חלק 2 יוצא לדרך. תהנו.
אוקלהומה סיטי – יוטה
ברוכים הבאים לסדרה הטובה ביותר בסיבוב הראשון. יש פה רמה מקצועית גבוהה, יש פה תחרותיות רצינית ויש פה השלכות אמיתיות על המשך הדרך.
הג’אז הצליחו לצאת עם ספליט מאוקלהומה סיטי ולכאורה זה אומר שהם על הסוס. הסדרה עכשיו עוברת לסולט לייק סיטי שם דונובן מיטשל וג’יי קראודר לבטח יקלעו טוב יותר מחוץ לקשת (21.4% ו-25% בהתאמה) ולג’אז תהיה הזדמנות להתקרב ל-1-3, אבל הפער בין הג’אז לת’אנדר נמדד במילימטרים. בכל פעם קבוצה אחרת מוצאת את עצמה מובילה ויש כל כך הרבה משתנים שמשפיעים על ההובלה. במשחק השני זו הייתה השליטה של יוטה בריבאונד התקפה מול קבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה בליגה, ביחד עם הקליעה המפתיעה של ריקי רוביו מחוץ לקשת (2.5 שלשות ב-45.5% עד כה בסדרה), ההתעלות של דונובן מיטשל ברגעי האמת וההגעה לקו בקצב גבוה הרבה יותר מהקצב שבו היא הגיעה אליו בעונה הרגילה (בעונה הרגילה הג’אז הגיעו ל-20 זר’ מהקו פר 100 פוזשנים. בגיים 2 הם הגיעו ל-27.4 זר’ פר 100 פוזשנים).
תוסיפו לזה את ההתסכות של סטיבן אדאמס בעבירות וקיבלנו הסבר להצלחה ההתקפית של יוטה שסייעה לה בניצחון. האם יוטה יכולה לשחזר את ההצלחה הזו עוד 3 פעמים ולגבור על הת’אנדר? ולא פחות חשוב, האם הם מסוגלים לשחזר את ההצלחה ההגנתית שלהם כך שכל פעם שהם ישחזרו את ההצלחה ההתקפית הם יזכו ב-W?
לגבי השחזור ההתקפי, יש בהחלט סיבות להיות מעודדים מבחינת הג’אז. הם החטיאו הרבה זריקות פנויות (רק הבלייזרס הגיעו ליותר זריקות פנויות בשני המשחקים הראשונים, והג’אז קלעו את הזריקות הללו ב-32.6%) וסביר להניח שהם ישתפרו קצת בגזרה הזו בשני המשחקים הקרובים, מול הטבעות הביתיות, כך שזה אמור לאזן את הירידה הצפויה בזריקות העונשין או בריבאונד ההתקפה או בהשתוללות של מיטשל, שלבטח ישמר יותר על ידי פול ג’ורג’ מעתה ואילך.
גם לגבי השחזור ההגנתי, הג’אז יכולים להרגיש אופטימיים. ההגנה העצומה שלהם הצליחה לעוות קצת את ההתקפה של הת’אנדר, שהיא מאוד מוטה לכיוון הצבע. 44% מהזריקות של הת’אנדר בעונה הרגילה הגיעו מהצבע, והם קלעו את הזריקות הללו ב-56%. מול הג’אז המספרים הללו ירדו ל-40% ו-52% בהתאמה, בין היתר בגלל אפקט הפחד מגובר ופייבורס.
כולנו זוכרים את השלשה הגדולה של רוברט הורי בסדרת הגמר המופלאה בין הלייקרס לקינגס ב-2002. חלקנו זוכרים את ההחטאה של שאקיל אוניל מילימטר מהטבעת שניה לפני כן, החטאה שהריבאונד שלה הגיעה איכשהו לידיים של ביג שוט בוב. זה מטורף לחשוב ששאקיל, האיש ששלט בצבע בשנים ההם, יחטיא מכזה טווח, אבל בראיון המוזר שהוא עשה עם קובי השנה הוא סיפר שהוא זרק את הכדור מהר כי הוא פחד שיעשו עליו עבירה והוא ילך לקו. החשש המנטלי פגע לו בביצועים. יש תחושה שהנוכחות של גובר ופייבורס עושה את אותו דבר לת’אנדר.
