©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

המשחקים הגדולים של העשור - חלק 1

בערך 13,000 משחקים שוחקו ב-NBA בעשור האחרון. כמות בלתי נתפסת של מהלכים ושחקנים ופסקי זמן. הכמות הזו בהחלט מטורפת ומוגזמת ומרשימה ועלולה לגרום למח להתפוצץ, אבל מה שבאמת גורם למח להתפוצץ זו ההבנה של כמה מעט מהמשחקים הללו באמת היו חשובים.


זו מצד אחד החולשה הכי גדולה של ה-NBA ומצד שני גם החוזקה הכי גדולה שלה. מצד אחד, משחק רנדומלי בנובמבר בין סקרמנטו לוושינגטון הוא חסר משמעות במובן הרחב של הליגה, אבל מצד שני, כאשר יש משחק חשוב, יש לו משמעויות כל כך רחבות וכל כך עצומות שהוא הופך לאירוע, כמו סרט חדש של טרנטינו.


הפוסט הזה נולד כדי לחלוק כבוד לאותם משחקים. לכבוד סיום שנות העשרה של המאה ה-21 והפטיש הלא מוסבר שלנו עם השיטה הדסימלית, החלטתי לדרג את המשחקים הכי גדולים של העשור האחרון ב-NBA.


לפני שמתחילים אנחנו צריכים לאפיין מהו משחק גדול? אפשר להתפלפל על המשמעות של המושג הזה, אבל לטעמי מדובר במשחק שהיו בו דרמות, שהייתה בו איכות, שהיו בו דברים שלא ראינו עד אז. משחק שהייתה לו משמעות בפני עצמו, אבל גם הייתה לו השפעה עמוקה ורחבה יותר על הליגה. על זהות האלופה, על שינויי סגלים שהגיעו בעקבותיו, על תזוזות בלוחות הטקטוניים של הליגה. לא יהיה פה את משחק 4 ההארכות בין דנבר לפורטלנד בחצי גמר המערב האחרון כי פשוט למשחק הזה לא הייתה השפעה עמוקה מעבר לזה שפורטלנד ניצחה בו. גם אם דנבר הייתה מנצחת, כנראה שום דבר לא היה משתנה בליגה. לעומת זאת, בכל אחד מהמשחקים שיצוינו כאן, לזהות המנצחת ולאופן בו היא ניצחה הייתה משמעות אדירה וממש אפשר לחוש את הנרטיבים של הליגה בעשור האחרון דרך המשחקים הללו.


דבר אחרון וחשוב לפני שנתחיל – הפרויקט הזה הוא פרי מוחי הקודח וכתוצאה מכך, הוא סובייקטיבי לגמרי. יכול להיות שאתה, כן אתה שקורא עכשיו את הפוסט החופר הזה, חושב שמשחק 4 בין קליבלנד לשיקגו בחצי הגמר האזורי ב-2015 הוא אחד מהמשחקים הגדולים של העשור וזו מחשבה לגיטימית לגמרי. יתכן מאוד שיש לי הטיות לטובת משחקים מסוימים כי התחברתי אליהם יותר ברמה כזו או אחרת ושאולי ניפחתי אותם בראש שלי יתר על המידה. בכל מקרה, אני שמח לחלוק אתכם עם הנפיחות בראש שלי.


ראויים לציון:

סן אנטוניו ספרס – אוקלהומה סיטי ת'אנדר – משחק 5, גמר המערב, פלייאוף 2012 – אם יש משחק שמייצג את האובדן בכך שהטריו דוראנט-ווסטברוק-הארדן לא האריך ימים, זה המשחק הזה.





טורונטו ראפטורס – פילדלפיה 76 – משחק 7, חצי גמר המזרח, פלייאוף 2019 – המשחק שהסתיים עם אחת הזריקות הכי אייקוניות בהיסטוריה של קוואי לאונרד. בהחלט משחק ענק וחשוב למורשת של קוואי ולעתיד של ה-Process, אבל אני חושב שהיה משחק אחד משמעותי יותר בפלייאוף האחרון. תכף נגיע אליו.





