• yuvaloz55

הביג 4 במערב – סקירה ראשונית

לפני תחילת העונה סומנו ארבע קבוצות במערב כמועמדות הבולטות לאליפות. גולדן סטייט, סן אנטוניו, אוקלהומה והקליפרס נתפסו כקבוצות החזקות בקונפרנס החזק. יש גם קבוצות כמו יוסטון שיכולות בקונסטלציה מסוימת לאיים על ההגמוניה, אבל בגדול, במידה וכולם יהיו בריאים, אלו הן ארבע הקבוצות שערב פתיחת העונה ציפיתי לראות בחצי גמר המערב. אבל עד שנגיע למאי ויוני יש עוד הרבה מאוד זמן, זמן בו הספרס צריכים ללמוד איך לשתף פעולה עם הפרי אייג’נט החדש שלהם, זמן בו הקליפרס צריכים להבין מה החמישייה שלהם, זמן בו הת’אנדר צריכים לפתח איזשהו סדר התקפי וזמן בו הווריורס פשוט צריכים להמשיך לשחק כמו הווריורס.

העונה הרגילה זה בדיוק הזמן להבין מה עובד ומה לא, ואחרי שבועיים וקצת של כדורסל, אפשר כבר לסמן מה הבעיות אצל כל קבוצה.

גולדן סטייט ווריורס

קצת מיותר לעשות פוסט שמתיימר למצוא את הבעיות אצל הקונטנדריות, ואז לדבר על קבוצה חסרת פגמים כמו הווריורס. למי שחשב שגולדן סטייט של העונה הקודמת הייתה קבוצה חד פעמית, כדאי שיחשוב שוב. 10 משחקים לתוך העונה הווריורס עדיין לא הפסידו, הם יותר טובים בהתקפה (111.5 נק’ ל-100 פוזשנים לעומת 109.8 נק’ בעונה שעברה), הם יותר טובים בהגנה (94.3 נק’ ל-100 פוזשנים לעומת 98.5 בעונה שעברה), הם קולעים טוב יותר משלוש (12.2 שלשות ב-40.8% העונה לעומת 10.8 ב-39.8% בעונה שעברה), הם מוסרים יותר אסיסטים (29.3 לעומת 27.4) ומשחקים בקצב יותר מהיר (103.29 פוזשנים למשחק לעומת 100.69 אשתקד). בכל הקטגוריות הללו הם היו בטופ 3 לפחות גם בעונה שעברה וגם העונה.

הראיות לדומיננטיות של הווריורס הן אדירות, גם על דף הסטטיסטיקות וגם על הפרקט. הקלות שבה הקבוצה הזו פותחת הפרשים היא מטרידה, הקלילות בה היא מתמודדת עם קבוצות שמנסות לחזור מפיגור מולה היא מרגיזה וכמות הנשקים שיש להם גם בהתקפה וגם בהגנה היא פשוט מעצבנת. במשחק מול הקליפרס הווריורס היו עם הגב לקיר בפיגור 8 ברבע האחרון, אלא שאז האריסון בארנס, האופציה הרביעית או החמישית בהתקפה, פתאום התפוצץ ל-10 נק’ רצופות והחזיר את הווריורס למשחק. הם כל כך ורסטיליים וכל כך מוכשרים, שאף אחד לא זוכר בכלל שסטיב קר לא נמצא עם הקבוצה מתחילת העונה כי הקבוצה הזו רצה על אוטומט. אף אחד לא שם לב שאנדרו בוגוט נעדר למעלה משבוע כי פסטוס אזלי נכנס לנעליים שלו בלי בעיות.

הסיבה לכך שהקבוצה הזו רצה על אוטומט היא סטף קרי ודריימונד גרין. היכולות הגרנדיוזיות של שני השחקנים הללו הופכות את המשחק של הווריורס לפשוט כל כך, ולכן כמעט כל שחקן שנכנס למערכת מוצא את מקומו.