מה הת’אנדר יכולים לעשות מול זה? בסוף הרבע השלישי של גיים 2 ראינו את הבלופרינט למה הם צריכים לעשות. הם רצו למתפרצות והשיגו נקודות לפני שההגנה של הג’אז הספיקה להסתדר וגם כשהיא הסתדרה הם השיגו נקודות דרך פיק אנד רול ששילב יותר משחקן אחד בחסימה (מעין גרסה מיוחדת של ה-Spain Pick-N-Roll, כמו בסרטון פה למטה). המעורבות של כמה שחקנים בחסימה גורמת לשחקנים לצאת מהצבע, הופכת אותו לפחות צפוף ומאלצת את הג’אז לקבל קצת יותר החלטות מול ההתקפה הצפויה של הת’אנדר. יכול להיות שבילי דונובן יכול לשלב כמה מהלכי Horns פשוטים כדי לתת לראסל ווסטברוק מסלול ריצה קצת יותר ארוך אל הסל, מה שיתן לו יתרון קל בקרב מול גובר, שכרגע הוא נראה בצד המפסיד שלו.
ברבע הרביעי הת’אנדר חזרו לפיק-אנד-רולים פשוטים של ווסטברוק/ג’ורג’ עם סטיבן אדאמס וזה היה הרבה פחות אפקטיבי (לראיה, 0 מ-14 מהשדה לביג-3 ברבע האחרון) כך שאולי שווה לדונובן לרענן קצת את הפלייבוק שלו, בטח בהתחשב בכך שהקליעה משלוש אמורה לחזור לממוצע אחרי שהת’אנדר קלעו ב-39% מחוץ לקשת בשני המשחקים הראשונים (בעונה הרגילה קלעו ב-35%).
אם הג’אז והת’אנדר היו מניות והייתי צריך להשקיע באחת מהן, הייתי בוחר בג’אז. המספרים פשוט תומכים יותר בנגנים מאשר ברעמים, אבל לת’אנדר יש התפרצויות כאלו שקשה מאוד לצפות, מין רגעי ראסל ווסטברוק כאלו שאין באמת דרך לכמת אותם למספרים, מה שעוד עלול להביא להם נצחון בסולט לייק סיטי שיחזיר להם את הביתיות. תראו את המהלך פה למטה, היש מהלך יותר ראסל ווסטברוקי מזה? יש משהו יותר ווסטברוקי מלזרוק זריקה מגוחכת עם יד על הפרצוף 20 שניות לסוף שעון הזריקות, להחטיא אותה, ואז לחטוף כדור ש-99% מהשחקנים בליגה היו מוותרים עליו ולמסור אסיסט לשלשה שמחזירה את הת’אנדר למשחק בגדול?
אם יש מהלך שמתמצת את חוויית הצפייה בראסל ווסטברוק, זה המהלך הזה.
זו הסיבה שאני עדיין לא לוחץ על כפתור ה-Buy עבור הג’אז. יש לי תחושה שהסדרה הזו תוכרע על הרבה יותר מרק מספרים ואנליטיקה והתחושה הזו אומרת שאנחנו נגיע פה לגיים 7.
קליבלנד – אינדיאנה
עדיין קשה לי מאוד לאמוד את הקאבס. זו קבוצה שנדמה לנו שראינו אותה בפוסט סיזון כי פשוט ראינו את לברון עם קבוצות דומות בפלייאוף בשנים האחרונות, אבל זו עדיין הפעם הראשונה של הרבה מאוד שחקני רוטציה משמעותיים בבמה הגדולה והיה קשה מאוד להסיק משני המשחקים הראשונים האם לקאבס יש על מה לבנות במשחקים הבאים.
האמירה הזו נובעת לא מעט מכך שלברון הוא אובר-דומיננטי בקבוצה הזו. לברון תמיד היה הכח המניע בכל קבוצה שהוא היה, אבל בקאבס הנוכחיים ההשפעה שלו היא הכי גדולה שהיא הייתה. זה לא התבטא במספרים בעונה הרגילה (לקאבס לא היה Net Rating שלילי בצורה דרמטית כאשר לברון היה על הספסל), אבל קשה להתעלם מזה כשצופים בקבוצה הזו. לברון הוא מקבל ההחלטות הבלעדי בהתקפה וכשהוא ביום טוב, כמו בגיים 2, כל ההתקפה זורמת. כשהוא ביום פחות טוב, כמו בתחילת גיים 1, ההתקפה תקועה והקאבס צריכים להתחיל לרדוף אחרי היריבות. ועם ההגנה שלהם זה בעייתי מאוד להיכנס לעמדת הרודף.
