• yuvaloz55

ברוכים הבאים לעולם החדש

עודכן ב: 15 יונ 2019

בדרך כלל תהליך הכתיבה שלי הוא די סיסטמטי. אני חושב על רעיון שמעניין אותי לחקור עליו, מוצא את הנתונים הרלוונטיים ומתחיל לכתוב.


אחרי סדרת הגמר הזו אני מוצא את עצמי די המום אל מול המקלדת שלי, כי זה השלב בו צריך לסכם את הסדרה ואת העונה, אבל איך אפשר? איך אפשר בכלל להכיל את כל מה שקרה כאן בעונה האחרונה, בשבוע האחרון, ביממה האחרונה? איזה נתונים יכולים לספר את הסיפור המטורף הזה?


חוץ מצ'רנוביל, ה-NBA הפכה להיות סדרת הדרמה הכי טובה שיש, וכמו בצ'רנוביל, יש כל כך הרבה סיפורים שצריך להמשיך לחקור עליהם ולהבין אותם יותר לעומק גם אחרי שנגמרה הסדרה.


1. איך טורונטו עשו את זה?


הראפטורס סיימו את אחת מריצות הפלייאוף המרשימות שאני זוכר, עם ניצחונות על הקבוצה עם הכי הרבה כשרון במזרח, על הקבוצה שמדורגת ראשונה בקונפרנס ועל האלופה המכהנת. כל ניצחון הושג בצורה קצת שונה. מול פילדלפיה קוואי סחף את הראפטורס כמעט לבדו עם 34.7 נק' למשחק ב-53% מהשדה וקליעה היסטורית שסיפקה לנו את תמונת השנה בעולם הכדורסל.





בגמר המזרח קוואי המשיך להראות את העליונות שלו, למרות שסבל מפציעה, גם בהתקפה וגם בהגנה. במהלך הסדרה הזו פרד ואנפליט הפך להיות משחקן שהוא borderline unplayable לקלעי הכי חם בקבוצה, וביחד עם פסקל סיאקם, קייל לאורי ומארק גאסול הראפטורס חנקו את הבאקס עם ההגנה שלהם, חשפו את יאניס אנטטוקונמפו וניצחו קבוצה שהפסידה העונה רק פעם אחת פעמיים ברצף ארבע פעמים ברציפות.


אחרי הניצחון על הבאקס כבר הראפטורס היו מלאי ביטחון, ומול הווריורס זה היה ניכר. בכל פעם שהווריורס נתנו להם מכה של אלופים, הראפטורס החזירו להם. סרג' איבקה נתן סדרה נהדרת, מארק גאסול היה במקומות הנכונים בהגנה, וגם כשקוואי לאונרד לא היה בשיאו בשני המשחקים האחרונים, אז ואנפליט (עם רבע אחרון מהסרטים) ולאורי (עם חצי ראשון לפנתיאון) וסיאקם (עם הזריקה הכי חשובה במשחק ב-109-108) היו שם כדי לתת לו גב.


ההשוואה המתבקשת לתואר של טורונטו היא דאלאס של 2011. גם המאבס ההם התאגדו סביב סופרסטאר אחד ענק והקיפו אותו בוטרנים איכותיים שידעו שזאת ההזדמנות הכמעט אחרונה שלהם לתואר. גם המאבס ההם צברו ביטחון ככל שהפלייאוף הלך והתקדם. גם המאבס ההם הגיעו למנוחה ולנחלה אחרי הרבה שנים של אכזבות וכשלונות צורמים בפלייאוף.


עם זאת, יש הבדל מהותי בהשוואה הזו, והוא שהמאבס ניצחו את סדרת הגמר הרבה בזכות עליונות מנטלית על לברון ג'יימס ומיאמי היט, שהתפרקו בסדרה הזו לאור הלחץ. מקצועית ההיט היו טובים יותר והם הובילו ב-15 הפרש ברבע הרביעי של משחק 2, בדרך ליתרון 0-2 בסדרה שכנראה היה נועץ סיכה בבלון האליפות של המאבס. אבל דירק נוביצקי וחבריו היו עדיפים מנטלית על הביג-3 של ההיט, שבעונה הראשונה שלהם פשוט לא היו בשלים לעומס הזה.





