• yuvaloz55

ווייבים של 2004

כל מי שנסע בתחבורה ציבורית בארץ מתישהו בחיים שלו מכיר את התחושה הזו, שאתה מחכה בתחנה לאוטובוס, ה-Moovit אומר שהאוטובוס אמור להגיע עוד 2 דקות ואתה מוכן עם הרב קו שלך לעלות על החווייה המפוקפקת הזו. אבל אז האוטובוס לא מגיע, פשוט שכח להופיע, וה-Moovit מעדכן שיקח לו עוד 15 דקות ומשהו שבנית עליו, שסמכת עליו, שהיה אמור לקרות, פשוט נעלם מהעולם ברגע אחד.


זו הייתה התחושה שלי ברבע השלישי של משחק 4 בין טורונטו לגולדן סטייט. חיכיתי וציפיתי להתפוצצות הרגילה של גולדן סטייט, ובמקום זה קיבלנו התפוצצות אדירה של טורונטו. הראפטורס ניצחו 21-37 ברבע הזה מאחורי הופעה פנטסטית של קוואי לאונרד וסרג' איבקה, השתלטו לגמרי על המשחק ובמהלך הרבע הרביעי התגנבה למוחי התובנה שהראפטורס פשוט טובים יותר מהווריורס. בסדרה הזו, מול הסגל הזה, מקצועית, הראפטורס פשוט טובים יותר. יש להם תשובות לרוב מה שסטיב קר זורק עליהם והם יותר גורמים לווריורס להגיב מאשר להפך.


אחד הרגעים הכי מעניינים במובן הזה היה כשהראפטורס עברו לבוקס אנד וואן במחצית השנייה. אלו היו דקות המנוחה של קליי תומפסון, שהיה צריך אותן אחרי החצי הראשון הנהדר שלו, וסטיב קר מצא את עצמו בלי תשובות. הקבוצה שלו לא הצליחה להתקיף מול הבוקס אנד וואן ולכן הוא הקפיץ את קווין קוק מהספסל באקט סמי-נואש שנועד להוסיף קצת קליעה. זה לא עבד. הראפטורס הוציאו את הווריורס מהאיזון שלהם ולסטיב קר לא היו תשובות. זה, במשפט אחד, הסיפור של הסדרה הזו.


בפודקאסט שהקלטתי לפני שבועיים בערך אצל הכדור הכתום לפני פתיחת הפיינלס אמרתי שיש איזושהי תחושה של 2004. מצד אחד שושלת מדהימה אך עייפה מנטלית ושבעה ומצד שני אנדרדוג מובהק שהתחבר לו במהלך הפלייאוף לריצה מופלאה. למרות התחושות הללו עדיין הלכתי על הווריורס כי, אתם יודעים, הם הווריורס, אבל אחרי 4 משחקים אפשר ממש לחוש את הווייבים של 2004 באוויר. גם אז דטרויט הייתה הקבוצה הטובה יותר, גם אז כולם חיכו להתפוצצות של הלייקרס שלא הגיעה ובסופו של דבר דטרויט זכתה באליפות שמעוררת השראה בכולנו מאז ועד היום. הם הדוגמא שכולנו אוהבים להזכיר כשמנסים למצוא דוגמא לקבוצות שלא חייבות סופרסטאר או שחקן טופ 5 בליגה כדי לקחת אליפות.


הקטע הוא שלראפטורס יש שחקן טופ 5 בליגה. יש להם את האנדרדוגיות ואת החוצפה ההגנתית של הפיסטונס ההם, אבל יש להם גם את קוואי לאונרד, שמטפס בפלייאוף הזה באדישות אין קץ אל פסגת האולימפוס של הליגה. לא לברון ג'יימס, לא קווין דוראנט, לא יאניס אנטטוקונמפו, לא סטף קרי ולא ג'יימס הארדן. קוואי לאונרד הוא השחקן הכי טוב בליגה היום, עם דומיננטיות מפלצתית בשני צדי המגרש ושליטה בקצב המשחק כאילו הוא זובין מהטה. אם הראפטורס יזכו באליפות, תרחיש שנראה הגיוני יותר ויותר עם כל דקה שעוברת, הוא יזכה בתואר הפיינלס MVP השני שלו.


זה אחד המדדים האהובים עליי כדי להבחין בין הגדולים לגדולים באמת. אתה יכול להגיע לכמה הופעות אולסטאר בלי להיות שחקן ענק, אתה יכול להגיע לחמישיית ה-NBA כמה פעמים בלי להיות שחקן היסטורי, אתה יכול אפילו להיבחר ל-MVP של העונה הרגילה כמה פעמים מבלי להיות שחקן עצום. אתה לא יכול לזכות פעמיים בפיינלס MVP מבלי להיות כל הדברים הללו.


