לפני משהו כמו שנתיים נפגשנו כמה חברים וראינו את הסרט “This is the End” מבית היוצר של סת’ רוגן וחבריו המעושנים היטב. לא ראיתי טריילרים של הסרט לפני ולמעשה לא ידעתי על קיומו עד רבע שעה לפני אותו מפגש, אבל הנחתי שמצפה לי ערב מצחיק עם קצת בדיחות סטלנים מתובלות בצחוק המתגלגל של רוגן. אלא שהסרט (ספוילר אלרט) היה מלא בהפתעות. רעידות אדמה, שדונים עם נטיות הומוסקסואליות, מייקל סרה על שיפוד ועוד המון אירועים מוזרים ולא צפויים, ביחד עם כמות נכבדת של בדיחות סטלנים מתובלות בצחוק המתגלגל של רוגן. יצאתי מהסרט הזה עם כאב בטן מרוב שצחקתי כל כך הרבה, בעיקר כי לא ציפיתי ל-90% מהבדיחות.
התחושה הזו חזרה אליי בסדרת גמר המערב בין אוקלהומה סיטי לגולדן סטייט. כל ההנחות הרגילות לקראת הסדרה הזו לא התממשו. אוקלהומה סיטי הצליחה לנטרל את ההרכב הנמוך של גולדן סטייט (עד רמה כזו שזק לואו שינה את שמו של הרכב המוות המפורסם ל- “The Suicide Lineup”) ופירקה את הווריורס לגורמים עם הרכב נמוך משלה, כשאנדרה רוברסון קולע בארבעת המשחקים הראשונים של הסדרה ב-54.5% מהשלוש (ואיכשהו, השמש עדיין זרחה למחרת). הווריורס החזירו תשובה עם אנדרו בוגוט, מכל האנשים, ובמשחק השישי שנוררו ניצחון עם תצוגת היסטורית של קליי תומפסון.
במשחק השביעי העולם חזר להסתובב על צירו. הת’אנדר שלטו בריבאונד, הווריורס ירו שלשות מכל מקום, ובסופו של דבר ההפרש הקטן בין השלשות המשוגעות שהספלאש בראדרס קלעו לנק’ של הת’אנדר מהזדמנות שנייה, ביחד עם הביתיות הנהדרת באורקל ארינה, הכריעו את המשחק.
כעת זה הזמן לחגוג את הגדולה של הווריורס, הקבוצה ה-10 בהיסטוריה שחוזרת מפיגור 1-3, והשלישית בלבד שעושה זאת בגמר אזורי. זה הזמן להתפעל מסטף קרי, להתמוגג מקליי תומפסון, לגמור במכנסיים מקור הרוח של סטיב קר ולהתאהב מחדש באמוציות של דריימונד גרין. אבל יש לנו עוד כמה ימים להתלהב מהווריורס, ועוד כמה שעות יגיעו אליכם ניתוחים מכל כיוון של סדרת הגמר הממשמשת ובאה. זה יותר הזמן לתת את הכבוד לקבוצה שגרמה לסטף קרי וחבריו לחפור עמוק ולמצוא כוחות ויכולות שאפילו הם לא ידעו שיש להם, אוקלהומה סיטי ת’אנדר.
הת’אנדר נכנסו לפלייאוף הזה כקבוצה השלישית בטיבה במערב, במרחק ניכר משתי הראשונות, והם מסיימים אותו כקבוצה השנייה בטיבה בפוטו-פיניש מהמקום הראשון. לאורך רוב הסדרה, גם בשני ההפסדים האחרונים, הת’אנדר היו הקבוצה הטובה יותר. במשחק השביעי, בעיקר במחצית הראשונה, ראינו הנעת כדור שלא נראתה במחוזות אוקלהומה מעולם. אמנם הזריקות לא תמיד נכנסו, אבל זה נתן עוד הוכחה קטנה לכך שהת’אנדר של פלייאוף 2016 היא קבוצה אחרת מזו של העונה הרגילה או מזו של סקוט ברוקס. מהלך כמו זה שפה למטה, מהלך החלטי ומתוכנן שמנצל את תשומת הלב שדוראנט מושך מההגנה ומשתמש ביתרונות של השחקנים שלצידו, הוא פחות נדיר היום באוקלהומה סיטי מאשר בשנים עברו.
אולם הצד המעניין יותר הוא לאו דווקא ההתקפה, אלא יותר ההגנה, שם הרעמים הראו פריצת דרך. התנועה הבלתי פוסקת של גולדן סטייט הכריחה את הת’אנדר להעלות רמה והובילה לחילופים בלתי פוסקים. החילופים הללו נטרלו במשך רוב הסדרה את ההתקפה האוטומטית של גולדן סטייט (הפיק-אנד-רול בין קרי לגרין התאדה) ולמעשה הכריחו את הווריורס להעלות רמה בעצמם. במשחק השישי זה קרה עם קליי תומפסון שנראה כמו פוקימון שהתפתח שלב. במשחק השביעי הצטרף אליו גם קרי עם כמה קליעות באמת מגוחכות.