הסיטואציה של הראפטורס מול הווריורס הייתה שונה ב-180 מעלות. הווריורס הם אחת הקבוצות הכי חזקות מנטלית בהיסטוריה של הספורט. קשה לחשוב על עוד קבוצה שתאבד את השחקן הכי טוב שלה במהלך משחק 5 לפציעה הרסנית ותמשיך לשחק ולנצח בחוץ. קשה לחשוב על עוד קבוצה שתאבד את השחקן הכי חם שלה במשחק 6 לפציעה קטלנית ותמשיך להילחם ולהגיע לפוזשן האחרון עם סיכוי לנצח.


לא, הראפטורס לא היו עדיפים מנטלית על הווריורס, אבל הם היו עדיפים עליהם מקצועית. בהגנה הייתה תחושה שהם בכל המקומות בו זמנית והם גרמו לשמיכה של סטיב קר להרגיש קצרה יותר ממה שהיא. הם כיסו את סטף קרי בצורה כזו שסטף היה חייב לוותר על הכדור ועזבו את השחקנים הנכונים לזריקות פנויות. במובנים מסוימים, הסדרה הזו הייתה מאוד דומה לאיך שקליבלנד של דייוויד בלאט שמרה על סטף ב-2015. באותה סדרה סטיב קר ניער את האבק מדייוויד לי במשחק 3 וגילה את הדרך לנצל את כח המשיכה של סטף לזריקות פנויות. בשנים שלאחר מכן דריימונד גרין לקח את התפקיד הזה והפך אותו לאמנות. מול הראפטורס סטף משך את אותו פוקוס הגנתי ויצר את אותו יתרון ההתקפי, אבל השחקנים שמסביבו פשוט היו פחות טובים ופחות ורסטיליים.


לווריורס לא היה את ה-death lineup וזה פגע בריווח שלהם בהתקפה וביכולת שלהם לנצל את כח המשיכה של סטף. לאורך כל השושלת הזו כאשר סטף היה השחקן המוביל שלה האסטרטגיה של הווריורס הייתה לפתוח חרך בדלת בזכות איום הקליעה של סטף, ואז לפתוח אותה לגמרי בזכות יכולת המסירה וקבלת ההחלטות של דריימונד גרין והקלעים מסביב. הפעם לא היו כמעט קלעים וזה אפשר לראפטורס לבלוע את סטף מבלי להקריב יותר מדי. הווריורס קלעו 109.3 נק' ל-100 פוזשנים בסדרה הזו. עד שהם פגשו את הראפטורס הם קלעו 116.4 נק' ל-100 פוזשנים. מול הבלייזרס בגמר המערב, ללא דוראנט, הם קלעו 113.3 נק' ל-100 פוזשנים. לראפטורס פשוט היו תשובות לכל מה שהווריורס זרקו עליהם.


אבל את ההגנה של הראפטורס הכרנו וידענו שהיא קטלנית. מה שהיה מרשים במיוחד היה ההתקפה שלהם. הפוזשן שהכי נחקק לי בזכרון התרחש לקראת סיום הרבע השלישי, לפני הפציעה של קליי. הווריורס הובילו 80-76, זה היה היתרון הכי גדול שלהם במשחק, המומנטום היה אצלם. הראפטורס יצאו להתקפה וניסו לתקוף את קאזינס בפיק-אנד-רול, אבל ואנפליט לא הצליח למצוא נתיב פנוי לטבעת אז הוא ניסה למצוא את סרג' איבקה שנשמר על ידי אלפונסו מקיני. בזמן המסירה שלו, כאשר הכדור באוויר, מקיני ודריימונד התחלפו במשימות ההגנתיות במהלך ששוב מראה את האינטליגנציה ההגנתית של דריימונד ושל כל הווריורס.


לכאורה הראפטורס הגיעו למבוי סתום. איבקה, שהוא לא בדיוק היורש של האקים אולג'וואן בפוסט, מקבל את הכדור עם אחד השומרים הכי טובים בליגה עליו ו-6 שניות על השעון. אבל הראפטורס לא מפסיקים לזוז ולהפתיע. קוואי מנצל חצי מאייה שקליי תומפסון לא שם לב ויוצא לבק-דור, איבקה מזהה את זה ונותן לו את הכדור. And-1. 80-79. המומנטום נעצר.