זה לא אומר שמי שלא זכה פעמיים בפיינלס MVP לא יכול להיות שחקן ענק, עצום והיסטורי, אבל זה בהכרח אומר שמי שעשה את זה הוא כזה. קארים עבדול ג'אבאר, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, וויליס ריד, מייקל ג'ורדן, האקים אולג'וואן, שאקיל אוניל, קובי ברייאנט, לברון ג'יימס וקווין דוראנט. קוואי לאונרד כנראה הולך להצטרף לרשימה האקסלוסיבית הזאת. נא להתנהג בהתאם.






אבל רגע, אמנם רתמנו כבר את העגלה ויש תחושה שהסוסים כבר פה, אבל הסדרה עדיין לא גמורה. רק לפני 3 שנים ראינו קאמבק מפואר מ-1-3 בגמר כאשר שניים משלושת המשחקים האחרונים היו בחוץ. האם הווריורס מסוגלים לעשות לראפטורס את מה שהקאבס עשו להם?


בקצרה, ללא קווין דוראנט, כנראה שהתשובה היא לא. הווריורס הם הקבוצה הכי טובה ב-NBA בחצי העשור האחרון, אבל הגרסה שאנחנו רואים מול טורונטו היא לא הקבוצה הזו. הגרסה הקטלנית של הווריורס היא כאשר דריימונד גרין משחק כסנטר לצד סטף, קליי, דוראנט ואיגודלה, אבל ללא קליי במשחק 3 וללא דוראנט לאורך כל הסדרה הגרסה הזו של הווריורס לא הייתה זמינה והם נאלצו לשחק הרבה דקות עם דמארקוס קאזינס או קוון לוני או אנדרו בוגוט. למעשה, מתוך 192 דקות בסדרה עד כה, דריימונד שיחק כסנטר פחות מ-8 דקות. לצורך השוואה, באותה נקודת זמן בסדרה מול קליבלנד בעונה שעברה, דריימונד שיחק כסנטר 32 דקות.


הדקות הללו הן קריטיות משום שבהגנה הווריורס לא נפגעים כאשר דריימונד הוא הסנטר ואילו בהתקפה, הריווח הוא מקסימלי והנזק שנוצר כתוצאה מכח המשיכה של סטף גדל. יש יותר מרחבים לרוץ, יותר הזדמנויות לחיתוכים לסל, יותר פוטנציאל להרס. הווריורס עדיין קבוצה מעולה גם כשיש להם סנטר מסורתי יותר על הפרקט, אבל זו גרסה אחרת וקצת פחות קטלנית, והראפטורס יודעים לנצל זאת.


הקנדים תוקפים לא מעט את הסנטר של הווריורס בפיק אנד רול, בין אם זה קאזינס או לוני או בוגוט ומגיעים לסלים קלים. זו אחת מנקודות הכשל המקצועיות הגדולות של הווריורס בסדרה. במשחק 3 קוואי וגאסול הלכו לפיק אנד רול. גרין ובוגוט היו השומרים וניסו לשמור על קוואי במין מלכודת, אבל זה השאיר לקוואי נתיב מסירה לגאסול שפשוט צלל לטבעת. לא הייתה אף רוטציה ראויה של שאר שחקני הווריורס שתמנע מגאסול את הדאנק. זאת פשוט לא הייתה הגנה ברמה של פיינלס.





גם כשהווריורס עושים את הרוטציה כמו שצריך, הם נוטים להתפרק כמעט מיד אחרי. הם לא מצליחים לשמור על האינטנסיביות והמשמעת ההגנתית לאורך כל הפוזשן. במהלך למטה אפשר לראות את קוואי מושך אליו 2 שחקנים בפיק אנד רול ומוסר את הכדור לאיבקה, איגודלה בא לתת bump לאיבקה כדי שלא יהיה לו נתיב פנוי אל הטבעת אז איבקה הוציא את הכדור לקייל לאורי. בשלב הזה איגודלה נטש את איבקה וחזר לסיאקם, אבל קוון לוני עוד לא הספיק לחזור לאיבקה ולאורי פשוט החזיר את הכדור לאיבקה שהיה פנוי לדאנק.





אבן הדומינו הראשונה שגורמת לנפילה של ההגנה של הווריורס היא כמובן קוואי. כאשר לא מביאים עליו 2 שחקנים הוא מייצר לעצמו מצב זריקה איכותי או מגיע אל הקו (הוא מפלרטט עם 50-40-90 בפלייאוף), כאשר מביאים אליו 2 שחקנים הוא מוצא את הדרך להפעיל את שאר הקבוצה. הווריורס נראים די חסרי תשובה אליו, מה שגורם להם להימורים לא אחראיים כמו ניסיון החטיפה של סטף בצד החזק ברבע הרביעי, שהשאיר את דני גרין לשלשה פנויה מהפינה. זאק לואו תיאר את הרגע הזה כרגע ששבר את הווריורס.





