• yuvaloz55

הסלבדור דאלי של ה-NBA

אין שום סיבה לעשות כתבה על שחקן שהשיא שלו היה לפני למעלה מעשור ושממוצעי הקריירה שלו הם 10.5 נק’ למשחק עם 5.9 אס’ בפחות מ-40% מהשדה ובפחות מ-30 דק’ משחק.

השורה הזו נכונה ב-99.9% מהמקרים. עם זאת, ב-0.01% מהמקרים אנחנו צריכים להסתכל מעבר לסטטיסטיקות ולמספרים היבשים ולראות בעיניים שלנו את מה שקורה על המגרש כדי להבין איך שחקן שמספרי הקריירה שלו הם הכל חוץ מפנטסטיים, היה אולי השחקן הכי פנטסטי שדרך על פרקט מאז שמייקל ג’ורדן פרש. ג’ייסון וויליאמס הוא ה-0.01%.

וויליאמס הביע את חותמו על משחק הכדורסל לא בזכות ממוצעים דמיוניים וטריפל-דאבלים שיכנסו לספרי ההיסטוריה, אלא בזכות מהלכי כדורסל שאוהדי כדורסל עדיין לא מצליחים להוציא מהראש שלהם. הוא היה גאון מטורף, וכמו כל אחד כזה, הוא התהלך על הגבול האפור שבין גאונות לשגעון לא מעט, בזמן שאנשים נורמליים, כמוני וכמוכם, ניסו לאלף אותו ואת הכשרון שלו.


וויליאמס גדל בווסט וירג’יניה ושיחק בתיכון גם כרכז וגם כקוורטבק. הוא גדל ביחד עם רנדי מוס, אחד מגדולי הוויד-רסיברס של ה-NFL. מוס היה הרסיבר שלו במגרש הפוטבול והסנטר שלו במגרש הכדורסל. בניגוד למוס, וויליאמס אהב יותר את הפרקט והקדיש את עצמו למשחק, תוך כדי שכלול השליטה שלו בכדור לכדי שלמות. “הייתי מתאמן 3-4 שעות בלי לזרוק לסל” אמר בראיון לעיתון בסקרמנטו לפני שנה, “הייתי מתאמן עם כפפות ועם משקולות על הידיים כדי לשפר את השליטה שלי בכדור”.

האימונים הקדחתניים הללו אמנם שיפרו את יכולות הכדרור והמסירה שלו, אבל הם לא הרשימו יותר מדי את הסקאוטים של המכללות. “לא גייסו אותי בכבדות, נגיד את זה ככה” אמר בראיון למגזין SLAM ב-2015, “וירג’יניה טק, פרובידנס, סיינט ג’ון, מכללות מהסוג הזה”. קנטקי חשבה עליו לתקופה קצרה, בעקבותה המלצה של אחד מעוזרי המאמנים, אבל הווילדקאטס לא חשבו שהוא שווה מלגה. אולם כשאותו עוזר מאמן קיבל את משרת המאמן הראשי באוניברסיטת מרשל, גם היא בווסט וירג’יניה, וויליאמס ידע שזה המקום שלו. לעוזר המאמן הזה קראו בילי דונובן.

תחת דונובן וויליאמס הראה את סל היכולות המלהיב שלו, וכאשר דונובן התקדם לפלורידה ב-1996, וויליאמס ערק ביחד איתו למדינת השמש הזורחת. ג’יי-וויל שיחק רק 20 משחקים בפלורידה בגלל שהסתבך עם ה-NCAA עקב שימוש במריחואנה (לא בפעם האחרונה בקריירה שלו) אבל הוא הרשים בהם מאוד עם ממוצעים של 17.1 נק’, 6.8 אס’ ו-2.8 חט’, כולל משחק של 17 אסיסטים. הלהטוטים שלו לבטח היו מקבלים הרבה יותר תהודה היום, בעידן ה-Vine והמיקסטייפ ביוטיוב, אבל גם אז, הכשרון שלו היה כל כך עצום שהוא צד את עינם של סקאוטים מה-NBA, מה שהוביל לכך שוויליאמס נרשם לדראפט ב-1998.