זה היה מהלך במשקל כבד. הווריורס עשו הכל נכון הגנתית, והרכב אחר או שחקן אחר היו מתייאשים ונותנים לאיבקה לזרוק זריקת יאוש מול דריימונד, אבל הראפטורס לא התייאשו וקוואי לא התייאש. אלו מהלכים של אליפות.


אלו היו הפוזשנים שבהם הראפטורס לא הצליחו לתקוף את קאזינס בפיק-אנד-רול. בדרך כלל הם כן הצליחו. בדרך כלל הם מצאו את החוליה החלשה בהגנה של הווריורס ותקפו אותו ללא הפסקה. בחצי הראשון סטיב קר ניסה לרוץ עם דריימונד גרין כסנטר, אבל הראפטורס פשוט הלכו על הראש של אלפונסו מקיני ונטרלו את האופציה הזו. הם לא רק שלטו בסדרה הזו הגנתית, הם הוציאו לפועל את ההתקפה שלהם בצורה כמעט מושלמת.





2. האם הראפטורס היו יכולים לעשות את זה ללא הפציעות של הווריורס?


זו שאלת מיליון הדולר. הראפטורס חנקו את הווריורס בהגנה, אבל האם הם היו מצליחים לעשות את זה גם כשחמישיית ההאמפטונס הייתה על המגרש? האם מארק גאסול היה ממשיך להיות אפקטיבי כל כך בהגנה? האם קוואי היה מאבד אנרגיות במרדף אחרי KD? האם עדיין הראפטורס היו מצליחים להוציא לפועל את ההתקפה שלהם?


כנראה שהתשובה לשאלות הללו היא לא, אבל יכול להיות שהיו נוצרות שאלות אחרות במקומן ולעולם לא נדע את התשובה הסופית. התחושה שלי היא שאם דוראנט היה כשיר הווריורס היו מנצחים את הסדרה הזו, ושאם קליי לא היה נעדר ממשחק 3 ונפצע בצורה מחרידה במשחק 6 היינו מחכים היום למשחק 7. אבל אנחנו אף פעם לא נדע. הראפטורס שיחקו מול מי ששיחק מולם, והם שיחקו בצורה הנכונה ביותר והיו הקבוצה הטובה יותר. הם אלופים ראויים ומגיע להם כל הקרדיט.


3. האם זהו סוף השושלת של הווריורס?


הפציעות הקשות של דוראנט ושל קליי גורמות להפסד הזה להרגיש כמו תבוסה. שניהם נתנו הופעות הירואיות בפלייאוף הזה, שניהם רצו לחזור לשחק ולתת את הכל לקבוצה שלהם, ושניהם שילמו את המחיר הכי יקר שיש.


זה השלב בו אנחנו עוברים מהפרקט הרגשי אל עולם הפרי אייג'נסי המחושב, והקיץ הקרוב הולך להיות מאוד מחושב מבחינת הווריורס. בהנחה שקווין דוראנט יממש את אופציית השחקן שלו על העונה הבאה לווריורס יש 87.8 מיליון דולר במשכורות לעונה הבאה (82.1 מיליון דולר אם הם חותכים את שון ליווינגסטון לפני ה-30 ביוני), לפי Cleaning the Glass. זה כולל את סטף, דריימונד, איגודלה, ליווינגסטון, ג'ייקוב אוונס ודמיון ג'ונס.




לכאורה אפשר להכניס פה עוד שחקן מקסימום (תקרת השכר בעונה הבאה צפויה להיות בערך 109 מיליון דולר), אבל פה נכנס למערך השיקולים האם הם שומרים על הזכויות בירד של תומפסון או לא.

אם הם שומרים על זכויות הבירד שלו, זה סותם להם את התקרה ודי פוגע להם בגמישות. אם דוראנט לא מממש את אופציית השחקן שלו זה סותם להם את התקרה ודי פוגע להם בגמישות. אם קליי ודוראנט חותמים על חוזים חדשים (ועוד לא דיברתי על קוון לוני ועוד שחקנים על חוזי מינימום שישלימו את הרוסטר) הם יהיו באזור ה-150 מיליון דולר משכורות וקג'יליון דולר במס מותרות כדי לשמר את הקבוצה הנוכחית, כאשר קליי ו-KD יפספסו את רוב העונה הבאה, לפחות. דמארקוס קאזינס כנראה יעזוב כי הווריורס יוכלו להציע לו רק משהו כמו 7 מיליון דולר לעונה.