עצם זה שהווריורס מתקשים מול הראפטורס בהגנה זו תעודת כבוד אדירה לניק נרס ולראפטורס. אחרי משחק 2 היה נראה שהראפטורס לא מוצאים את עצמם מול ההגנה של הווריורס, וניק נרס אף דיבר על כך שהם קצת הלכו לאיבוד בתוך הפיק אנד רולים שלהם. הייתה תחושה שלאונרד פחות משתמש בפיק אנד רולים במשחק 4 ופשוט מייצר יותר לעצמו בבידודים, בעיקר בתחילת הרבע השלישי, מה שמוביל לפחות סיבוך בהתקפה. עם זאת, הווריורס עדיין שלחו אליו עוד שומרים והשינוי היותר משמעותי לדעתי הוא שהראפטורס מרגישים עכשיו יותר בנח לתקוף את הווריורס אחרי שלאונרד מקבל את הדאבל-טים.

ברבע השלישי של משחק 2, הרבע היחיד בו הווריורס נראו כמו הווריורס בסדרה הזו, לאונרד קיבל דאבל-טים כמה פעמים אבל או שהוא הלך לזריקה יחסית קשה או שהוא שחרר את הכדור ואז היו 2 תסריטים. או שהראפטורס הגיעו לזריקה טובה שלא נכנסה (לפרד ונאפליט ולגאסול היו כמה כאלו במשחק 2) או שהם היו הססנים מדי והווריורס חזרו לעמדות המוצא שלהם וכל ההתקפה התחילה מאפס. בדרך כלל זה הסתיים באיבוד כדור.


במשחק 4 הראפטורס היו אגרסיביים מאוד אחרי שקוואי קיבל את הדאבל-טים, כפי שאפשר לראות בדאנק של איבקה, וגרמו לווריורס להתחרט על האקסטרה שומר שהם שלחו לקוואי. זו התקדמות מרשימה מאוד תוך כדי סדרה, מסוג ההתקדמויות ששווה אליפות.





אפקט נוסף שנוצר מהקושי של הווריורס בהגנה הוא שההתקפה שלהם זורמת פחות. לכאורה, היינו מצפים מהווריורס, קבוצת ההתקפה הגדולה בכל הזמנים, להתמודד עם אש באש. אם הראפטורס מצליחים להקשות עליהם בהגנה אז שהווריורס יקשו עליהם חזרה בצד השני. בפועל ההגנה של הווריורס היא המנוע של ההתקפה שלהם. לאורך כל השושלת ההגנה שלהם יצרה את העצירות ומשם המפולת מתחילה. כאשר ההגנה שלהם לא מצליחה לייצר מספיק עצירות, ובחצי השני זה לא היה המצב, משהו בקצב שלהם נפגע.


עדיין, לווריורס אמורים להיות מספיק כלים כדי להתמודד עם הראפטורס התקפית, גם כאשר ההגנה שלהם לא מצליחה להכתיב את הקצב. וכאן נכנס לעניינים פרד ואנפליט. הגארד המדמם של הראפטורס מתגלה כדבר הכי קרוב שיש לקרי-סטופר. ואנפליט שמר על סטף ב-132 פוזשנים עד כה בסדרה (כמעט 40% מהפוזשנים שסטף שיחק) וסטף קלע 8 מ-26 בזמן הזה (31%). בשאר הזמן סטף קולע 29 מ-62 (47% מהשדה).


היכולת של ואנפליט להטיל צל על סטף ולרדוף אחריו מאחורי חסימות בצורה שלא מכניסה את כל ההגנה לחרדה היא גיים צ'יינג'ר. אני מניח שזו הסיבה המרכזית שואנפליט פתח את המחצית השנייה בשני המשחקים האחרונים במקום דני גרין. זה הרבע בו סטף והווריורס נוטים להתפוצץ, כמו שהיה במשחק 2, וכאשר ואנפליט על המגרש לקרי יש קצת פחות מילימטרים של מרווח, קצת יותר קשה לו להשתחרר לזריקה, וברמות האלו זה יכול לעשות הבדל עצום. אם הראפטורס ישלימו את הניצחון בסדרה לואנפליט יש מניות אדירות בניצחון הזה. כמו שלורד ואריס אמר פעם לטיריון בקונוטציה אחרת לגמרי, "גם איש קטן יכול להטיל צל גדול".


אז בעצם מה הווריורס יכולים לעשות? מצד אחד, ההגנה שלהם נמתחת לקצה גבול היכולת מול הגדולה של קוואי והאגרסיביות של שאר שחקני הראפטורס. מצד שני, ההתקפה שלהם לא זורמת באותה צורה בגלל שההגנה לא מייצרת עצירות וסטף לא מצליח לייצר את הנזק שאנחנו רגילים אליו. איך הם יכולים להגיב?


