©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

המבחן של ת’יבס

בתחילת העונה שעברה, אני זוכר שבכל בוקר שהייתי קם הייתי ממהר לבדוק בכל אתרי הספורט האינסופיים של העולם הוירטואלי שלנו האם דרק רוז נפצע שוב. אני זוכר את השבועיים הראשונים של העונה כתקופה של חרדה שמא הברכיים של די-רוז שוב יאכזבו אותי וכל התקוות שטיפחתי סביבו ילכו לעזאזל. החרדה הזו הייתה כפולה, מכיוון שלא רק לעתידו של רוז הייתי חרד, אלא גם לעתידה של שיקאגו, שבלעדיו הייתה אמורה להיות קבוצה של רול-פליירס בלי גו-טו-גאי אמיתי.

בסופו של דבר, רוז, כמובן, שוב נפצע, והעונה של שיקאגו נראתה כמו תאונת דרכים מבאסת. מהסוג שאפילו אין סקרנים שעוצרים לידה. כל זה היה נכון עד אותו טרייד על לואל דנג שבאורח פלא רק החליש את קליבלנד עוד יותר ונתן לבולס דחיפה כזו שהביאה אותם לסיים את העונה במקום הרביעי במזרח.

העונה רוז חזר למגרשים, ואיתו תחושת החרדה הבלתי פוסקת הזו. כל חדירה שלו לסל מלווה בדופק מואץ, כל נפילה לא מתוכננת לקרקע גורמת להזעת יתר. הדבר היחיד שעוד איכשהו השתפר בתחושה המזופתת הזו הוא שהיא תקפה העונה רק לגבי רוז עצמו. לגבי שיקאגו, אני הרבה פחות חרד. שלא תבינו לא נכון, אני עדיין חושב שהקבוצה הזו צריכה וחייבת את רוז כדי להצליח, אבל לא באותן רמות כמו בשנים הקודמות, ואם הדברים יסתדרו שם נכון, התלות של שיקאגו בדרק רוז תהפוך להיות מלא בריאה לנסבלת, ובמצב כזה, אפשר לחזור לחלום בעיר הרוחות.

שיקאגו של לפני שנתיים הייתה הילד הזה שההורים שלו משאירים אותו לבד בבית בפעם הראשונה. אין לו מושג איך להפעיל את המדיח, הוא לא יודע על מה ללחוץ במכונת כביסה, והוא פחות או יותר מתרכז בדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות, לשמור על הבית. לפני שנה הילד הזה עדיין נראה חסר אונים אל מול הבית הריק שניצב מולו, אבל הוא שמר על הבית טיפה יותר טוב, ולמד איך להבחין בין המכונת כביסה והמייבש. הוא למד תוך כדי תנועה איך להתמודד עם המצב.


העונה הילד הזה כבר גדול, והוא מביא חברים הביתה כשהבית ריק. הוא כבר התרגל למצב שאבא ואמא לא נמצאים, ולמרות שתמיד הוא יעדיף שהם יהיו שם, הוא למד להסתגל לחיים בלעדיהם.

שיקאגו בולס גרסת 2014/15 כבר מודעת לעובדה שהיא לא יכולה לבנות על דרק רוז לאורך עונה של 90 משחקים לפחות, ולכן היא בנתה את הקבוצה בצורה קצת אחרת. היא הביאה את פאו גאסול כדי שיתן לה עוד שחקן יוצר בהתקפה, היא הביאה את ארון ברוקס ודאג מקדרמוט וניקולה מירוטיץ’ כדי לחזק את הספסל ואת הקליעה של הקבוצה והיא בונה על עונת חוזה של ג’ימי באטלר, שבינתיים נראה כמו פייבוריט לתואר השחקן המשתפר.

