של קליבלנד, מכיוון שבלעדיו אין לפרנצ’ייז הזה עתיד. אם הוא יממש בקיץ את אופציית היציאה שלו ויעזוב, קווין לאב יעזוב בעקבותיו וקיירי ארווינג לבטח ידרוש טרייד בשלב מסוים. זה כנראה לא יקרה כי לברון מודע לנזק התדמיתי שמהלך כזה יגרום לו, אבל זה רק ממחיש את האחיזה העוצמתית שיש ללברון על קליבלנד.
אל תוך המציאות הזו נכנס דייוויד בלאט, מאמן שאף פעם לא אימן ב-NBA ומבקשים ממנו להצליח עכשיו. למעשה, מעולם לא היה דיסוננס גדול יותר בין המעמד של המאמן של הקבוצה למעמד של הכוכב שלו. לג’ורדן, קובי ושאק היה את פיל ג’קסון. לדאנקן היה את גרג פופוביץ’. ללברון במיאמי היה את אריק ספולסטרה, שזכה לגב מפט ריילי. אי אפשר להגיד את השמות הללו ואת בלאט באותו משפט.
בדיסוננס עצום שכזה קשה ליצור ולתפקד, ולכן בלאט חזר לדברים הפשוטים. הוא זנח את התקפת התנועה שניסה להטמיע בתחילת העונה ועבר לבידודים והסתמכות על יכולת אישית. במזרח הנחות זה עוד עלול להספיק כדי להגיע לפיינלס, אבל לא בטוח שזה יספיק כדי לשמור לבלאט על המשרה.
הדיסוננס בא לידי ביטוי במהלך האחרון במשחק הרביעי מול הבולס אתמול, בו בלאט ניסה לשרטט מהלך בו לברון מוציא את הכדור, אולם לברון ביטל את המהלך והחליט בעצמו שהוא ייקח את הזריקה. כמובן שמדובר בהחלטה נכונה של לברון, אבל זה לא האישו. האישו הוא שלברון הוא למעשה המאמן של הקבוצה הזו כשהיא מצליחה, ובלאט הוא המאמן של הקבוצה הזו כשהיא מפסידה.
במובן הזה, טיירון לו, עוזר המאמן של קליבלנד, הציל לבלאט את הקריירה לקראת סיום המשחק אתמול. בלאט כמעט דפק כריס וובר כשקרא לפסק זמן לפני המהלך האחרון כאשר לא נותרו לו כאלה. לו קלט את הסיטואציה ועצר את בלאט לפני שהשופטים קלטו את הסימון שלו.
בלאט צריך להבין שהוא נמצא במצב בו כולם רק מחכים שהוא ימעד כדי להגיד “הנה, אמרנו לכם”. כולם מחכים לו בפינה כדי להגיד שהוא לא מתאים לאמן ברמות הללו. זו הסיבה שהתקשורת מנתחת את שפת הגוף שלו מול לברון. זו הסיבה שאמירה כמו זו של לברון אחרי המשחק, שהוא זה שתכנן את המהלך המנצח, זוכה לתהודה רבה כל כך. זו הסיבה שאני מאמין שאם אחד השופטים היה קולט את הסימון של בלאט, לא בטוח שהוא היה שורד את התופת התקשורתית הזו.
בלאט היה טובע סופית בבריכה המטאפורית של ה-NBA, בזמן שלברון היה לוקח עוד שלוק מהמוחיטו שלו.
בעצם, הסיטואציה שבלאט נמצא בה היא גם חלום וגם סיוט. מצד אחד, היא חלום כי הוא מאמן את השחקן הטוב בעולם, בפלייאוף, מול השחקנים הכי טובים שיש, ומקבל על זה 5 מיליון דולר לעונה. מצד שני, הוא נמצא בעולם של לברון ג’יימס, ובעולם הזה אף אחד לא מנצח חוץ מלברון ג’יימס.