“הלכתי לאימונים לפני הדראפט והייתי בכושר הכי טוב בקריירה שלי” אמר וויליאמס, “הרגתי את כל מי ששמו מולי”. ג’רי ווסט והלייקרס ניסו לעשות טריידים ביום הדראפט כדי להשיג אותו אבל בסופו של דבר הוא נחת בסקרמנטו שבחרה בו במקום השביעי בדראפט. תחת ריק אדלמן, לפחות בהתחלה, זה היה המקום המושלם עבור הרכז הסורר.

כריס וובר וולאדה דיוואץ הפכו את הקינגס לקבוצה טובה, אבל וויליאמס הפכו אותה ל-Must-Watch-TV. מהרגע הראשון שלו בליגה הוא הפנט את הצופים עם מסירות תאטרליות ומהלכים שאפילו באימונים אף אחד לא היה מנסה אותם. מהר מאוד החלו השוואות לפיט מאראביץ’ האגדי ולאחר המהלך הזה מול גארי פייטון, אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה בזמנו, White Chocolate הפך למיני-אגדה.


“”הוא דיבר קצת טראש-טוק לפני, ואת האמת, אני פחדתי כמו שלא פחדתי על הפרקט אף פעם בחיים שלי, אבל אחרי המהלך הזה הוא לא אמר מילה” אמר וויליאמס על המהלך המופלא הזה בראיון לפני כשנה. במשחק הרוקיז באול-סטאר הוא נתן מסירה לא הגיונית עם המרפק, וזה, ביחד עם המהלך על פייטון, הפכו ל-Signature Moves של אחד השחקנים הכי מלהיבים ב-NBA. הוא סיים את עונת הרוקי שלו בטופ 5 במכירת חולצות בליגה. ההייפ היה בשיאו.

“הוא פשוט כל כך מוכשר” אמר עליו וובר, “זו ברכה רק להיות מסוגל לראות כזה כשרון. הוא עושה דברים שבכלל לא חשבתי עליהם”.


אולם לצד המהלכים הססגוניים והצבעוניים שתמיד היו על גבול המשיכה, היו גם המון איבודי כדור ושלשות לא קשורות למציאות. בעונתו השנייה בסקרמנטו הצדדים הפחות חיוביים במשחקו של השוקולד הלבן החלו להאפיל על הצדדים החיוביים. הוא סיים את העונה הזו עם 3.7 איב’ למשחק (3 בליגה) ו-6.2 זריקות לשלוש למשחק (אז זה היה 2 בליגה. היום זה היה מספיק רק למקום ה-19) ב-28.7% בלבד. בפלייאוף של אותה עונה אדלמן קיצץ את הדקות שלו (מ-34.1 דק’ ל-29.0) והטרנד החיובי של הקריירה שלו נעצר. את וויליאמס זה לא כל כך הטריד. “אני מנסה לא לחשוב בכלל בזמן שאני משחק. אני חושב שברגע שאתה מתחיל לחשוב על הפרקט על מה אתה הולך לעשות, אתה הופך לרובוט וזה לא טוב, במיוחד לא כשחקן כדורסל” אמר בראיון באותה תקופה.

בקיץ 2000 וויליאמס שוב הסתבך עם שימוש בסמים והורחק ל-5 משחקים, ובעונה שלאחר מכן הסתבך בקטטה עם אוהדים אסיאתיים לאחר שקרא לעברם קריאות גזעניות. לפי וויליאמס, הם קראו לו “Skinhead” לאור המראה החיצוני שלו, שלמען האמת, באמת דמה קצת לאדוארד נורטון ב”אמריקה X”.

הקינגס פשוט לא הצליחו לביית את המשחק הפרוע של וויליאמס, ובפלייאוף שוב אדלמן חיפש פתרונות אחרים. למרות שהוא המשיך להיות אייטם קבוע בספורטסנטר, הקינגס היו מוכנים לעבור הלאה מוויליאמס. בקיץ 2001, אדלמן תיאר זאת טוב מכולם.

“בשנתיים הראשונות, מה שקרה זה שהוא היה הרכז הטוב ביותר שלנו, הוא נתן לנו את הסיכוי הכי טוב לנצח, אז נתתי לו הרבה חופש על הפרקט וקיוויתי לראות שיפור הדרגתי תוך כדי תנועה. אבל אני חושב שהוא שיחק כל כך הרבה זמן בסגנון מסוים ושהוא משחק במהירות אחת, שזה יהיה קשה לעצור ולשנות אותו”.