במשחק השני ויקטור אולדיפו גם הסתבך בבעיית עבירות ועשה לקאבס את החיים קלים ברבע הראשון כך שזה הוסיף לחוסר היכולת לאמוד את הקאבס מול הפייסרס. קשה להחליט מי הקבוצה הטובה יותר במצ’-אפ הזה, מי הקבוצה שיוזמת ומי הקבוצה שמגיבה. מה שכן אפשר להגיד הוא שלפייסרס אין ממש תשובה ללברון ולפיק-אנד-רול שלו, במיוחד עם קייל קורבר (שהיה טוב מאוד במשחק השני). מה שעוד אפשר להגיד הוא שלברון ממשיך לזייף בהגנה. שני המהלכים כאן למטה הם רק דוגמאות לכך. התפקיד של לברון צריך להסתכם בהרבה יותר מצפייה/ליווי של אולדיפו אל הטבעת. אולדיפו באמת מדהים, אבל לברון היה יכול לעשות הרבה יותר בפוזשנים ההגנתיים הללו.
הסדרה עוברת לאינדיאנפוליס אבל אנחנו כבר יודעים שזה לא מה שמשנה. עד הפיינלס מול הווריורס בעונה שעברה ללברון היה רצף של בערך 6,000 סדרות עם לפחות נצחון אחד בחוץ בכל סדרה. סביר להניח שהוא יתחיל רצף חדש בסדרה הזו. השאלה היא האם יהיו לו שניים כאלו או רק אחד. ההגנה של הקאבס מספיק רעה והפייסרס מספיק נשכניים שהמשחקים בסדרה הזו יהיו צמודים, בטח אם קווין לאב לא ב-100% בריאות. הפייסרס, אגב, הפייסרס יכולים אפילו להיות יותר נשכניים מול ההגנה הרעועה של הפרשים. הם חדרו לסל בסך הכל 64 פעמים בשני המשחקים הראשונים והשיגו 42 נק’ ישירות מהחדירות הללו. לם השוואה, הסיקסרס חדרו לסל 95 פעמים בשני המשחקים הראשונים והשיגו פחות נקודות. יש פה כלי שנייט מקמילן יכול להשתמש בו יותר.
אם הוא אכן ינצל את נקודות התורפה של הקאבס ואם לא יגיע איזשהו שינוי מכיוונו של טיירון לו או איזושהי התעלות בלתי צפויה של אחד הרול-פליירס של הקאבס, גם הסדרה הזו עלולה להימתח לאזור ה-6-7 משחקים.
זה לא סימן טוב עבור הקאבס. בשנים קודמות הסיבוב הראשון היה רק חימום עבורם ואפשר להם לשמור כוחות לסיבובים הבאים. אם הם צריכים להתאמץ כל כך בסיבוב הראשון, מה יהיה מול הראפטורס? אם לברון צריך לתת תצוגות על כבר במשחק השני של הפלייאוף, מה יקרה במשחק העשירי שלו? זה אף פעם לא טוב להתחיל נסיעה בהילוך חמישי.
יוסטון – מינסוטה
אחרי המשחק הראשון הייתה הרגשה שמינסוטה יכולה להפוך את הסדרה הזו לתחרותית. הרוקטס היו צריכים הופעה מושלמת של ג’יימס הארדן כדי לנצח והוולבס יכלו לספר לעצמם שהם הפסידו במשחק צמוד בזמן שקארל אנתוני טאונס היה בינוני. היו סיבות לאופטימיות. אחרי המשחק השני ההרגשה הזו נעלמה. הרוקטס הם רמה אחת מעל הוולבס, גם על הפרקט וגם על הקווים.
הרוקטס ברמה אחת מעל מהוולבס כך שהם מובילים 0-2 למרות שרק הספרס קולעים יותר גרוע מהם מחוץ לקשת (29% לרוקטס, 26% לספרס) ובהתחשב בכך בחצי מהזריקות של הרוקטס מגיעות משלוש, זו אמורה להיות בעיה. כשאחד מהכוכבים שלך משחק חלש במשחק הראשון (כריס פול) והשני לא פוגע במשחק השני (ג’יימס הארדן) זו אמורה להיות בעיה. אבל כשאתה רמה אחת מעל היריבה שלך, זה לא מורגש. כשהיריבה שלך מעלה הרכבים שכוללים את ג’ף טיג, דרק רוז וג’מאל קרופורד ביחד, זה לא ממש משנה. הרוקטס ניצלו את ההרכב הזה כדי לצאת לריצה שלהם ברבע השני שסגרה את המשחק. להרכב הזה, ביחד עם ג’ימי באטלר וטאונס, היה מדד +/- של 10- במשחק אתמול.