איך זה עובד בעצם? האיום התמידי של קרי משלוש נקודות מציב לקבוצה היריבה שתי אופציות. האחת היא לא לשלוח דאבל-טים ולהסתכן בירי בלתי פוסק של הנשק הכי לא קונבנציונלי שקיים היום בעולם. האופציה השנייה היא לשלוח דאבל טים. במקרה הזה סטף מוצא ב-99% מהמקרים (עד כה, הוא מאבד 3.0 כד’ בממוצע למשחק, הנתון הכי טוב שלו בארבע העונות האחרונות) את השחקן הפנוי. ב-99% מהמקרים זה דריימונד גרין, שניצב כעת בהתקפה של 4 מול 3. וב-99% מהמקרים דריימונד מקבל את ההחלטה הנכונה, בין אם זה שלשה, מסירה או חדירה לסל. עכשיו לך תבחר את הרעל שלך. או שלשות בלי סוף מהקלעי הכי טוב בהיסטוריה, או דריימונד גרין שמחסל את הקבוצה שלך אחרי הדאבל טים.




בכושר הנוכחי של השניים הללו, אין דרך לעצור את הווריורס. גם כשקליי תומפסון מזייף מתחילת העונה, גם כשאנדרו בוגוט לא כשיר וגם כשסטיב קר כנראה לא ישב על הספסל עד פגרת האולסטאר, כל עוד סטף ודריימונד ימשיכו לשחק כמו שהם משחקים כרגע, המכונה תמשיך לעבוד.

הדרך היחידה למנוע את המהלך הקטלני הזה הוא חילוף בפיק אנד רול בין גבוה לנמוך, אבל זה מצריך גבוה שמסוגל לשמור על גארד כמו קרי, וגם אם יש כזה דבר, הווריורס מספיק חכמים כדי להניע את הכדור ולמצוא את המיס-מאץ’ מתחת לסל. במשחק האחרון מול מינסוטה קארל אנתוני טאונס הצליח להפריע קצת למהלך הזה אבל טאונס הוא חד-קרן. אין עוד הרבה שחקנים כמוהו בליגה שמשלבים בין אורך, אתלטיות ואינטלגנציה הגנתית (מדהים שמחר הוא יהיה רק בן 20) ולכן, ב-99% מהמקרים, ליריבה אין תשובה לפיק אנד רול פשוט בין סטף לדריימונד.

אולי בעצם יש יריבה אחת כזו. אולי.

סן אנטוניו ספרס

בדרך כלל, תהליכים של שינוי הם איטיים ולא מורגשים, ורק בדיעבד כשאתה מסתכל אחורה אתה מבין שמה שהיה נכון פעם הוא לאו דווקא נכון היום. התהליך שבו הספרס הפכו להיות הקבוצה עם הכדורסל הכי יפה בליגה היה כזה. במשך שנים הייתה התכחשות גלובלית לגדולה של הספרס, אמרו שהם אפורים, משעממים, לא מעניינים. האמירות הללו היו זכר לימים בהם ההתקפה של הקבוצה הייתה מבוססת על הכנסת כדור לטים דאנקן בצבע לעוד קרש סל שבסופו שימי ריגר “יפרשן” את המהלך בצעקת “טימי” מטופשת, אבל הן נעלמו בשנים האחרונות כאשר הספרס הוכיחו כי הם משחקים כדורסל נכון ויפהפה. הנעת הכדור, המסירות העיוורות והכימיה הנהדרת בין השחקנים שברו לאט לאט את כל המחסומים, עד שבסופו של דבר נאלצת להיכנע ולהודות שמדובר פשוט בכדורסל גאוני. אני זוכר אפילו את המהלך המדויק שבו זה קרה לי.


העונה, עם זאת, נראה שיש שינוי נוסף, חד הרבה יותר ומורגש הרבה יותר, בחזרה לכיוון השני. הספרס של העונה חזרו להיות קבוצה שמתבססת על פוסט-אפ יותר מכל דבר אחר. בשבועיים הראשונים של העונה הם היו הקבוצה שהשתמשה בפוסט-אפים יותר מכל קבוצה אחרת (אפילו יותר מממפיס) ולמעשה הם קצת זנחו את הכדורסל הטוטאלי שלהם לטובת הכנסת כדורים ללמרקוס אולדריג’ וקוואי לאונרד בצבע, בדיוק כמו בימים הטובים.

