• yuvaloz55

הרוכב והסוס

הימים הללו, נטולי הספורט, יכולים בהחלט להוציא אותנו משלוותנו. דברים שבימים כתיקונם עוברים לידינו או שבכלל אנחנו לא שמים לב אליהם פתאום הופכים הופכים להיות גדולים ומודגשים יותר בעולם בו אין כדור שיסמא את עינינו ויסיח את דעתנו.

התחושה הזו יכולה ללוות אותי בכל מיני דיונים בריאותיים או כלכליים או פוליטיים בימים אלו, אבל היא גם מלווה אותי בדיונים סביב דריימונד גרין בימים האחרונים.


דריימונד עשה קצת רעש בעקבות הדברים שאמר בפודקאסט של מאט בארנס וסטיבן ג'קסון (דרך אגב, מי היה מאמין שאני אגיד הפודקאסט של מאט בארנס וסטיבן ג'קסון לפני 5 שנים?). אפשר לשמוע את השיחה המלאה כאן, אבל אף אחד מכם כנראה לא ישמע שיחה של שעתיים, אז אם אני צריך לאמלק לכם, זה מה שדריימונד אמר בערך.


"בכנות, לפי דעתי, אני חושב שאני שיניתי את המשחק בעזרתו של סטף קרי. אני חושב שסטף קרי שינה את המשחק בעזרתי. אני חושב שזה היה שילוב מגן עדן. ופתאום קליי תומפסון נמצא שם והם הופכים לשני הקלעים הכי טובים בעולם. ושלושתנו פאקינג שינינו את משחק הכדורסל לנצח".


התרגום אולי לא מילה במילה, אבל זה פחות או יותר מה שדריימונד אמר, ומשם התקשורת רצה עם זה. בתקופה הזו בה אנו נאלצים להיגמל מההתמכרות שלנו, הדברים של דריימונד היו כמו מסטיק ניקוטין מבורך שכולנו לועסים בהנאה מהולה בשעמום, והדברים הללו קיבלו המון תגובות וביקורות.


חוץ מאינספור אוהדי כורסא שקטלו את האמירות של דריימונד, צ'ארלס בארקלי כמובן נהנה לעורר מחדש את הריב האינסופי שלו עם הווריורס והשווה את דריימונד לחבר הכי גרוע בלהקת בנים שלא קולט שהוא עומד ליד ג'סטין טימברלייק.


בימים רגילים סביר להניח שלא הייתי כותב על הדברים האלה. בסופו של דבר, זה משהו נלווה למשחק הכדורסל שקשור לתפיסות סובייקטיביות של כל אוהד ואוהד. לכאורה אין סיבה שאני אבזבז את משאבי המקלדת שלי על קרב אבוד מראש בניסיון לשכנע מישהו מהצדדים. זה לא חשוב מספיק. ואם כבר אני משקיע שעתיים בלשמוע שיחה של 3 אנשים, אני יכול למצוא 3 אנשים יותר מעניינים ורהוטים מדריימונד גרין, סטיבן ג'קסון ומאט בארנס. ממליץ לכם לדוגמא על השיחה הזו בין ג'רי סיינפלד, לואי סי.קיי, כריס רוק וריקי ג'רווייס על קומדיה.


אבל אלו לא ימים רגילים, ודריימונד גרין הוא לא שחקן רגיל. הגדולה של דריימונד לא הייתה כזו שאנחנו רגילים אליה, ולכן במבחן הזמן קשה לדעת איך הזכרון שלו ישמר. קשה לדעת אם עוד 20 שנה כשהילד הפיקטיבי שלי יחקור על ההיסטוריה של ה-NBA, הוא יסתכל על הווריורס של 2014-2019 ויבין ששיחק שם כנראה הרול-פלייר הטוב בכל הזמנים. דריימונד היה רול-פלייר כל כך טוב עד שהוא הפך לכוכב של ממש.

יכול להיות גם שהצפייה בפרקים האחרונים ב-The Last Dance (שסבבו סביב הסיפור של דניס רודמן, שחקן שבמובנים רבים גרין הוא אבולוציה שלו) גרמה לי לעורר רגשות חדשים כלפי דריימונד ולקום לצאת להגנתו.



עם זאת, חייבים להגיד שאם מוציאים את הדברים של דריימונד קצת מהקשר, אפשר להבין איפה הוא טעה. הוא טעה בכך שהוא שם את עצמו ואת סטף ואת קליי באותו לבל של מהפכנות. ברור לכולם שהאנרגיה המהפכנית של הווריורס היא של סטף קרי. הוא המפץ הגדול של הקבוצה הזו. קליי הוא הסופרנובה. לדריימונד אין את האנרגיות האלו, הוא לא שחקן שיכול להיות הבסיס לקבוצה אלופה, אבל יש לו אנרגיות אחרות ולא פחות חשובות. יש לו את היכולת להשלים שחקנים שיש להם את האנרגיות הללו בצורה מושלמת ולהפוך קבוצה אלופה לשושלת היסטורית.