גולדן סטייט ווריורס – קליבלנד קאבלירס– משחק 1, גמר הליגה, פלייאוף 2018 – אחת התצוגות הגדולות של לברון ג'יימס, שלא יכל מול אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה ו-Brain Fart אחד גדול של ג'יי.אר. סמית'.





בוסטון סלטיקס – קליבלנד קאבלירס – משחק 6, חצי גמר המזרח, פלייאוף 2010 – המשחק שבו הסלטיקס שברו את לברון (שסיפק את הטריפל דאבל העצוב בהיסטוריה) ומה שהפך להיות בדיעבד המשחק האחרון של לברון בקליבלנד לפני שהוא לקח את הכישורים שלו למיאמי. לא קיבל מקום גבוה יותר כי כנראה לברון החליט לעזוב עוד לפני.





לוס אנג'לס קליפרס – סן אנטוניו ספרס – משחק 7, סיבוב ראשון, פלייאוף 2015 – זה כנראה היה רגע השיא של כריס פול בקריירה, עם באזר ביטר שהדיח את האלופה המכהנת. אם הקליפרס לא היו מודחים בצורה מוזרה מאוד בסיבוב הבא מול הרוקטס אולי המשחק הזה היה מקבל מקום קצת יותר גבוה.





אוקלהומה סיטי ת'אנדר – סן אנטוניו ספרס – משחק 6, גמר המערב, פלייאוף 2014 – התנגשות טיטאנים של ענקיות כדורסל שהסתיימה רק בהארכה לטובת הספרס. כשאנחנו נזכרים באליפות של הספרס ב-2014 אנחנו נזכרים בכדורסל מהמם עם הנעת כדור בלתי פוסקת ותנועה זורמת. שירה בתנועה. המשחק הזה היה השיא של הקבוצה הזו.





11. טורונטו ראפטורס – מילווקי באקס - משחק 3, גמר המזרח, פלייאוף 2019 – AKA המשחק בו קוואי החל לשבור את יאניס


הקונטקסט: הבאקס היו הסיפור הכי טוב של העונה הרגילה של 2018/19. בוסטון הייתה אמורה להיות הטים-טו-ביט של הקונפרנס המזרחי וטורונטו של קוואי הייתה אמורה להיות סיפור ענק. מילווקי בסך הכל הייתה אמורה להיות הקבוצה השלישית או הרביעית בטיבה בקונפרנס, אלא שההגעה של מייק בודנהולצר שינתה לגמרי את הצורה בה הבאקס שיחקו וניצלה את היכולות הייחודיות של יאניס אנטטוקנמפו. זה הוביל למאזן הכי טוב בעונה הרגילה ודומיננטיות קשה לתיאור.


הדומיננטיות הזו נמשכה גם לתוך הפלייאוף, כשהבאקס טאטאו בקלות את הפיסטונס בסיבוב הראשון וגם מול הסלטיקס בחצי הגמר האזורי הם לא התקשו. בגמר ניצבה מולם טורונטו, שכל העונה טיפלה במסירות בקוואי לאונרד ושמרה עליו בכפפות של משי כדי שיגיע מוכן לפלייאוף. והוא עשה זאת. בחצי הגמר האזורי הוא הוליך את הקבוצה כמעט לבדו לניצחון על פילדלפיה, כולל הזריקה ההיסטורית בגיים 7 על הראש של ג'ואל אמביד.


בשני המשחקים הראשונים של הסדרה הזו הבאקס ניצחו בצורה די משכנעת. בנקודת הזמן הזו הם ניצחו 11 משחקים בפלייאוף והפסידו רק 1. למרות שהסדרה עברה לקנדה, היה קשה לדמיין את טורונטו מנצחת 4 מתוך 5 מול הבאקס כשהם נראים כל כך טוב.


מה קרה שם: הראפטורס פתחו את המשחק טוב יותר והובילו כמעט לאורך כל המשחק תוך כדי שהם מתסכלים את יאניס. אחרי שני משחקים שבהם חגג מול פסקל סיאקם כשומר המרכזי שלו, קוואי עבר לשמור על יאניס וביחד עם עזרה מושלמת של מארק גאסול ושאר הקבוצה הם החלו לנטרל את הנשק הלא קונבציונלי שהוא הגריק פריק. יאניס סיים את המשחק עם 12 נק' בלבד ו-8 איבודים.