יש בכך לא מעט הגיון. למרקוס הוא אחד משחקני הפוסט הטובים בליגה, קוואי מתפתח להיות אחד כזה, טים דאנקן לעד יהיה אחלה של אופציה בצבע ומנגד היעילות של טוני פארקר יורדת משנה לשנה, אבל יש לאסטרטגיה הזו גם מחיר. במדור המניות החמות והקרות שלו שגיא רפאל המצוין הזכיר את דני גרין כמניה קרירה, אבל חשוב לזכור שגרין הוא לא ממש שחקן שמייצר לעצמו מצבי קליעה, אלא הוא חי ממשחק קבוצתי ועד שהוא הגיע למערכת של הספרס הוא היה המעודדת של לברון בקליבלנד. אם הספרס יתבססו יותר ויותר על הכנסות כדורים ללמרקוס וקוואי ופחות על הנעת כדור ומציאת השחקן החופשי, זה יפגע בשחקנים כמו גרין, והספרס יצטרכו את השחקנים הללו בפלייאוף.

הסוגיה השנייה שצריך לשים לב אליה היא העומק. אמנם פאטי מילס ומאנו ג’ינובילי פתחו את העונה לא רע, אבל קייל אנדרסן וריי מקולום (וכאמור, גם דני גרין) פתחו את העונה בצליעה. הספרס ויתרו בקיץ על לא מעט מהעומק שלהם בעמדות הגארד (קורי ג’וזף, מרקו בלינלי) כדי להביא את LMA, אבל לא נראה שהם גידרו את עצמם מספיק בתחום הזה. מאנו כבר לא בנוי לעונה של 82 משחקים ומילס אף פעם לא הוכיח עמידות. ביחד עם המוגבלות של פארקר (זרק רק 2 זריקות מחוץ לקשת מתחילת העונה. אמנם הוא קלע את שתיהן, אבל עדיין מדובר בכמות מזערית עבור רכז) יכול להיווצר לספרס בור בעמדות הגארד שגם קוואי לאונרד לא יצליח למלא. ומול היריבות של הספרס המערב הבור הזה עשוי להפיל אותם מוקדם מהצפוי.

אוקלהומה סיטי ת’אנדר

דבר ראשון, צריך עכשיו שכולנו נעצור רגע ונתפלל לאלוהי הכדורסל. כולם להחזיק ידיים בבקשה, לכרוע ברך בפני הגופיה של מייקל ג’ורדן שיש לכולנו איפשהו בארון, ולשאת תפילה שהפציעה של קווין דוראנט לא רצינית. אנחנו עדיין מתאוששים מהפציעה של דרק רוז ומההשלכות הרות האסון שלה, אנחנו לא בנויים לעוד פציעה שכזו, בטח לא כשהיא מוצמדת לשחקן כל כך היסטורי כמו KD.

בהנחה שדוראנט באמת יחזור כמו שצריך מהפציעה שלו בשריר הירך האחורי, לת’אנדר יש קייס במערב. הם הקבוצה עם ה-Net Rating השלישי בטיבו בליגה. הם הקבוצה עם ההתקפה השנייה בטיבה בליגה. הם קבוצת הריבאונד הטובה בליגה. אבל בסרט הזה כבר היינו. גם תחת סקוט ברוקס הת’אנדר היו קבוצה התקפית מהממת שהילכה אימים בעונה הרגילה, אבל היה חסר לה תמיד את הגרוש ללירה בפלייאוף. בינתיים, בילי דונובן לא נתן לנו שום סיבה להאמין שהוא מסוגל להביא איזשהו שינוי. אוקלהומה סיטי שלו מוסרת אפילו פחות ממה שהיא מסרה עם ברוקס בעונה שעברה (263.7 מסירות למשחק העונה, מקום אחרון בליגה, לעומת 276.5 מסירות בעונה שעברה, מקום 26 בליגה) והיא לא רצה מספיק (מקום 9 בפוזשנים של מתפרצות) ביחס לכמות הפוזשנים הכוללת שלה (מקום 2 בליגה).