אבל רגע, עברו כבר 2 פסקאות ולא דיברתי על קארל אנטוני טאונס. בשני המשחקים הראשונים טאונס מעמיד מספרים מביכים של 6.5 נק’ ב-27.8% אבל לכאורה זה לא באשמתו. גם בעין בלתי מזוינת אפשר לראות שהוא פשוט לא מקבל כדורים בהתקפה. כמות הנגיעות של טאונס בכדור ירדה מאזור ה-70 בממוצע למשחק בעונה הרגילה ל-60 בשני המשחקים הראשונים והיו עשרות מקרים בהם הוא מצא את עצמו עם מיס-מאץ’ מפתה בפוסט אבל הכדור לא הגיע אליו. או שהוא פשוט המשיך לפינה ורוקן את הצבע לטובת חדירה שלומיאלית של ג’ף טיג או שפשוט הוולבס לא הצליחו להכניס לו את הכדור. צריך לתת פה הרבה קרדיט להגנה של הרוקטס שעושה עבודה אדירה בחסימה של הכנסת הכדור.
גם כשהוא כבר קיבל את הכדור היה ברור שמשהו בבטחון שלו נפגע והוא לא הצליח להמיר את מהלכי הפוסט שלו לנקודות. זו בעיה עבור מינסוטה כי טאונס הוא היתרון היחסי שלהם על פני יוסטון, הוא היה אחד משחקני הפוסט היעילים בליגה בעונה הרגילה (1.02 נק’ פר פוזשן) והוא למד במהלך השנים האחרונות איך למצוא את החורים שכח המשיכה שלו בפוסט מייצר. ההיעלמות שלו היא נוק אאוט מהדהד של מייק דאנטוני על טום ת’יבודו. אם הכדור לא נמצא אצל טאונס בהתקפה של מינסוטה, הוא נמצא אצל שחקנים פחות יעילים ופחות מאיימים, וזה מאפשר לרוקטס לטייל גם כשהשלשות לא נופלות.
הנוק אאוט הזה הוא כפול משום שגם בהתקפה, למרות שהשלשות לא נופלות, ת’יבס די חסר אונים מול ההתקפה של דאנטוני. הוולבס לא מצליחים לייצר איבודים (רק 10.1% מהפוזשנים של הרוקטס הולכים לאיבוד, ירידה דרמטית ביחס לעונה הרגילה והכי מעט מבין כל קבוצות הפלייאוף עד כה) וזה מוביל רק ל-18 נק’ ממתפרצות בשני המשחקים הראשונים עבור הוולבס (הכי מעט מבין כל קבוצות הפלייאוף עד כה, ביחד עם הספרס והקאבס). מעבר לכך, הרוקטס חוגגים על הוולבס בריבאונד התקפה עם 34 נק’ מהזדמנות שנייה כך שגם את ההחטאות של הרוקטס מינסוטה לא מצליחה לתרגם לפוזשנים שיעזרו לה.
יכול להיות שת’יבודו ימצא דרך לנצל קצת יותר את המיס-מצ’ים שהגנת החילופים של הרוקטס מייצרת לו ושהמספרים של טאונס ישתפרו, אבל בהתחשב בכך שהאחוזים של הרוקטס משלוש יכולים רק לעלות מכאן, זה יהיו כמו נגינת הכנרים על הטיטאניק. זה יפה, אבל זה לא ימנע את הטביעה.
זה חבל, משום שמינסוטה הייתה קבוצה מאוד מסקרנת כשת’יבודו הגיע אליה לפני שנתיים. הבסיס של טאונס, אנדרו וויגינס וזאק לווין היה צעיר ואטרקטיבי ות’יבודו היה אמור להיות זה שיקח את הגרעין הזה לשלב הבא. מאז ת’יבס קיצר את הטיימליין של הקבוצה הזו עם טריידים שמטרתם לנצח בהווה ובקיץ הבא ג’ימי באטלר יכול להפוך לשחקן חופשי במה שיכול להכניס את כל הפרנצ’ייז לסחרור. דברים משתנים כל כך מהר ב-NBA.
Kommentarer