אם הווריורס הולכים בנתיב הזה (של החתמת קליי ודוראנט), בעונה הבאה הם יהיו עוד קבוצת צמרת במערב. סטף ודריימונד ואיגי זה עדיין אחלה בסיס, אבל לא יגיע אליהם חיזוק משמעותי והם יצטרכו לסחוב את רוב העונה עם כל האלפונסו מקינים של העולם. פער הכשרון ביניהם לבין יוסטון ופורטלנד ודנבר ואוקלהומה סיטי ויוטה יצטמצם משמעותית (ובואו לא נשכח את הלייקרס והקליפרס), אבל הם עדיין ישלמו את מס המותרות הכי גבוה בליגה. האם ג'ו לייקוב יסכים לכך, מתוך תקווה שבפלייאוף קליי יחזור או שבעונת 2020/21 קליי ודוראנט ישובו והשושלת תאתחל את עצמה מחדש? האם זה בכלל יהיה אפשרי כשקליי ודוראנט חוזרים מפציעות מורכבות וכשכל חברי הלהקה מעל גיל 30? ועוד בכלל לא דיברתי על דריימונד ואיגודלה שיהיו שחקנים חופשיים בקיץ הבא. זו הליכה על צוק מאוד מסוכן.


מנגד, אם הווריורס לא מחתימים את קליי או דוראנט, הפרק הנוכחי של השושלת הזו מסתיים. לא יהיה להם מקום להחתים שחקנים משמעותיים במקום קליי/דוראנט ולכשהם יחזרו מהפציעות, זו תהיה קבוצה אחרת מזו שראינו בשלוש השנים האחרונות.


אם הם מוותרים על שניהם, אופציה ריאלית אם הם רוצים לאיים על התואר ברצינות בעונה הבאה, אנחנו מדברים על שינוי בלוחות הטקטונים של הליגה. מי היה מאמין שנדבר על זה בכלל לפני שבוע, וכמה עצוב זה.



בהיסטוריה המודרנית של הליגה לא הייתה קבוצה שהגיעה ל-5 גמרים ברציפות. סטיב קר דיבר רבות על האספקט המנטלי של השושלת הזו ואמר כמה קשה זה היה עם הבולס בשנות התשעים להגיע לגמר שלוש פעמים ברציפות ולהיות הטים-טו-ביט, אבל הווריורס הם הקבוצה המנטלית הכי קשוחה שיש והם עמדו באתגר המטורף הזה. הם הגיעו לטריטוריה לא מוכרת בתור קבוצה, הם נשמו אוויר הרים שאף קבוצה אחרת לא הגיעה אליו, ובגובה הזה מתברר שפיזית קשה לעמוד בנטל. תמיד חשבנו שזה בלתי אפשרי מבחינה מנטלית להגיע 4-5 פעמים לגמר. כעת מתברר שזה גם בלתי אפשרי פיזית.


4. איך המורשת של קוואי תושפע?


דוראנט וקליי יכולים לשאוב קצת אופטימיות מהקאמבק של קוואי לקדמת הבמה. אמנם קוואי לא נפצע באכילס או קרע את ה-ACL, שאלו פציעות קשות יותר מהפציעה בירך שאיתה הוא התמודד, אבל גם הוא פספס כמעט עונה שלמה והמעמד שלו בליגה דעך. אולם בפלייאוף הזה הוא כאילו המשיך בדיוק מאיפה שעצר ב-2017.


לאליפות הזו ולתואר הפיינלס MVP של קוואי יש כמה משמעויות מיידיות:


· הוא מצטרף לרשימה אקסלוסיבית מאוד של שחקנים שזכו לפחות פעמיים בתואר הפיינלס MVP. הרשימה הזו כוללת את מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, קארים עבדול ג'אבאר, שאקיל אוניל, טים דאנקן, קובי ברייאנט, וויליס ריד, האקים אולג'וואן, לברון ג'יימס וקווין דוראנט. עכשיו קוואי מצטרף לרשימה הזו. כבוד.