אמנם הת’אנדר מוסרים יותר אסיסטים ביחס לעונה שעברה ומייצרים מספיק נקודות, אבל אלו נקודות שמתבססות הרבה יותר מדי על היכולות האישיות של ווסטברוק ודוראנט. איך שאני רואה את זה, היכולות האישיות של ראס ו-KD הן כמו מקור אנרגיה, כמו השמש. אפשר להשתמש בה בכמה דרכים. דרך אחת היא לבלות במחיצתה מלא זמן, להשתזף בים, להעלות סלפי לפייסבוק, להנות מלא, ואולי לחטוף סרטן העור בסופו של דבר. דרך שנייה היא להשתמש בה בחוכמה, במתינות, לקבל ממנה את הויטמנים שצריך, להשתמש באור שלה כדי להצמיח פרחים שלא היו צומחים בדרך אחרת ובעיקר, לא לבזבז אותה. כרגע, בילי דונובן משתמש במקור האנרגיה שלו יותר כמו הדרך הראשונה. זה לא אומר שזה לא יעבוד, אבל זה רק אומר שזה יכול לעבוד טוב יותר.


הפוזשן הזה מתאר את הבעיה בצורה הטובה ביותר. ככה הת’אנדר יצאו מפסק זמן בדקה האחרונה של משחק צמוד מול יוסטון, קבוצה שיש סיכוי סביר שהם יפגשו בפלייאוף. אין שום תרגיל כאן, פשוט KD מקבל את הכדור והולך לסל. ראסל ווסטברוק לא מעורב בכלל במהלך ואפילו לא נמצא באזור שבו הוא מאיים על הסל, ודוראנט נעול על הזריקה כל כך שהוא לא רואה את איבקה פנוי לחלוטין לשלשה מהפינה. יכול להיות שהאשמה פה היא על דוראנט, אבל במהלכים אחרי פסק זמן, אני נוטה יותר להאשים את המאמן, ועם מהלכים כאלו הת’אנדר לא יגיעו רחוק בפוסט-סיזון.

בלי קשר, דונובן נראה לא סגור על הרוטציה שלו בשני מקומות מרכזיים, גם באזור אנס קנטר וגם באזור הגארד שליד ווסטברוק. קנטר משחק עד כה רק 21.3 דק’ בממוצע (שזה כמעט מיליון דולר לדקת משחק ממוצעת), בערך עשר דקות פחות ממה שהוא שיחק בעונה שעברה במדי הת’אנדר. מן הסתם לחזרה של דוראנט לפרקט יש חלק בכך, וגם לרצון לצמצם את הנזק שקנטר עושה בהגנה, אבל במקרה הזה, אני חייב להסכים עם צ’ארלס ברקלי. קנטר טוב מדי התקפית כדי לא להיות על המגרש, וזה התפקיד של דונובן למצוא את הדרך לעשות זאת לפחות 25 דקות בערב.

בגזרת השוטינג גארד, אין שום חדש. דיון ווייטרס הוא עדיין השחקן הכי Unwatchable בליגה, אנתוני מורו עדיין לא מקבל אמון מהמאמנים שלו ואנדרה רוברסון עדיין קולע פחות טוב ממני לשלוש נקודות (31.3% שמרגישים כמו הרבה פחות לאור העובדה שאף אחד לא שומר עליו כשהוא מעבר לקשת השלוש). מבין השלושה הללו נראה שדונובן הכי מאמין בווייטרס, אבל לא נראה שיש סיבה לגיטימית לכך. ווייטרס משתמש הרבה יותר מדי בבידודים וחוץ מווסטברוק, הוא השחקן שקלע הכי הרבה נקודות שלא מאסיסטים. לכאורה, אין משהו פסול בנתונים הללו. אם כבר, הם מעידים על יכולת אישית לא רעה, אבל כשזה בא ליד שני שחקנים כמו ווסטברוק ודוראנט שמתבססים המון על יכולת אישית, זה הופך לקצת מיותר. דונובן, לטיפולך.