וזו למעשה המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאוקלהומה סיטי. הם הביאו את ההתקפה הכי טובה בהיסטוריה ואת הקבוצה הכי טובה בהיסטוריה של העונה הרגילה למצב בו היא זנחה את הנעת הכדור ואת הכדורסל שובה העין שלה ועברה למעין אבולוציה של הירו-בול. לא היה שם איזה כדורסל מתוחכם או מהפכני, אלא פשוט רמת ביצוע חסרת תקדים של קרי וקליי. שי האוזמן מסביר את זה יותר טוב ממני, אבל בסופו של דבר, הווריורס בשום אופן לא רקדו על המגרש כמו שהם עשו בפלייאוף בשנה שעברה. תראו את המהלך למטה (אין כמעט תנועה בהתקפה של גולדן סטייט. גם כשיש, היא מנוטרלת ע”י הגודל של אוקלהומה סיטי) ותיווכחו בעצמכם. הווריורס היו צריכים להביא את ה-A Game שלהם, וכיף לראות את הקבוצה הזו ב-A Game שלה.
(הערת אגב: בואו נפסיק לתייג את הת’אנדר כלוזרים. הת’אנדר הפסידו לאחת מהקבוצות הכי טובות בהיסטוריה כשאותה קבוצה קולעת זריקות שאף בן אנוש לא אמור לקלוע. ביחד עם ההפסד לספרס של 2014 שהיו בשיא הספרסיות שלהם ולמיאמי של 2012 שגילו את מעיין הסמול-בול, ההפסדים של הת’אנדר כאשר הם היו בריאים בשנים האחרונות היו לשלוש הקבוצות הכי טובות שראיתי בעשור האחרון. זה לא נעים, אבל קצת פרופורציות).
ובחזרה להווה. כרגע, לכאורה, הפרנצ’ייז נכנס לצומת דרכים מסוכן בעקבות סיום החוזה של קווין דוראנט. עם זאת, אחרי פלייאוף שכזה, עם התגלית ששמה בילי דונובן ושתי הסדרות המופלאות מול הספרס והווריורס, קשה לראות אותו עוזב. איזו קבוצה יכולה להציע לו סיטואציה טובה יותר לרדוף אחרי תארים שנה אחר שנה?
הווריורס יכולים, בקונסטלציה מסוימת, להציע את זה, אבל זה אומר שהם יצטרכו לוותר על 3 שחקני רוטציה בכירים לפחות (האריסון בארנס, פסטוס אזלי, אנדרו בוגוט ואולי גם שון ליווינגסטון). הספרס גם מסוגלים, אבל זה בכלל הופך להיות סודוקו קשה שכולל ויתור כואב על טוני פארקר ופרישה של טים דאנקן. בסופו של דבר, הסיטואציה הטובה ביותר נמצאת באוקלהומה סיטי. עם זאת, זה לא אומר שהסיטואציה היא אידיאלית.
בהנחה שהת’אנדר יחתימו את KD על חוזה מקסימום חדש (שיהיה באזור ה-27-28 מיליון דולר לעונה, בהנחה שתקרת השכר תהיה 90 מיליון דולר) הם כבר ימצאו את עצמם בחריגה מעבר לתקרת השכר (לאזור ה-96-97 מיליון דולר במשכורות). בעולם הפיננסי החדש של ה-NBA, בו ליותר מ-20 קבוצות יהיה מקום להחתים שחקנים על חוזה מקסימום, זה יקשה על הת’אנדר להחתים מחדש את דיון ווייטרס. מישהי מבין 20 הקבוצות הללו תציע לו חוזה גדול, אולי אפילו רק בשביל לגרום לת’אנדר להזיע כמו שפורטלנד עשו בקיץ שעבר עם אנס קנטר. לא בטוח שהת’אנדר ירצו (וגם לא בטוח שכדאי להם) להשוות את ההצעה. רנדי פוי גם מסיים חוזה וכנראה יעזוב גם הוא. לא נראה לי שמישהו באוקלהומה סיטי יזיל דמעה על כך.
אם ווייטרס ופוי עוזבים, זה משאיר את הת’אנדר עם 6 שחקנים בלבד מהרוטציה הבכירה (דוראנט, ווסטברוק, איבקה, אדאמס, רוברסון, קנטר) ועוד כמה שחקנים שהם ממש טובים בלשבת על הספסל (קייל סינגלר, אנתוני מורו, ניק קוליסון, מיץ’ מקגרי וגוש יוסטיס). זה לא יספיק מול הווריורס גם בעונה הבאה. הת’אנדר יצטרכו עוד שחקן-שניים איכותיים ברוטציה כדי לעבור את המשוכה הזו.