הוא אמנם מצא דרכים אחרות להשפיע על המשחק, במיוחד בהגנה, אבל הקושי של יאניס בהתקפה חשף את שאר הרוסטר של הבאקס, לטובה ולרעה. הם היו מספיק עמוקים ומספיק בטוחים בעצמם כדי להישאר במשחק למרות החולשה של הכוכב שלהם ומלקולם ברוגדון וג'ורג' היל סיפקו משחק נהדר. בכל פעם שהייתה תחושה שטורונטו קצת בורחת הגיעה איזו שלשה מתוזמנת היטב או חדירה יעילה שהורידה את מפלס הלחץ. זה הספיק בסופו של דבר כדי לגרור את המשחק לשתי הארכות.


אלא שבהארכה השנייה יאניס יצא ב-6 עבירות והבאקס נחשפו במערומיהם. הם לא הצליחו לייצר מצבי קליעה מספיק טובים מול ההגנה הלוחצת של הראפטורס ובאחד הפוזשנים המכריעים של המשחק בקושי הצליחו למסור אחד לשני, ולבסוף איבדו את הכדור בעבירת חצי שלומיאלית. עד לאותו רגע היו ספקות אם כריס מידלטון מסוגל להיות השחקן השני הכי טוב בקונטנדרית, אחרי הרגע הזה רובם הוסרו.


הראפטורס שרדו את המותחן הזה וצימקו את הסדרה ל-1-2 בעיקר בזכות קוואי שהיה אדיר במשחק הזה גם בהתקפה (36 נק' ו-12 מ-13 מהעונשין) וגם בהגנה, אבל גם בזכות פסקל סיאקם. העובדה שהוא לא היה צריך לשמור על יאניס בהגנה שחררה קצת את סיאקם בהתקפה ואפשרה לו להראות את הניצוצות שעכשיו הוא מראה מדי ערב. הוא סיים את המשחק עם 25 נק' ב-50% מהשדה ו-11 ריב', כולל כמה מהלכי הגנה מרהיבים.


התוצאה הסופית – 112-118 לטורונטו, אחרי 2 הארכות





המשמעות: אני חושב שיהיה סביר להניח שאם הראפטורס לא מנצחים את המשחק הזה הם לא היו הופכים להיות הקבוצה הראשונה שחוזרת מפיגור 0-3. במקרה הזה, חגיגות האליפות היו מתרחשות באוקלנד או בוויסקונסין וכל הנרטיב סביב הליגה העונה היה נראה אחרת.


אפשר להתווכח על האם המשחק הזה צריך להיות בדירוג מכמה זוויות. הזווית הראשונה היא שעונת 2018/19 הייתה סוג של עונת מעבר. כמעט לא משנה איך היא הייתה מסתיימת, עדיין המהלכים הגדולים שהתרחשו בקיץ כנראה היו קורים. קווין דוראנט היה עוזב את גולדן סטייט בכל מצב וקוואי לאונרד היה עוזב את טורונטו בכל מצב. שניהם עזבו סיטואציות שאף שחקן אחר בהיסטוריה לא עזב בהן וכנראה ששום תוצאה לא הייתה משפיעה על ההחלטות שלהם. אז איך יכול להיות שהמשחק הזה, דווקא הוא, נכנס לרשימה?


זווית נוספת שאפשר לתקוף את הדירוג הזה היא דרך משחק 7 מול פילדלפיה. כשאנחנו משחזרים בזכרוננו את האליפות של הראפטורס הזריקה של לאונרד מעל זרועותיו המושטות של ג'ואל אמביד זו התמונה הראשונה שעולה לנו בראש. זה נכון, אבל מבחינת ההשפעה שהייתה למשחק הזה על כלל הקבוצה, משחק 3 מול מילווקי היה משמעותי יותר עבור הראפטורס, לטעמי.