הבעיה מספר אחת של סטיב קר כרגע היא שאין לו יותר מדי שחקנים שהוא יכול לסמוך עליהם. בעוד לניק נרס יש 6 וחצי שחקנים שהוא יודע פחות או יותר מה הוא הולך לקבל מהם בערב נתון (דני גרין נחשב כחצי) לסטיב קר אין את הפריביליגיה הזו. דמארקוס קאזינס נכנס למים עמוקים מאוד עבור שחקן שמעולם לא היה בסיטואציה הזו ובקושי שיחק בשנה וחצי האחרונות. קוון לוני לא נראה במיטבו במשחק 4. אנדרו בוגוט יכול לתת 3-4 דקות איכותיות במשחק גמר. גם אם תשחק איתו 15 דקות, עדיין תקבל רק 3-4 דקות איכותיות.


אם קר מוותר על הסנטרים שלו והולך על דריימונד כסנטר, רוטציית שחקני הכנף שלו פשוט לא מפחידה אף אחד. כרגע ההרכב הכי טוב שהוא יכול להעמיד הוא סטף, קליי, איגי, שון ליווינגסטון ודריימונד, וזה הרכב שלא שיחק כמעט בכלל בסדרה. יכול להיות שהוא צריך לשחק עם ההרכב הזה יותר במשחק 5, אבל גם כאן השמיכה קצרה יחסית כי ליווינגסטון ודריימונד ואיגי לא מאיימים מבחוץ והראפטורס יכולים להתמקד בקליי ובסטף. אפשר לנסות אולי את אלפונסו מקיני וקווין קוק, אבל אם אלפונסו מקיני וקווין קוק הם התשובה שלך, כנראה שאתה שואל את השאלה הלא נכונה.


יש פתרון אחר וקוראים לו קווין דוראנט. אם דוראנט חוזר זה פותר הרבה כאבי ראש לסטיב קר. פתאום לקוואי יש משימה מוגדרת בהגנה שתוציא ממנו אנרגיות, פתאום בהגנה יש יותר ורסטיליות ואפשר לעשות יותר חילופים, פתאום יש פוזשנים בהתקפה שאם הכל תקוע פשוט נותנים את הכדור ל-KD ומקווים שהוא יבקיע סל.





הווריורס יכולים לנצח את הראפטורס הללו בלי דוראנט אולי במשחק אחד, אבל לא בשלושה רצוף. הראפטורס פשוט טובים מדי מקצועית עבור הווריורס ללא דוראנט ואלא אם כן השדים של דמאר דרוזן יחדרו לחדר ההלבשה של הקנדים קשה לי לראות את הווריורס מבצעים את הקאמבק הלא סביר הזה.

אם דוראנט חוזר למשחק 5 זה סיפור אחר. זה בהחלט משנה את התמונה והופך את הפיינלס הללו לביזאריים ביותר שאני זוכר, בטח בהתחשב בסאגת הפרי אייג'נסי של KD.


מבחינה מסחרית ומיתוגית, לדוראנט אין סיבה לחזור. הנרטיב שהווריורס לא צריכים אותו כדי לקחת אליפות נעלם מן העולם בימים האחרונים ואפשר להגיד שבדיון הזה הוא ניצח. למה לו לחזור עכשיו ולהסתכן בשינוי הנרטיב? הרי גם אם KD חוזר ומפציץ 40 נק' כל משחק, עדיין הראפטורס צריכים רק ניצחון אחד ב-3 המשחקים הקרובים, כששניים מתוכם בבית. מספיק שדני גרין תופס יום משוגע משלוש ונגמר הסיפור. למה לדוראנט לחזור ולהיות חלק מההפסד הזה? למה שהוא ירצה שזה יהיה רשום על שמו?


מצד שני, מבחינת אלוהי הכדורסל, דוראנט חייב לחזור. האניגמטיות שלו הובילה את הווריורס למצב המוזר שהם נמצאים בו עכשיו ואלא אם כן הוא לא יכול ללכת, הדבר הנכון לעשות הוא לעלות לשחק במשחק 5. יכול להיות שזה לא יספיק כי הראפטורס כבר עמוק בתוך הזון שלהם, אבל אם דוראנט לא ישחק בסדרה הזו ולא נראה אותו יותר במדי הווריורס, זה יהיה חבל מאוד. גם אם הוא פצוע מאוד, יש לו הזדמנות לייצר רגע סטייל וויליס ריד (מי היה מאמין שוויליס ריד יהיה מוזכר פעמיים בפוסט ב-2019?) ב-1970 עבור הקבוצה שלו. האם הוא ינצל את ההזדמנות הזו?


©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com