לפני שפוזלים החוצה ומנסים לאתר את השחקנים הללו בקבוצות אחרות צריך לבדוק האם לת’אנדר יש את האפשרות להשתפר מבפנים, וזה בהחלט אפשרי. קמרון פיין יכול להיות אחד מהשחקנים הללו שיצטרפו לרוטציה. שותפו של ראסל ווסטברוק לשיגועים לפני המשחקים הראה ניצוצות במהלך העונה הרגילה ובמקרה שבו ווייטרס ופוי ינטשו, התפקיד שלו יגדל משמעותית גם כגארד שמחליף את ווסטברוק בדקות המנוחה שלו וגם כגארד שמשחק לצידו. זה צריך להיות הפרויקט הגדול של בילי דונובן בעונה הבאה, להפוך את פיין, שחקן שאין לו את המימדים הרגילים של שחקן באוקלהומה סיטי, לשחקן משמעותי שאפשר להשתמש בו בפוסט-סיזון. לא כי הוא כזה כשרון גדול, אלא כי לת’אנדר לא יהיה כל כך קל להביא שחקן כזה מבחוץ.
נקודת האור השנייה בקשר לרוסטר היא אנדרה רוברסון. הגארד בעל מוטת הידיים הארוכה במערב הראה בפלייאוף הזה לא מעט ערמומיות. הוא לא נתן לגולדן סטייט להפוך אותו לטוני אלן וניצל את הואקום שנוצרו מאיך שהווריורס “שמרו” עליו. בנוסף, הוא הראה שהוא לא מקרה אבוד משלוש. אם הוא יצליח לשדרג את הקליעה שלו בכמה אחוזים בודדים ולהתייצב סביב ה-33-34 אחוז מחוץ לקשת, זה כל מה שהת’אנדר צריכים.
מעבר לכך, הת’אנדר לא יהיו כל כך מוגבלים בקיץ. אמנם בחירת הדראפט שלהם שייכת לפילדלפיה (כמו של 90% משאר הליגה), אבל הם עדיין יוכלו להשתמש בחריגות מסוימות של תקרת השכר (להגיד מיד-לבד-אקספשן? יש לי תחושה שבכל פעם שמישהו כותב את המושג הזה שלושה אנשים בעולם נרדמים) כדי להחתים שחקן כלשהו על חוזה סטייל שון ליווינגסטון בגולדן סטייט. הם עדיין יכולים להחתים וטרנים על חוזי מינימום (מאט בארנס?). הם עדיין יכולים לחבר את מיץ’ מקגרי עם קייל סינגלר ובחירות סיבוב שני לכדי חבילת טרייד סבירה שאולי תניב איזה פי.ג’יי טאקר כזה או שחקן אחר שיכול לתרום דקות משמעותיות. בקיצור, יש אופציות. לא מדהימות, אבל יש.
הת’אנדר הם באמת One Guy Away. אפילו לא Guy כל כך טוב, אלא פשוט Guy שמסוגל להיות על המגרש ולא להוות מגבלה באיזושהו צד של המגרש. ווסטברוק ודוראנט ואיבקה ואדאמס כל כך טובים שזה באמת כל מה שהם זקוקים לו. יכול להיות שרוברסון יהיה ה-Guy הזה, אולי זה יהיה פיין ואולי זה בכלל יהיה מישהו שיגיע באיזה מהלך מבריק של סם פרסטי (לאור הרזומה של פרסטי בפרי אייג’נסי ובטריידים, לא הייתי בונה על זה), אבל הפלייאוף הזה הוכיח שהת’אנדר שם. הם ברמה הזו ומגיע להם להיות שם. כעת פרסטי צריך להמציא עוד שחקן אחד רלוונטי, כי יכול להיות שבשנה הבאה זה כבר יהיה מאוחר מדי.
זה יהיה מאוחר מדי כי בקיץ הבא תקרת השכר של הת’אנדר מסתבכת לחלוטין. מצד אחד, תקרת השכר צפויה לקפוץ בעוד 20% לאזור ה-110 מיליון דולר ומצד שני, ווסטברוק, איבקה ואדאמס (ואולי גם דוראנט, אם יחתום לעונה אחת) מסיימים חוזה. פרסטי ירצה להגיע למו”מ הזה מפוזיציה של אלוף, גם כי זה ייתן לכוכבים שלו סיבה להישאר וגם כי זה ייתן מוטיבציה לקליי בנט, הבעלים של הת’אנדר, לשמור על הקבוצה ולהשקיע קצת יותר. כדי להגיע לפוזיציה הזו פרסטי יצטרך להשקיע עכשיו, והוא יצטרך להפוך כל אבן כדי להעמיק את הרוסטר שלו. הכל בשביל להחזיר את הת’אנדר למקומם הראוי בגמר האזורי גם בעונה הבאה. כולי תקווה שזה יהיה שוב מול הווריורס. יש לי תחושה שזו תחילתה של יריבות שנדבר עליה עוד הרבה שנים.
Comentários