תחשבו על זה ככה. כמה שחקנים עם יכולות המהפכה של סטף ראינו בשלושים השנה האחרונות? לאו דווקא מבחינת שלשות וקליעה, אלא מבחינת היכולת להיות הבסיס לקבוצה אלופה. מעבר לשמות הברורים של מייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס, קובי ברייאנט, טים דאנקן, קוואי לאונרד, האקים אולג'וואן, שאקיל אוניל וקווין דוראנט עולים לי גם שמות פחות היסטוריים כמו דירק נוביצקי, אלן אייברסון, רג'י מילר, פול פירס, קווין גארנט, דוויין ווייד, ג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק, ג'ייסון קיד, סטיב נאש.


כל אחד מהשחקנים הללו היה סוס מירוצים. אבל סוס מירוצים לא מנצח את המירוץ לבדו, הוא לא יודע את הדרך. הוא חייב את הרוכב שלו שיכווין אותו ויוביל אותו ויתעל את האנרגיות שלו לניצחון. הסוס לא יכול לנצח בלי הרוכב שלו, והרוכב מן הסתם לא יכול לנצח בלי הסוס. הרוכב לחלוטין תלוי בסוס שלו בשביל לנצח את הסוסים האחרים, בלעדיו הוא סתם איש שמתחרה בסוסים אחרים, אבל לרוכב יש את היכולת לעצב את הסוס. לקחת את האנרגיה הגולמית שלו ולתרגם אותה לניצחון. הם שניהם הכרחיים ורמת הסינרגיה ביניהם היא שתקבע אם לצמד הזה יהיה סיכוי לניצחון.


באנלוגיה הזו, הסוס הוא יכולת הקליעה של סטף קרי או דירק נוביצקי או רג'י מילר, הוא יכולת החדירה של אלן אייברסון, ראסל ווסטברוק או דוויין ווייד, הוא יכולת ניהול המשחק וקבלת ההחלטות של ג'יימס הארדן, סטיב נאש או ג'ייסון קיד.


הרוכב הוא השיטה, המאמן והרול-פליירס שעוטפים את היכולת הזו. הוא סטיב קר והרכב המוות, הוא ריק קרלייל והתקפת ה-Flow של דאלאס עם טייסון צ'נדלר בהגנה, הוא דיקמבה מוטומבו ולארי בראון בפילדלפיה או כריס פול ומייק דאנטוני ביוסטון.


לא תמיד הסוס הכי טוב זוכה באליפות. אין ספק שיכולת הקליעה של דירק נוביצקי היא פחות עוצמתית מהיכולת האתלטית של לברון ג'יימס ודוויין ווייד, אבל בזכות העובדה שהרוכב שלו היה יותר מנוסה ועשה פחות טעויות, נוביצקי הצליח להוביל את דאלאס לנצחון על מיאמי בגמר 2011.


לפעמים לא כל כך ברור מי הסוס ומי הרוכב. לדטרויט של 2004 לא היה ממש סוס לרכב עליו, אבל הרוכב שלהם היה כל כך טוב שהם רק היו צריכים למצוא סוס סביר כדי לנצח את הסוס המוכשר אך השחוק והעייף של הלייקרס, שכבר הספיק לריב ולהתחכך עם הרוכב שלו.


יכול להיות שיום אחד אני אטייב עוד קצת את האנלוגיה הזו ואחשוב על דירוג של הסוסים ושל הרוכבים, אבל הבעיה היא שההגדרה של הסוס והרוכב היא סובייקטיבית. האם קובי ברייאנט בת'ריפיט של הלייקרס בתחילת המילניום היה הסוס או חלק מהרוכבים על הסוס שהוא שאקיל אוניל? האם גרג פופוביץ' הוא הרוכב על טים דאנקן, או אולי ההפך הוא הנכון? האם פיל ג'קסון והתקפת המשולש רכבו על ג'ורדן ושאק וקובי או אולי דווקא אנחנו רואים את זה ברוורס?


אפשר להתווכח לגבי אלו, אבל אני חושב שלגבי דריימונד כולנו מסכימים שהוא לא סוס. דריימונד הוא רוכב קלאסי, אבל הוא גם אחד הטובים בהיסטוריה, ומגיע לו קרדיט על זה.


דריימונד הוא, הלכה למעשה, מי שלקח את היתרון היחסי שסטף יצר עבור הווריורס והפך את הווריורס למה שהם. אי שם ב-2015, הליגה הבינה שכדי לעצור את סטף צריך יותר מזוג ידיים אחד ושלחה דאבל-טים לעברו, אבל זה שחרר את ההתקפה של הווריורס לשחק 4-על-3 ודריימונד היה המנהיג של החבורה הזו. הוא זה שמימש את היתרון הזה, קיבל את ההחלטות במצבים הללו והפך את הווריורס מקבוצה עם פוטנציאל להיות קונטנדרית לאלופה מפחידה.