בסדרה מול הסיקסרס זה היה קוואי מול הסיקסרס. הצוות המסייע היה חלש והוא גרר אותם מעבר לקו הסיום. לעומת זאת, במשחק הזה מול מילווקי הראפטורס החלו להיראות כמו קבוצה שלמה. סיאקם התעורר, לאורי היה מצוין וגאסול נראה כמו גאסול של פעם בהגנה. זה גם היה המשחק האחרון לפני שנולד לפרד ואנפליט בן, ומאותו רגע הוא הפך לקלעי הכי טוב בהיסטוריה של הליגה. המשחק הזה חיבר את הראפטורס יותר ממשחק 7 וגרם להם להאמין לא רק בקוואי, אלא גם בעצמם.


המשחק הזה היה תחילת הסוף של הפלייאוף של מילווקי ותחילת ההבנה של יאניס אנטטוקונמפו שהוא חייב לחזק את היכולת שלו לאיים מבחוץ. הראפטורס מצאו את הבאגים בקוד של הגריק פריק והוא לא הצליח לשכתב את עצמו במשחקים שנותרו. העונה אנחנו כבר מתחילים לראות את יאניס זורק יותר מבחוץ והופך את עצמו לנשק עוד יותר מתוחכם. זהו השלב האחרון בהתפתחות שלו, ואם זה באמת יחזיק מעמד גם בפלייאוף, יאניס יהיה רשמית בלתי ניתן לעצירה. אם זה יקרה, משחק 3 מול טורונטו ב-2019 יזכר כנקודת המפנה שהובילה לרגע הזה.


ההשפעה של המשחק הזה על יאניס היא הסיבה האמיתית שהמשחק הזה התגנב לדירוג במקום לא שגרתי, כי יכול להיות שעוד נראה את ההשפעות שלו בעתיד. יכול להיות שהפרק של המשמעות של המשחק הזה יראה הרבה יותר משמעותי עוד כמה שנים. יכול להיות שהחלק שלו בדפי ההיסטוריה עדיין נכתב.





10. אוקלהומה סיטי ת'אנדר – גולדן סטייט ווריורס - עונה רגילה, פברואר 2016 – AKA המשחק עם השלשה של סטף


הקונטקסט: המשחק הזה היה לכאורה סתם עוד משחק של עונה רגילה, אבל זו לא הייתה סתם עונה רגילה, זו הייתה העונה בה הווריורס שברו את שיא הנצחונות לעונה רגילה והעונה בה סטף קרי זכה ב-MVP פה אחד. אחרי רצף 24 הנצחונות שלהם בפתיחת העונה היה ברור שהווריורס הולכים לנסות לשבור את השיא וזה הפך כל משחק שלהם לקרב. המשחק הזה מול הת'אנדר, שהיו קבוצה טובה מאוד בעצמם, היה מלחמה של ממש.


הווריורס הגיעו למשחק הזה עם מאזן 5-52, בקצב טוב להגיע ל-73 נצחונות אבל עדיין גבולי. הת'אנדר הגיעו עם מאזן נחות (17-41) ואחרי תקופה קצת מגומגמת. הם הפסידו 4 מתוך 7 המשחקים שקדמו למצ'אפ הזה (אחד מההפסדים הללו היה לווריורס) והם נראו פחות ופחות כמו קבוצה שיכולה לאיים על גולדן סטייט. הספרס נראו הרבה יותר מאיימים בשלב הזה של החיים.


מה קרה שם: הת'אנדר פתחו את המשחק חזק ועלו ליתרון דו ספרתי אבל מול הווריורס של 2016 לא הייתה לזה משמעות. קרי הפציץ שלשות בלי הכרה והחזיר את הווריורס למשחק. מצד שני, גם דוראנט הפגיז בלי הפסקה ולמרות שהמשחק כולו התנהל באינטנסיביות פסיכית של פלייאוף, האקשן האמיתי התחיל 14 שניות לסיום הזמן החוקי, כשדוראנט קבר שלשה שהעלתה את הת'אנדר ליתרון 4. בדרך כלל במצבים האלה, ביתרון של שני פוזשנים כשנשאר כל כך מעט זמן על השעון, הקבוצה שמובילה צריכה אקטיבית להפסיד את המשחק.