· זה הופך את הטרייד עליו בקיץ לאחד הטריידים הטובים בהיסטוריה, ללא קשר מה הוא יחליט בקיץ. זה משנה את התפיסה על 1-year-rentals והופך את מאסאי יוג'ירי לאגדה.

· זה הופך אותו לראפטור הגדול בכל הזמנים. אמנם וינס קארטר שם אותם על המפה וקייל לאורי נמצא שם הכי הרבה זמן, אבל קוואי הוא הרוח החיה מאחורי האליפות ההיסטורית הזו, וזה מרגיש ממש מוזר לכתוב את הפסקה הזו. יש משהו סמלי בכך שקוואי, אחרי עונה אחת בכלל, הותיר כזה חותם על קנדה ועל הליגה כולה. בעולם שבו הטכנולוגיה זזה כל כך מהר ואנשים עוברים מקומות עבודה כל שנתיים-שלוש ומחפשים להותיר חותם מהר, קוואי היה היצוג של זה ב-NBA. אמנם מעולם לא ראינו שחקן עוזב קבוצה בשיאו אחרי אליפות (הדבר הכי קרוב לזה זה הפרישות של ג'ורדן ב-1993 וב-1998, אבל אלו היו סיטואציות שונות לגמרי), אבל מאוד יפתיע אותי אם קוואי ישאר בטורונטו כי הוא לא מאותגר יותר. הוא הביא להם אליפות ועכשיו הוא יכול להתפנות לאתגר הבא. ככה זה דור ה-Y, אנחנו ממצים מהר.





5. אם קוואי עוזב, מה קורה עם טורונטו?

אני קצת קופץ קדימה, אבל ברור לכולם שההחלטה של קוואי בפרי אייג'נסי תכריע האם טורונטו תהיה מועמדת רצינית לריפיט או שתחזור להיות קבוצת צמרת מעופשת במזרח. חוץ מקוואי, הסגל של הראפטורס יחסית סגור לעונה הבאה. לאורי, איבקה, סיאקם, ואנפליט ונורמן פאוול חתומים. או.ג'י אננובי יחזור לסגל ואני מאמין שהם ימצאו דרך להשאיר את דני גרין או להחתים שחקן שיתן תפוקה יחסית דומה מבלי לשבור קופת חסכון.


כך שבין 6 ל-7 שחקנים מהרוטציה הבכירה של ניק נרס יחזרו לעונה נוספת. השאלה הגדולה, חוץ מקוואי, היא לגבי מארק גאסול, שיש לו אופציית שחקן על 25.6 מיליון דולר לעונה הבאה. הסיבה היחידה שגאסול יממש את האופציה שלו היא כדי לחתום על חוזה ארוך טווח שיהיה שווה יותר במצטבר אבל יהיה שווה פחות כל שנה. אם קוואי נשאר וחותם על 1+1 אני מאמין שגאסול לא יממש את האופציה, יתן עוד ריצה אחת בניסיון לריפיט, ואז בקיץ הבא אולי יחזור לממפיס ללמד את ג'ה מוראנט קצת איך מנצחים.


המורכבות היא שגאסול, עד כמה שאני יודע, צריך לקבל את ההחלטה הזו לפני ה-30 ביוני, כלומר לפני שהוא יודע בודאות מה קוואי הולך לעשות. האם גאסול ירצה להישאר בטורונטו ללא קוואי, בקבוצה שאין לה אופק לאליפות?


אם קוואי עוזב את טורונטו, אנחנו נכנסים לעונה הבאה כשאין אף קונטנדרית ברורה בליגה. הווריורס נחתכו בחצי בכמות הסופרסטארים שלהם בעקבות הפציעות, הראפטורס עדיין יהיו קבוצה טובה, אבל ממש לא פייבוריטים לאליפות, והליגה תהיה כנראה הכי פתוחה שהיא הייתה מאז העשור הקודם. כל קבוצת צמרת תוכל לראות תסריט בו היא מגיעה לפיינלס, ומעניין יהיה לראות איך זה ישפיע על ההחלטות של הקבוצות באוף-סיזון ומה יעלה בגורלו של אנתוני דייוויס, שלפתע יכול לשנות את המסלול של כל קבוצה שיגיע אליה.