היה אפשר לעצור את סטף נקודתית, אבל אי אפשר היה לעצור את הווריורס בהתקפה, ועל זה גרין מדבר. יכול להיות שגם דייוויד לי או דנילו גאלינרי היו יכולים להיות לעשות את התפקיד שלו, אבל הוא יצר את התפקיד הזה ויצק לו משמעות, עד שמוזר לי לדמיין שחקן אחר בתפקיד שלו. כמו שמוזר לי לדמיין את וויל סמית' משחק את ניאו ממטריקס (היה דיבור על זה). קיאנו ריבס הפך את התפקיד הזה למשהו שלו, וקשה לראות מישהו אחר עושה את זה במקומו.


כל המילים היפות הללו הן בסופו של דבר רק מילים, ועם הזמן הן ישכחו ונשאר רק עם המספרים של דריימונד, המספרים שהילד המדומיין שלי בעוד 20 שנה יחקור. מה הוא יגלה?


הוא יגלה שאם אנחנו מסתכלים על המספרים של דריימונד בצורה שטוחה, אין מה להתרשם. עונת השיא שלו מבחינת נקודות היא סבירה (14.0), הוא מעולם לא העמיד ממוצע של דאבל פיגרס בריבאונדים, הוא מעולם לא קלע מעל 40% מהשלוש (וממוצע הקריירה שלו הוא באזור ה-32%) ורק פעם אחת בקריירה שלו הוא הוביל את הליגה בקטגוריה מסוימת (חטיפות ב-2017).


אבל לא הייתם שורדים את ה-1200 מילה עד לפה אם הייתם מתעניינים רק בהסתכלות שטוחה, ולכן כנראה שאתם מבינים שהמספרים של דריימונד הם לא רגילים. מאז שהליגה הכניסה את השלשה בעונת 1979/80 היו בסך הכל 11 עונות של שחקנים שהעמידו ממוצעים של 14 נק', 9 ריב' ו-7 אס'. לרוב מדובר בסופרסטארים מגוונים ומוטי סטטיסטיקה כמו מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, גרנט היל, ניקולה יוקיץ' וראסל ווסטברוק (3 מהעונות הללו שייכות לראסל). לצד השמות הללו יש גם את דריימונד של עונת 2015/16, עונת השיא שלו בקריירה. הוא פשוט שחקן מיוחד.


ומעבר לכך, יש את ההגנה שלו. לדריימונד יש תואר אחד של שחקן ההגנה של העונה, אבל אני לא חושב שזה מתמצת את ההשפעה שלו על המשחק בהגנה. לדריימונד יש יכולת להגן על שחקנים קטנים ממנו, שזו יכולת חשובה מאוד בליגה של היום, אבל מעבר לכך, יש לו יכולת לשמור על שחקנים גדולים ממנו, ובליגה של היום בה היתרונות האינהרנטיים של ביג-מנים נעלמו (ההגנה האזורית עזרה להעלים את הפוסט-אפ מהמשחק), היכולת הזו היא קריטית.


אני זוכר את סדרת הפלייאוף של הווריורס מול הקליפרס ב-2014, כשדריימונד עוד היה בעונתו השנייה בליגה ועדיין לא היה שחקן חמישייה אפילו. אני זוכר שלא הבנתי למה בלייק גריפין (שבאותה עונה נבחר למקום ה-3 בהצבעות ל-MVP) לא לוקח אותו לסל. באיזשהו שלב בלייק ניסה בשני פוזשנים ברציפות לגבור על דריימונד בפוסט אבל זה נגמר באיבוד או בהחטאה של בלייק. אני זוכר שהבנתי אז שדריימונד הוא שחקן הגנה לא רגיל.


הוא שמר על שחקנים גדולים ופיזיים ממנו בצורה כל כך טובה שזה היה מספיק בשביל שהוא יוכל לתפקד כדה-פקטו סנטר, מה שהפך את ההתקפה של הווריורס לעוד יותר מרווחת וקטלנית.




ובלי קשר לכישורים שלו, לדריימונד יש מח הגנתי חריף. הוא מזהה מיס-מצ'ים ופועל כדי לחפות עליהם לפני שהיריבה בכלל מבינה שיש מיס-מץ'. הגנה בעקרון היא לא מלהיבה, אבל דריימונד מסוגל לבצע מהלכי הגנה שגורמים לך לקום מהכסא, כמו פאולו מלדיני או דניס רודמן. הוא אולי פחות קונסיסטנטי מרודי גובר או קוואי לאונרד בהגנה, אבל בזכות היכולת שלו להגן על כל העמדות על המגרש והמח הכירורגי שלו, הוא שחקן ההגנה הכי משמעותי בליגה בעשור האחרון.


הוא בהחלט לא סוס, אבל הוא אחלה פאקינג רוכב, אחד הטובים שהיו, וחשוב שנזכיר את זה לעצמנו מפעם לפעם, לפני שעייפות החומר והזמן יגרמו לנו לשכוח את הגדולה של דריימונד גרין.

507 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com