זה בערך מה שקרה. הת'אנדר בהחלט הפסידו את המשחק, אבל הווריורס ממש עשו הכל כדי לנצח אותו. קליי תומפסון קלע סל מהיר אחרי פסק הזמן של סטיב קר שהוריד את היתרון ל-2 ואז הווריורס לא עשו את הדבר המובן מאליו. הם לא ישר ניסו לבצע עבירה, אלא ניסו לכפות איבוד. דוראנט, שהיה עם הכדור, כנראה התבלבל מהאסטרטגיה של הווריורס ובמקום לקחת פסק זמן ניסה למסור למרכז המגרש לפאקינג דיון ווייטרס, אבל תומפסון ודריימונד גרין ירטו את הכדור, שהגיע לבסוף לאנדרה איגודלה שסחט עבירה מטופשת מדוראנט. איגי קלע פעמיים מהקו – הארכה.


בהארכה הסיפור הזה חזר על עצמו כמעט במדויק. הת'אנדר היו ביתרון 3 חצי דקה לסיום, אבל קליי תומפסון השיג סל ועבירה, ווסטברוק השתולל בהתקפה האחרונה ואז סטף קרי עשה את זה וגרם למייק ברין להתחפש לרגע למאיר איינשטיין.





התוצאה הסופית: 118-121 לווריורס, אחרי הארכה


המשמעות: אמנם זה בסופו של דבר היה רק משחק עונה רגילה, אבל זה כנראה היה משחק העונה הרגילה הכי טוב של העשור האחרון. היה בו הכל. היו בו אמוציות מטורפות (דריימונד גרין צעק וקילל את סטיב קר בחדר ההלבשה במחצית), תחרותיות אדירה, סטטיסטיקות מופלאות (סטף השווה את שיא השלשות בזמנו עם 12 ו-46 נק', דוראנט קלע 37 נק' ב-50% מהשדה, דריימונד גרין העמיד את השורה הכי דריימונד גרינית שיש עם 2 נק', 14 ריב', 14 אס', 6 חט' ו-4 חס') ובעיקר היה בו את הרגע של סטף.


העונה הזו של סטף הייתה היסטורית עוד לפני הסל הזה. הוא כבר הפך לתופעה הרבה לפני, כבר היה לו תואר MVP אחד של העונה הרגילה, כבר היה ברור שהווריורס הם הקבוצה הכי טובה בליגה ושהוא נמצא על מסלול קידום מהיר מאוד למאונט ראשמור, אבל הרגע הזה היה מיקרוקוסמוס של החוויה שהיא סטף קרי. עד שהוא הגיע אף שחקן לא היה חולם לקחת זריקה כזו, כשיש עוד כמה שניות על השעון, כשיש לך פסק זמן. זו ההגדרה המילונית לזריקת "לא! לא! לא! כן! כן! כן!". זה היה הרגע בו סטף העלה את עצמו לדרגת אל. זה היה הרגע בו כתבתי את הפוסט המאוהב הזה. זה היה הרגע הכי עוצמתי שאני זוכר בעונה רגילה.


כשאני נזכר ברגע הזה, מעבר לתחושת הכיף והמתח וההתעלות שדומה לתחושה של סצנה בלתי נשכחת מסרט אהוב, יש בי גם תחושת החמצה. סטף הוא עדיין כוכב ענק ולדעתי הוא השחקן שהכי השפיע על המשחק בעשור האחרון, אבל היה איזשהו רגע ב-2016, הרגע הזה ממש, שבו הוא עלה על מסלול עוקף לברון, עוקף קובי, אפילו עוקף ג'ורדן באיזשהו מובן, בדרך להגדיר מחדש את תואר השחקן הטוב בעולם.


כל סנטימטר מהדרך הזו הוא מרהיב ומופלא, אבל הבעיה היא שסטף נתקע באמצע שלה. הוא מעולם לא הגיע אל סוף הדרך, כי הווייז שלו לקח אותו לכיוון אחר לגמרי אחרי ההפסד לקליבלנד ב-2016 ועם קווין דוראנט הכל נראה אחרת. אבל המשחק הזה משמש כתזכורת חיה לרגע הזה, ורק על זה מגיע לו מקום של כבוד.