כל אלו, ביחד עם כמה הופעות וינטג’יות של רוז כאשר הוא היה על המגרש, הביאו את שיקאגו למחוזות לא מוכרים. לדוגמא, הבולס נמצאים בטופ 10 ביעילות התקפית עד כה העונה (בעונה שעברה דורגו במקום ה-28) ומקום 8 בקטגוריית True Shooting, קטגוריה שבעונה שעברה הם דורגו אחרונים בה. הבולס זורקים יותר מהשלוש (20.3 זריקות לעומת 17.8), קולעים טוב יותר מכל הטווחים (46.7% מהשדה לעומת 43.2%) וגם הולכים לקו יותר העונה (26.8 פעמים לעומת 23.3). אין ספק שכעת, עם גאסול והקליעה מסביב וג’ימי-באטלר-משופר-משופר, יש לבולס יותר כלים התקפיים גם בלי רוז. הבעיה היא שבינתיים כל החלקים החדשים הללו לא מתחברים דווקא בצד שבו לבולס לא היו אמורות להיות בעיות, הצד ההגנתי.

עד עכשיו, הבולס לא נראים כמו הקבוצה המלוכדת והבאמת מפחידה הגנתית שהם היו בעונה שעברה. הם סופגים 101.0 נק’ ל-100 פוזשנים (לעומת 97.8 בעונה שעברה) ונתוני הריבאונדים של הקבוצה גורמים לכל עכברי ה-NBA להרים קולקטיבית את גבתם. בשנים האחרונות הבולס הרגילו אותנו שהם שולטים ללא עוררין בצבע, עם שמירה נהדרת על הטבעת בחסות ג’ואקים נואה וטאג’ גיבסון ואחוזי הורדת ריבאונדים נהדרים בחסות כל הקבוצה. העונה, לעומת זאת, הבולס מדורגים במקום ה-21 בליגה בכל הקשור לאחוזי הורדת ריבאונדים, ובמקום ה-29 המטריד בכל הקשור לאחוזי הורדת ריבאונדים הגנתיים. תוסיפו לזה את נואה שעדיין מתאושש מניתוח שעבר בקיץ ותקבלו תמונה די מפתיעה לגבי הבולס של פתיחת העונה, שקצת נוגדת את ה-DNA של המועדון. הם טובים התקפית, אבל לא מדהימים הגנתית.


עוד מתאושש מהניתוח שעבר בקיץ. ג’ואקים נואה


עם זאת, בתחום ההגנתי אני לא דואג יותר מדי. טום ת’יבודו הוא עדיין טום ת’יבודו, ונואה ימצא את הגרוב שלו בהגנה מתישהו בקרוב, כך שאפשר לסמוך על כך שב-+70 המשחקים שנותרו נראה את ההגנה של הבולס חוזרת להיראות כמו מייק מ-Breaking Bad, מחוספסת, מנוסה, ובעיקר כזאת שלא כדאי לעצבן אותה.

אז מה אנחנו מודאגים? ההגנה תשתפר וההתקפה למדה ותלמד איך להתמודד גם בלי המהלכים הוירטואוזיים של דרק רוז. האם זה לא מספיק כדי לסמן את הקבוצה הזו כקונטנדרית בטוחה? פה אני רוצה לחזור למשפט מהפסקה הקודמת, שעבור חלק מהתסמינים שהבולס מראים לנו מתחילת העונה הוא הפתרון, ואילו עבור חלק, יכול להיות שהוא הבעיה. טום ת’יבודו הוא עדיין טום ת’יבודו.

זו העונה החמישית של ת’יבס בשיקאגו, אבל במידה מסוימת, זו עונה שונה מכל העונות הקודמות שלו כמאמן ראשי. בשנתיים הראשונות שלו בבולס הוא הפך את הקבוצה למפלצת ההגנתית שאנו מכירים ואוהבים והוליך ביחד עם דרק רוז בשיאו (העונה הראשונה של ת’יבודו בשיקאגו הייתה עונת ה-MVP של רוז) את הבולס שנתיים ברציפות למקום הראשון במזרח. בעונה הראשונה הבולס עוד היו צעירים מדי ונתקלו בקיר של לברון ג’יימס ומיאמי בגמר המזרח ואילו בעונה השנייה רוז קרע את הרצועה במשחק הראשון של הפלייאוף וכך גרם לכולנו לחיות בחרדה במשך שלוש וחצי השנים הבאות.

