ביג 3 או ביג 5? על גיים 1 של גמר המזרח

השורה התחתונה של גיים 1 של גמר המזרח הייתה שאינדיאנה נתנה הופעה מרשימה. הם הוציאו לפועל בצורה מצוינת בהתקפה, ניצלו את המיס-מצ’ים עד תום, לא נלחצו כשמיאמי טיפה התחילו להתחמם, גרמו למיאמי לשלם על כל טעות שלהם בהגנה וכפו את סגנון המשחק שהם רצו על המשחק. זה היה התסריט האופטימי ביותר שפרנק ווגל יכל לחשוב עליו לפני גיים 1. זה היה ה-Best Case Scenario.

אבל, וזה אבל גדול, זה עדיין לא אומר שהפייסרס חזרו. אני אישית התחבטתי עם השאלה הזו אחרי שלושת הניצחונות הרצופים שלהם מול וושינגטון בסיבוב הקודם. רוי היברט נראה יותר כמו רוי היברט, וההגנה של אינדיאנה נראתה לפרקים כמו ההגנה של אינדיאנה, ואני זוכר ממש רגע של בהירות שבו חשבתי לעצמי “יכול להיות שהם חזרו, יכול להיות שהחזרה הזו אפילו שווה אלף מילים (פחות או יותר. לרוב יותר)”, אבל עוד לפני שהספקתי להדליק את המחשב ולכתוב פוסט הגיע גיים 5 הזוועתי מול וושינגטון, בו הפייסרס הובסו בבית ב-23 הפרש שהרגישו כמו 40 והפסידו בצורה היסטורית בקרבות הריבאונד 62-23.

כך שהשורה התחתונה האמיתית צריכה להיות שאין מה לקפוץ מעל הפופיק ולהמר על אינדיאנה. הם בסך הכל ניצחו משחק שהם היו חייבים לנצח אם הם רוצים לנצח את הסדרה הזו. הם בסך הכל נתנו משחק אחד טוב. הם עדיין צריכים לפצות אותנו על חודשיים של כדורסל מאזור הדמדומים. אבל, וזה אבל לא פחות גדול, במשחק הזה ראינו שהולכת להיות פה סדרה. כמעט כל סדרה שמיאמי משחקת היא תלויה קודם כל בעצמה, אולם מול הפייסרס, מיאמי, יחסית, הכי פחות תלויה בעצמה, מכיוון שסגנון הכדורסל של הפייסרס מבטל את רוב היתרונות של מיאמי.

הניצחון של אינדיאנה בגיים 1 נבע לא רק מההוצאה לפועל המצוינת שלה, שעוד נגיע אליה בהמשך, אלא גם, ואולי בעיקר, מחולשה של מיאמי. החולשה הזו התחילה מהראש וחלחלה עד לאחרון השחקנים. הראש, אריק ספולסטרה, עדיין לא החליט איך הוא הולך להגיב לכדורסל הביג-מנים של אינדיאנה, שבכל רגע מעמידה על המגרש שני גבוהים. היה נדמה שהוא מתלבט עדיין האם להישאר נאמן לסמול-בול, עם כמה שיותר קלעים על המגרש בניסיון לבטל את היתרון שרוי היברט יוצר לאינדיאנה מתחת לסל, או שהוא מתאים את עצמו ושולח את יודוניס האסלם למערכה כדי להתמודד גולגולת מול גולגולת עם הגבוהים של אינדיאנה.