9. קליבלנד קאבלירס – גולדן סטייט ווריורס, משחק 4, גמר פלייאוף 2016 – AKA משחק האשכים


הקונטקסט: העונה הראשונה של ברצלונה תחת פפ גווארדיולה הסתיימה בטרבל היסטורי, אבל התארים רק נתנו את הגושפנקה למה שכבר ידענו, שזו קבוצה שלקחה את הכדורגל למחוזות שלא הכרנו, למחוזות של יופי וסטייל ויעילות. התארים רק הפכו את זה לרשמי.


זו הייתה התחושה לגבי הווריורס ערב סדרת הגמר של 2016. כולנו ידענו שהם שינו לגמרי את המשחק ושסטף קרי הוא הסופרסטאר החדש ואחרי הקאמבק המפואר מול אוקלהומה סיטי בגמר המערב רק היינו צריכים את החותמת של האליפות כדי לסיים את טקס ההכתרה של הווריורס כברצלונה של ה-NBA.


בצד השני חיכו קליבלנד ולברון ג'יימס, אבל למרות שהקאבס היו קבוצה מצוינת שלא הפסידה בבית כל הפלייאוף, אף אחד לא חשב שהם יכולים לנצח את הווריורס ב-4 מתוך 7 בלי יתרון ביתיות. ההתקפה של הווריורס פשוט הייתה טובה מדי וההגנה של הקאבס מוגבלת מדי.


האמת הזו הורגשה היטב בשני המשחקים הראשונים, בהם הווריורס ניצחו בקלות. במשחק השלישי, לעומת זאת, הקאבס חזרו לסדרה עם ניצחון ענק ב-30 הפרש. אבל הווריורס היו ידועים בכך שהם תמיד מפסידים את המשחק השלישי (הפסידו אותו בכל אחת מ-4 הסדרות הקודמות שלהם) ולא היה ברור האם הקאבס באמת יכולים להוות יריב לווריורס כשהם מגיעים מוכנים מנטלית.


הכל התנקז למשחק הרביעי. מבחינת הקאבס זה היה להיות או לחדול. אף קבוצה לא חזרה עד אז מפיגור 1-3 בפיינלס.


מה קרה שם: אנחנו זוכרים את המשחק הזה בעיקר בגלל תקרית האשכים בין דריימונד גרין ללברון ג'יימס בדקות הסיום של המשחק הזה, אבל היה שם את אחד המשחקים הכי טובים שהיו בפיינלס בעשור האחרון.


בניגוד לשאר המשחקים בסדרה (למעט האחרון, שעוד נגיע אליו, אני מבטיח) המשחק הזה היה צמוד לכל אורכו. קליבלנד החלה להבין איך ההגנה שלה צריכה לעבוד והם זנחו את הבליצים והדאבל-טים על סטף לטובת הגנת חילופים. השינוי הזה בא לידי ביטוי בהכנסתו של ריצ'רד ג'פרסון הקשיש אך תנודתי על חשבון קווין לאב המוכשר אך גמלוני (למרות שלאב חזר מהיעדרות בשל זעזוע מח).


בעזרת ההגנה המשופרת הקאבס הצליחו לייצב את המערכת. הווריורס לא הגיעו לזריקות קלות כמו במשחקים 1 ו-2 ואילו בהתקפה לברון וקיירי ארווינג חצבו את דרכם לסלים. ברבע השני הקאבס הצליחו קצת לייצר הפרדה וירדו למחצית ביתרון 5.


אבל בחצי השני ראינו את הווריורס מגיבים בראשות סטף קרי. סטף ניצל את החילופים וסלל ללוחמים את הדרך לניצחון. ברבע האחרון הוא כבר ממש רקד על המגרש וכל הזמן מצא את החורים הקטנים שעוד נותרו בהגנה של הקאבס. הוא סיים את המשחק עם 38 נק', 7 שלשות ו-6 אס' בדרך לניצחון הכי חשוב ומשכנע של הווריורס בסדרה. עד אז עוד פקפקנו בסטף וביכולת שלו להופיע למשחקים גדולים, אחרי המשחק הזה פקפקנו פחות.