בשנתיים האחרונות, ת’יבס לקח קבוצה מוגבלת ומתח אותה עד קצה גבול היכולת. הוא התכחש למושג של חלוקת דקות ונתן לשחקנים כמו באטלר ונואה לשחק עד שנגמר להם הסחוס בברכיים, על מנת לנצח בכל מחיר ולהגיע לפוסט-סיזון. מצד אחד, זה הפך את הבולס לסופר אגרסיביים וחיזק עוד יותר את הזהות ההגנתית של הקבוצה. מצד שני, זה הביא למצב שלקבוצה לא היה עוד הילוך להעביר אליו בפלייאוף, כאשר היא נתקלה בקבוצה כשרונית כמו וושינגטון בסיבוב הראשון בעונה שעברה.


העונה מדובר בסיפור שונה לגמרי. המשימה של ת’יבודו העונה היא לא רק להגיע לפלייאוף, הרי הבולס יגיע לפלייאוף, סביר להניח עם יתרון ביתיות, גם אם נואה ובאטלר לא יסתובבו 40 דקות על המגרש כל ערב. המשימה שלו תהיה להביא את הבולס לפוסט-סיזון בכושר שיא. ת’יבודו יצטרך למצוא את ההרכב שלו למאני-טיים (האם הוא הולך עם גיבסון ונואה כמו בשנים האחרונות או שהוא מנסה את פאו בקלאץ’?) והוא יצטרך לשמור על השחקנים הבכירים שלו (לא רק רוז) מפציעות ומשחיקה במהלך העונה הרגילה. בעקרון, אנחנו מבקשים מטום ת’יבודו להיות קצת יותר גרג פופוביץ’, וזה לא בטוח משהו שהוא מסוגל לעשות.

העונות הנטולות-רוז של שיקאגו, שהיו יחסית מוצלחות, הפנו את הזרקור ליכולת של ת’יבס להוציא את המקסימום מהשחקנים שלו ולמערכת ההגנתית כמעט-חסרת-הפגמים שהוא יצר. כל אלו הסיטו את תשומת הלב מההרגלים המגונים של ת’יבס, כשהכוונה היא בעיקר לחלוקת הדקות הבעייתית שלו. כמה בעייתית? לדוגמא, בעונה שעברה היה לג’ימי באטלר סטרץ’ של 11 משחקים מתוך 13 בהם הוא שיחק למעלה מ-41 דק’. ככה בעייתית.

חלוקת הדקות הזו טובה לשחקנים בצורה מסוימת. היא נתנה לנואה בעונה שעברה יתרון בקרב על תואר שחקן ההגנה של הליגה והשנה היא בטח תיתן לבאטלר הזדמנות לחלוב עוד כמה דולרים כאשר החוזה שלו יסתיים בתום העונה (הימור שלי: הוא יקבל חוזה מקסימום. אין הרבה שחקני כנף עם היכולות של באטלר, כפי שקבוצות כמו הקליפרס והקאבס מגלות העונה), אבל לא בטוח שזה טוב לקבוצה. בין אם זה פציעות לא מחויבות למציאות, או סתם שחקנים שפשוט לא מוצאים את מקומם ברוטציה הקצרה כמו טוני סנל (שהבולס חייבים אותו בכושר למקרה שבאטלר יפצע או יסתבך בבעיית עבירות), חלוקת הדקות של ת’יבודו יכולה להביא לבעיות ברמת המאקרו. זהו המבחן הגדול שלו העונה. לא רק להמשיך את המומנטום ההתקפי שהבולס פתחו איתו את העונה, ולא רק לייצב את ההגנה שלא פתחה כמו שאנחנו רגילים, אלא לבצע רוטציה כזו שתביא את הקבוצה שלו בשיאה לפלייאוף. וכשהקבוצה הזו, עם הכשרון שיש לה, משחקת בכושר שיא, הכל יכול לקרות.

#דרקרוז #פאוגאסול #גואקיםנואה #טוםתיבודו #גימיבאטלר

0 צפיות