לוס אנג’לס קליפרס

בעונה שעברה, לקליפרס הייתה את ההתקפה הטובה בליגה (109.8 נק’ ל-100 פוזשנים) והאחוזים שלהם מהשלוש היו נפלאים (37.6%, מקום 3 בליגה אחרי אטלנטה וגולדן סטייט). בקיץ הקליפרס חיזקו את הספסל והייתה תחושה שהנה הם מוכנים לעשות את הקפיצה שכולנו מצפים לה, אבל איכשהו, ההתקפה שלהם דווקא מדרדרת. הם גם זורקים פחות שלשות (23.3 לעומת 26.9 בעונה שעברה), בניגוד לטרנדים של הליגה, וגם האחוזים שלהם ירדו משמעותית (30.5%, מקום 26 בליגה). לכן, לא פלא שההתקפה שלהם עד כה נחלשה ביותר מ-5 נק’ ל-100 פוזשנים (104.6 נק’).

אפשר לייחס את ההדרדרות הזו לנוכחות של לאנס סטיבנסון וג’וש סמית’, שני שחקנים שהם לא בדיוק מילה נרדפת לשלשות באחוזים גבוהים, ויש משהו בטיעון הזה. לאנס אמנם קולע ב-33.3%, שזה מעולה ביחס ל-17% המזעזעים שהיו לו שנה שעברה בשארלוט, אבל אלו אחוזים מזויפים כי הם מגיעים כאשר אף אחד לא שומר עליו. כמו אנדרה רוברסון בת’אנדר, לאנס מקבל את אותו טיפול שטוני אלן קיבל מגולדן סטייט בפלייאוף ויש לו דונמים של שטח כאשר הוא נמצא מאחורי קו השלוש. בתנאים כאלו, 33.3% זה אחוז מחפיר.


אבל לאנס וג’וש סמית’ מסבירים רק חלק מההדרדרות. חלק נוסף שייך לכריס פול.   CP3 כבר החסיר שני משחקים העונה, אבל גם באלו ששיחק הוא היה מתחת לרמתו הרגילה. המספרים שלו הם 15.7 נק’, 8.0 אס’, 3.6 ריב’, 1.3 חט’, 41.9% מהשדה, 28% מהשלוש ו-2.9 איב’ למשחק. אלו לא מספרים רעים, אבל עבור כריס פול, אלו המספרים הכי גרועים שלו בקריירה. לקליפרס, למרות שחיזקו את הספסל, אין תחליף לפול, וכאשר הבצורת מהשלוש מתפשטת גם לכיוונים אחרים ברוסטר (ג’מאל קרופורד – 23.1%, פול פירס – 25%, אוסטין ריברס – 25%, פבלו פריג’יוני – 18.2%), ההתקפה של הקליפרס הופכת להיות קשה לצפייה. יש גבול למה שבלייק גריפין יכול לעשות בלי ריווח.

החלק האחרון בפתיחה הבינונית של הקליפרס שייך לדוק ריברס. נראה שדוק, בדומה לבילי דונובן, עדיין לא מצא את האיזון של הרוסטר שלו. לאנס סטיבנסון בחמישייה זה רעיון נחמד, אבל הסיטואציה שבה הוציאו מלאנס הכי הרבה הייתה כאשר הוא קיבל הזדמנות לנהל את המשחק ולהוביל את החמישייה השנייה באינדיאנה. בחמישייה של הקליפרס הוא אופציה חמישית בהתקפה ומהספסל עולים High Usage Players אחרים כמו קרופורד וסמית’, כך שלאנס שוב לא מוצא את עצמו, וההימור הזה, שנראה כל כך חינני בימי הקיץ החמים, נראה עכשיו הרבה פחות טוב.

האם יהיה טרייד שיאזן קצת את הרוסטר? האם כריס פול יצא מה-Slump היחסי שלו? האם השלשות יתחילו להיכנס? כדאי מאוד לקליפרס שהתשובות לכל השאלות הללו יהיו כן, כי אחרת, פשוט אין להם סיכוי במערב.

#דריימונדגרין #קוויןדוראנט #כריספול #סטפןקרי #קוואילאונרד

1 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com