אבל בדקות הסיום של המשחק קרה עוד משהו מלבד ההשתלטות של סטף והווריורס על המשחק.


כשהמשחק כבר כמעט הוכרע והווריורס היו ביתרון 10, דריימונד גרין הגיע לחסום עבור סטף. לברון שמר על דריימונד והידיים שלהם הסתבכו. דריימונד מצא את עצמו על הרצפה, לברון החליט שזה זמן טוב לדלג מעליו ואז דריימונד גילה שיש לו חיבה לאורולוגיה ושלח את ידו לאזור האשכים של לברון. לא הייתה לזה השפעה על תוצאת המשחק, הווריורס עדיין ניצחו בקרב, אבל הייתה לזה השפעה אדירה על תוצאת הסדרה ועל המלחמה כולה.





המשמעות: דריימונד לא הורחק מיידית וגם לא ניתנה לו עבירה בלתי ספורטיבית. הוא קיבל עבירה בלתי ספורטיבית בדיעבד מהליגה בגלל שליכת היד ובגלל שצבר יותר מדי עבירות במהלך הפלייאוף הוא הושעה ממשחק 5. את שאר ההיסטוריה אתם מכירים, לא?


מה היה קורה אם דריימונד היה זמין במשחק 5? האם הווריורס היו משלימים את המלאכה? האם סטף היה זוכה בפיינלס MVP שחמק ממנו? האם קליבלנד הייתה זוכה אי פעם בתואר?


"יש לי אמונה חזקה שאם הייתי משחק במשחק 5 היינו מנצחים" אמר דריימונד בין משחק 5 ל-6, אבל הוא יכול להאשים רק את עצמו. הוא לא הושעה בגלל החטא הזה, אלא בגלל הצטברות של חטאים. הוא חטף עבירה בלתי ספורטיבית לא הכרחית בסיבוב הראשון מול יוסטון ועוד עבירה בלתי ספורטיבית כשבעט, ספק בכוונה ספק בטעות, באשכיו של סטיבן אדאמס בגמר האזורי.


המצקצקים יגידו שהליגה ניצלה את העובדה שדריימונד היה במרחק עבירה אחת מהרחקה כדי למקסם רייטינג ולהחזיר את הקאבס לעניינים. הם יגידו שלברון התגרה בדריימונד בכוונה וניסה להדביק לו עבירה בלתי ספורטיבית כי ידע שהקאבס קבוצה פחות טובה מהווריורס. יכול להיות שזה נכון, אבל אי אפשר לנקות את דריימונד מאחריות למחדל הזה.


המחדל הזה גדול גם כי הוא מעוור אותנו לכל שאר הדברים שקרו במשחק הזה. היד התועה של דריימונד תופסת מקום כל כך גדול בזכרון הקולקטיבי שלנו שאין לנו מקום לזכור שזה היה המשחק שהקאבס החלו לפצח את הקוד של הווריורס מבחינה הגנתית. הקאבס אמנם הפסידו את המשחק הזה, אבל הדרך בה הם הפסידו נתנה להם סיבות להאמין שזה לא גמור, בטח אם דריימונד מורחק. במשחק הזה סטף עוד הצליח לעמוד בפרץ. במשחקים הבאים, ללא דריימונד ואז ללא אנדרו בוגוט שנפצע, הוא יכשל.


למשחק הזה יש עוד המון רבדים (האריסון בארנס עם 4 מ-5 מהשלוש! תארו לכם אם הווריורס מנצחים ב-5 ובארנס לעולם לא מקוטלג כצ'וקר) אבל מה שגורם לו להיות צרוב לנו בזכרון יותר מהכל הוא החלק שלו בהחלטה של קווין דוראנט לעבור לגולדן סטייט.


הבעייתיות בדירוג הזה היא שהוא לא ברצף כרונולוגי. המשחק הזה הוא החלק השני בטרילוגיה של משחקים שהביאו לכך שדוראנט עבר מהת'אנדר לווריורס. אנחנו עוד נגיע גם למשחקים האלו, שהייתה בהם גם יותר דרמה וגם יותר על הכף, אבל חייבים לתת את הכבוד הראוי למשחק הזה – משחק האשכים.



1367 צפיות