באותו קיץ, וויליאמס עבר בטרייד בתמורה למייק ביבי. ביבי היה הרכז המחונך, המבוגר האחראי, שעזר לקינגס להפוך לכח המאיים ביותר על הלייקרס, ואילו וויליאמס נשלח לגלות בונקובר (שהפכה לממפיס), שם החל שינוי בסגנון המשחק שלו.

תחת יובי בראון הוא שיפר את קבלת ההחלטות שלו והפך לאחד מחמשת השחקנים הכי טובים בליגה מבחינת יחס אסיסטים-איבודים. וויליאמס היה חלק בלתי נפרד, לצד פאו גאסול, מהקבוצה שהובילה את ממפיס לפלייאוף ב-2004 ו-2005, אולם בשני המקרים הגריזליז הודחו בסוויפ.

בקיץ 2005 הוא היה החתיכה המרכזית בטרייד הכי גדול בהיסטוריה של הליגה בזמנו שכלל 13 שחקנים. הטרייד שלח אותו למיאמי של דוויין ווייד ושאקיל אוניל, והחזרה לשמש של פלורידה עשתה לוויליאמס טוב. הוא קלע באחוזים הטובים ביותר בקריירה שלו (44.2% מהשדה ו-37.2% מהשלוש) ופתח בכל אחד ממשחקי הפלייאוף של ההיט בדרך לאליפות המפתיעה של ההיט מול דאלאס. “אני פשוט לקחתי צעד אחורה, הבנתי את התפקיד שלי, וקיבלתי טבעת. אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני”.


לאחר אותה עונה הפציעות וה-Father Time החלו לעשות את שלהם. וויליאמס עוד חזר לממפיס ועשה עוד קדנציה באורלנדו, אבל זה כבר לא היה אותו שחקן. ב-2011 הוא פרש כשבאמתחתו טבעת אחת וירושה מכובדת של סרטוני יוטיוב.

בסופו של דבר, הקריירה של וויליאמס הייתה קריירה מלאה. הוא זכה באליפות, שיחק עם הול-אוף-פיימרס והיה כוכב. הוא בעצמו אמר בראיון לפני כמה שנים כי “לא הייתי משנה דבר בקריירה שלי”, אבל קשה שלא לתהות איך הקריירה שלו הייתה נראית לו היה משחק היום. האם הוא היה שחקן שהקדים את זמנו ובעידן הסטטיסטיקות המתקדמות היו יודעים לנצל את היכולות הוירטואוזיות שלו טוב יותר? או שמא המורי-בול דווקא לא היה עושה עמו חסד, כמו שהוא עושה עם גארדים וירטואוזים אחרים דוגמת ראג’ון רונדו? האם גם היום היו מנסים לביית את הכשרון שלו או שדווקא היו נותנים לו להתפרע עוד יותר ולנסות דברים חדשים שימתחו את גבולות המשחק? האם היו מנסים להפוך אותו לרובוט מודרני או שהיו מאפשרים לו להפוך לסלבדור סאלי של ה-NBA?

על הרבה מאוד שחקנים אפשר לדעת איך הקריירה שלהם הייתה נראית לו היו משחקים היום, בעידן ה-Pace & Space. רג’י מילר, לדוגמא, הקדים את הרכבת ב-20 שנה, ואילו קובי ברייאנט, לעומת זאת, לבטח לא היה נהנה ממעמד אלמותי כמו שיש לו היום לו נבחר בדראפט 2016 במקום בדראפט 1996. לגבי ג’ייסון וויליאמס אי אפשר לקבוע. הכשרון שלו היה כל כך חד פעמי, כל כך ייחודי, שאי אפשר לדעת אם הוא היה מתאים לכדורסל של היום או לא. וזה מה שהופך אותו לכל כך מרתק. הוא השחקן שמזכיר לי תמיד למה אני אוהב את המשחק הזה, כי לצד כל הסטטיסטיקות והמספרים והיכולת לכמת את הספורט הזה שאני כל כך אוהב, יש לפעמים תופעות שצריך לראות כדי להבין.


#כריסוובר #ריקאדלמן #גאריפייטון #גייסוןוויליאמס #ולאדהדיוואץ

5 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com