6. איך המורשת של סטף קרי נראית אחרי הגמר הזה?


אחד הדברים הכי מבאסים בגמר הזה, מעבר לפציעות, הוא שהנרטיב הרדוד של ציבור הכדורסל הרחב שאומר שסטף קרי נחנק בגמרים קיבל חיזוק.


אני לא מרגיש צורך לגונן על קרי עם מטריית סטטיסטיקות שתסביר כמה הוא אדיר, זה לא באמת ישכנע אף אחד. הסיפור סביב קרי הוא סיפור של גדולה מסוג אחר, מסוג שקשה לנו לעכל ולהכיל. אנחנו רגילים לקבל את השחקנים הגדולים שלנו בתבנית קבועה. הם השחקנים שנוגעים בכדור הכי הרבה, הם אלו שלוקחים את הכדור במאני טיים, הם אלו שזורקים את הזריקות המכריעות או אחראים על המהלכים המכריעים. הם דומיננטיים בצורה לא פרופורציונלית. כך היה עם ג'ורדן, עם קובי, עם לברון. כך היה עם קוואי העונה.


קרי לא נמצא בדיון הזה. הוא לא יקח את בריון ראסל באחד על אחד במהלך המכריע כמו ג'ורדן כי ההגנה היום היא אחרת ופשוט לא יאפשרו לו את זה. הוא לא יחסום את הכדור הכי חשוב במשחק כמו לברון כי הוא לא מפלצת אתלטית. הוא צריך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל לייצר את הנקודות שלו בפלייאוף.


אז סטף לא גדול כמו מייקל או לברון או קובי או קוואי, אבל הוא גדול בצורה אחרת. הקליעה שלו והאיום שהוא מהלך על ההגנה מאפשרים לגולדן סטייט להיות גולדן סטייט, וזו גדולה שקשה לזלזל בה. הוא לא מגיע בתבנית הרגילה של מייקל ולברון וקובי וקוואי, הוא מגיע בתבנית אחרת, חדשנית ומקורית. מייקל ולברון וקובי וקוואי מגיעים לתחנת הרכבת של הגדולים באמת ברכבת הרגילה, סטף מגיע אליה במסילה חדשה שאף אחד לא נסע עליה עדיין.


הבעיה היא שהמסילות הללו בסופו של דבר מגיעות לאותה תחנה, ובשביל באמת להגיע לתחנה הזו צריך את הרגע האייקוני הזה. לסטף היו שתי הזדמנויות בקריירה שלו לרגע כזה. האחת, ב-2016, כאשר הוא קיבל את קווין לאב בחילוף ברגעים האחרונים של משחק 7, והשנייה הייתה הלילה כאשר הוא קיבל את הכדור מדריימונד לשלשה במהלך האחרון. הוא החטיא את שתי ההזדמנויות הללו. אחרי הלילה, לא בטוח שהוא יקבל עוד אחת בקריירה שלו.


סטף לא נכנס לרשימה האקסלוסיבית של השחקנים עם 2 פיינלס MVP, אין לו אפילו אחד. האם זה אומר שהוא צ'וקר ולא אחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה? ממש לא. אנחנו צריכים את המדדים הפיקטיביים האלו כדי להבדיל בין שחקנים טובים לשחקנים גדולים, אבל אנחנו צריכים גם להיות מספיק חכמים כדי לזהות מקרי קצה שחורגים מגבולות הנורמה. סטף קרי הוא מקרה כזה.





יש עוד הרבה סיפורים שאפשר לדבר עליהם ושאלות שאפשר לשאול. הגאולה של קייל לאורי, הקלאץ' של פרד ואנפליט, העתיד של סטיב קר וזה של ניק נרס. הפיינלס האלו היו מלאים בכל טוב וסיפקו לנו דרמה ויצרים ונרטיבים ללא הפסקה. הליגה עכשיו יוצאת לאוף-סיזון והיא כנראה תחזור ממנו אחרת לגמרי, וזה חלק מהקסם של הליגה הזו. היא כל כך דינמית וכל כך מרתקת. לצ'רנוביל היו רק 5 פרקים. לליגה הזו פשוט אין סוף וזה כל כך כל כך כיף.

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com