בגיים 1 אף אחת מהאופציות הללו לא הוכיחה את עצמה יותר מדי. גם כאשר ספולסטרה העלה למגרש הרכב קלעים של לברון, ווייד, נוריס קול, מריו צ’למרס וכריס בוש או חמישייה דינמית של לברון, צ’למרס, ריי אלן, שיין באטייה וכריס אנדרסן היתרונות שההרכבים הללו יצרו בהתקפה החווירו לעומת החסרונות בהגנה, כאשר השחקנים של אינדיאנה פשוט שיחקו בסבלנות, הלכו לעוד פיק אנד רול ועוד חסימה עד שהמיס-מץ’ הגיע, ובכל פעם הם מצאו את היברט או דייוויד ווסט לזריקה נוחה. מנגד, כאשר ספולסטרה שלח את האסלם למגרש לצד בוש, ההתקפה של ההיט נראתה סטגנטית והפייסרס הצליחו לפתוח פער משמעותי ברבע השלישי. השמיכה של ספולסטרה קצרה במקרה הזה, ובאיזשהו שלב מגיעה ההבנה שהקבוצה הזו פשוט פחות טובה מהקבוצה שהייתה שם בעונה שעברה.

האמירה הזו היא לא כזו דרמטית. למעשה, אי אפשר לצפות מקבוצה שרצה עמוק בפלייאוף כבר שנה רביעית ברציפות לשמור על אינטנסיביות ורמה כל כך גבוהה למשך כל כך הרבה זמן, אבל דווקא לסדרה הזו יש פוטנציאל לחשוף את החולשה הזו בדיוק בזמן הלא נכון. מלבד לברון ג’יימס, קשה להגיד על אף שחקן בסגל של ההיט שהוא טוב יותר מהעונה שעברה. כריס בוש הפך רשמית לרול-פלייר, והוא מסורתית חלש מול אינדיאנה, שיין באטייה נראה גמור, נוריס קול אחראי על לפחות 3-4 פוזשנים רעים בהגנה בכל משחק (הבק-דור של סי.ג’יי ווטסון במחצית הראשונה פשוט לא יכול לקרות ברמות הללו), מריו צ’למרס הרבה פחות עקבי ויעיל מהעונה שעברה וכריס אנדרסן, שבפלייאוף הקודם קלע בערך ב-104% מהשדה, נותן אנרגיות אבל לא מסוגל לתת הרבה יותר מזה מול הגבוהים של הפייסרס.

זה מותיר את לברון עם ריי אלן הבלתי נגמר ועם דוויין ווייד, אבל הבעיה היא שווייד מתקשה מול אינדיאנה. בפריוויו לסדרה הועלה הנתון כי הוא מחזיק במדד +/- שלילי של 10.3 מול הפייסרס העונה הרגילה, והמדד הזה לא ממש השתפר בגיים 1. פלאש אמנם הראה כמה פלאשים במהלך המשחק, במיוחד במחצית הראשונה, אבל הקליעות שלו לא היו בשטף של המשחק והמהלכים שלו היו כפויים במידה מסוימת. כשמוסיפים לזה 3 איבודים מאוד לא מתוזמנים (כמעט כל אחד מהם היה באמצע מיני-ריצה של ההיט), רק ריבאונד אחד (מה שתמיד היה המדד לרמת המעורבות שלו במשחק) ושפת גוף מאוד אדישה ואנמית, מקבלים שלמרות 27 נק’ באחוזים מעולים, זה היה משחק בינוני של די-ווייד, ומיאמי, ובעיקר לברון, צריכים אותו הרבה יותר טוב כדי לנצח את הסדרה.

ההתקפה שלהם לא מסונכרנת מספיק. ווייד ולברון

כך שהמסקנה העיקרית שאנו יוצאים ממנה מגיים 1 היא שכרגע אין במיאמי ממש ביג 3, אלא בעיקר ביג 1, אולי ביג 1.5. השטף לא שם ומול ההגנה של הפייסרס, שמסוגלת להתמודד באחד על אחד כמעט עם כל שחקן של ההיט (ההגנה של פול ג’ורג’ על לברון בפוזשן ספציפי ברבע השני בו הוא דחק אותו לפייד-אווי בפוסט-אפ הייתה ברמה של פאולו מלדיני, רמה שגורמת לך להתלהב ממהלכי הגנה איכותיים), התלות בלברון הולכת וגדלה. יתכן מאוד ובסדרה הזו לברון יאלץ לשלוף מהמחסנים שלו עוד הופעה של 49 נק’ כמו שהפיק נגד ברוקלין, כי לפי המשחק הראשון, קשה מאוד לסמוך על שאר השחקנים במיאמי.

בצד של הפייסרס, לא רק שיש ביג 3, במשחק הזה היה ביג 5. הפייסרס פשוט עבדו כמו שעון בגיים 1. הם כמעט בכל התקפה הצליחו לנצל את יתרון הגובה/הפיזיות שלהם כדי להגיע לזריקה טובה, וגם במהלכים שנתקעו פול ג’ורג’ ולאנס סטפנסון הצליחו לייצר מצב זריקה לא רע לעצמם או לאחרים. זה גם לא הזיק שהם קלעו באחוזים לא קונבנציונליים (51.5% מהשדה, 42.1% מה-3) ושרוי היברט היה קצת יותר פעיל מהרגיל מתחת לצבע (13 זריקות עונשין, 9 ריבאונדים, מדד +/- של 19+), אבל לטעמי, נראה שהסוד לניצחון של הפייסרס בגיים 1 הוא דייוויד ווסט.

הפאוור פורוורד הוותיק הוא השחקן שבמיקרוקוסמוס מהווה את ההבדלים בין הקבוצות. הוא השחקן שיוצר את המיס-מץ’ לטובת הפייסרס, ובגיים 1 הוא גם לרוב היה זה שניצל אותו. כמעט תמיד שהכדור הגיע אל ווסט בפיק אנד רול או בפיק אנד פופ הוא קיבל את ההחלטה הנכונה, בין אם זה היה זריקה מחצי מרחק או הטעיה וכדרור לסל או הכנסת כדור להיברט לנגיחה מקרוב לרשת. הנוכחות של ווסט באזור הצבע גורמת להגנה של מיאמי להיות פגיעה בגלל הגודל שלו ושל היברט, וכמעט בכל פעם הוא מצא את הדרך למקסם את הפגיעה (אפשר לראות בתקציר לפחות 4 מהלכים בהם ווסט פשוט עושה את המהלך המדויק בכל פעם).

האיש הכי חשוב בחמישייה של אינדיאנה. דייוויד ווסט

אם זה לא מספיק, נראה שווסט מבין את החשיבות של המיס-מץ’ שלו ומוכן לעשות הכל כדי לממש אותו. אחרת איך אפשר להסביר את הנכונות שלו לרדוף אחרי ריי אלן בחסימות כאשר ספולסטרה ניסה שוב את הרכב הקלעים שלו ללא הועיל במחצית השנייה. הרצון הזה, הדרייב הזה, האובר-מוטיבציה הזו, הפרנק אנדרוודיות הזו, מה שגורם לשחקן לעשות הכל כדי למנוע מהקבוצה השניה את היתרון שלה תוך כדי ניצול עד תום של היתרון שלו בצד השני, זה מה שהיסטורית נתן את ה-Edge לקבוצות שהפסידו לאותה קבוצה כמה פעמים ברציפות בפלייאוף כדי לעבור את המשוכה בפעם הבאה. זה קרה עם הבולס ב-91 מול הפיסטונס, זה יכול לקרות גם הפעם.

אבל אם כבר הכנסנו היסטוריה לעניין, זה הזמן להזכיר שמיאמי בעידן הביג-3 היא מומחית בחזרה מפיגור. ארבע פעמים הם פיגרו 1-0 ולאחר מכן ניצחו ארבעה משחקים ברציפות, ולפני שנתיים הם אפילו פיגרו מול הפייסרס 2-1 רק כדי לתת להם בראש שלוש פעמים ברצף בדרך לניצחון בסדרה ולאליפות הראשונה. מיאמי עוד תשתפר, אינדיאנה עוד תיתן לנו כמה משחקים שיגרמו לנו להתחרט שהאמנו בהם מלכתחילה, כך שהמשחק הראשון היה רק כתוביות הפתיחה של הסדרה הזו, יש לנו עוד הרבה למה לצפות.

#דווייןווייד #פולגורג #דייווידווסט #לברוןגיימס #רויהיברט #אריקספולסטרה