• yuvaloz55

למה ביבי ראש ממשלה גרוע?

בשבילי, המוטיבציה ללמוד משהו חדש נובעת ממקום של חוסר הבנה. לפעמים קורה לי שאני מוצא את עצמי אבוד מול פיסת מידע או מול סיטואציה מסוימת ואז אני מתחיל לחשוב "רגע, איך הגענו לכאן?"


הפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה בצבא.


גדלתי ברעננה בלי יותר מדי דאגות. לא היו לי יותר מדי רגעים בילדות שבהם ניצבתי מול בעיה גדולה שדרשה ממני לחקור ולהבין נתונים גדולים ומורכבים שמתארים מציאות מסובכת ומפותלת. בצבא זה כבר היה סיפור אחר.


פתאום מצאתי את עצמי מפקד על צוות טנק בעזה, מפזר הפגנות בבלעין, מוביל כח במעצר בנעלין, עוצר רכבים במחסומים. ובשלב הזה מתחילות לעלות שאלות. למה בעצם? למה אני נמצא פה? למה אני קובע אם הגבר הערבי שמולי יכנס לשטח מדינת ישראל או לא? למה לי יש את הכח להחליט אם לאדם הזה תהיה עבודה היום או לא?


גדלתי בבית עם דעות פוליטיות מהצד השמאלי של המפה, אבל אף פעם לא היה דיון ער בבית על מה, למה, כמה ואיך. פשוט ככה גדלנו וזה לא היה איזה אישו רציני בבית. היו לנו דברים אחרים לדבר עליהם. אני בטוח שיש לי איזושהי הטייה שמאלה בגלל איך שגדלתי, בצורות שאני אפילו לא מזהה, אבל בכל זאת אני מנסה שהדעות הפוליטיות והמדיניות והכלכליות שלי יהיו מבוססות כמה שיותר על נתונים ועל עובדות, ועל פרשנות רציונלית שלהם.


בתקופת הצבא חלחלה אליי ההבנה שדיכוי של עם אחר הוא לא בר-קיימא לטווח ארוך. זה לא שורת קוד שיכולה לרוץ לנצח בלי הפרעה. זה קוד שהולך להזדקן בצורה מכוערת מאוד משום שבאיזשהו שלב לצד השני פשוט אין מה להפסיד. ואי אפשר לנצח את מי שאין לו מה להפסיד.

בנוסף, הכח הזה שניתן לילדים בני 19-20 הוא פשוט לא פרופורציונלי לבגרות המנטלית שלהם, מה שמוביל לאירועים מצערים של חוסר שיקול דעת (ע"ע אלאור אזריה). בתור מישהו שהיה מפקד טנק בעופרת יצוקה ומפקד על מחסום התפוז בבלעין, היה לי הרבה יותר קשה רגשית להתמודד עם התפוז.


אז התחלתי לחקור. מה בעצם יקרה אם אנחנו מתחתנים עם הסטטוס קוו? מה בתכלס יקרה?


(לפני שאני צולל לתוך התשובות שעניתי לעצמי על השאלות הללו, חשוב לי להגיד שנקודת המוצא לכל הדיון הזה היא שאני רוצה שמדינת ישראל תישאר מדינה של העם היהודי. אפשר להתווכח אם יש אלטרנטיבות אחרות נכונות יותר, אבל זה לדיון אחר, לצרכי הדיון הזה ההנחה היא שהאידיאל הוא שמדינת ישראל תמשיך להתקיים כמדינת העם היהודי).


מה שיקרה בעצם מאוד תלוי בדמוגרפיה. אם האוכלוסיה הערבית (בתוך הקו הירוק ומחוצה לו) מתרבה בקצב גדול יותר מהאוכלוסיה היהודית, אז בעצם אנחנו משחקים פה במשחק מתמטי מכור. באיזשהו שלב, עוד X שנים, הערבים יהיו פה רוב ולא נראה לי שהם יתנדבו להמשיך לחיות תחת משטר צבאי. הפתרון שמקדים תרופה למכה במקרה הזה הוא היפרדות. 2 מדינות ל-2 עמים. אתם מכירים את הנוסחא.


אני חושב שזו הנקודה הכי בעייתית בפער בין ימין לשמאל. הימין נוטה לתאר את השמאל כאוהב ערבים ועוכר ישראל. בפועל, חלק גדול מאוד מהשמאל לא מחבב את האוכלוסיה הערבית יותר מדי. הוא פשוט רוצה למצוא פתרון. הרבה מאוד אנשים בשמאל רואים את המצב הנוכחי, רואים את הדמוגרפיה, עושים 1+1 ואומרים לעצמם "אוקי, בואו נחשוב על משהו שיעבוד לטווח זמן ארוך".


כאן צריך להכניס קצת נתונים, כי עד עכשיו פעלנו תחת ההנחה שקצב הריבוי הטבעי של הערבים הוא גבוה יותר משל היהודים, וזה באמת היה המצב עד לפני כמה שנים, אבל בגלל הכניסה של יותר נשים ערביות לשוק העבודה וגידול בשיעורי הילודה של האוכלוסיה היהודית בשנים האחרונות אנחנו כבר ממש בתיקו. שיעורי הילודה של הערבים והיהודים היום הם ממש זהים.



נתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה


ברגע שיש נתונים חדשים צריך גם לחשוב האם הפתרונות שחשבנו שהם נכונים במצב הקודם דורשים חשיבה מחודשת. לאור העובדה ששיעורי הילודה בקרב יהודים וערבים הם זהים ושהסיכוי שהערבים יהיו רוב (עם כל המשמעויות שנובעות מכך) הוא נמוך יותר – האם פתרון ההיפרדות מאבד מהאטרקטיביות שלו?


יכול להיות. יש מצב שאנחנו יכולים להמשיך להתנהל עם הסטטוס קוו הזה עוד שנים ארוכות ולהיות בטוחים שיש לנו רוב יהודי מוצק שמבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. יכול להיות, ואני מניח שזאת הגישה שהרבה ימנים רציונליים אימצו בשנים האחרונות, אבל צריך להכיר בסכנות. האוכלוסיה הערבית שחיה מעבר לקו הירוק ובעזה היא לא חלק מהנתונים שהצגתי ואין ממש מידע על שיעורי הילודה שלה. ההערכות נעות בין 1.5 ל-2.5 מיליון פלסטינים שחיים בגדה המערבית. בנוסף, האוכלוסיה הזו חיה תחת דיכוי ומשטר צבאי. בהיסטוריה של האנושות אני לא מכיר יותר מדי סיפורים כאלה שלא מתפוצצים באיזשהו שלב.


ומה לגבי האוכלוסיה הערבית-ישראלית? ובכן, אף אחד לא מבטיח ששיעורי הילודה שלהם ימשיכו לרדת. אבל גם אם נניח שהמצב הקיים הוא שיווי משקל של הטווח הארוך, אם אנחנו לא מתכוונים להיפרד מהערבים, זה אומר שאנחנו צריכים לדאוג שהם ישתלבו בחברה. שהחינוך שלהם יהיה ברמה גבוהה, שהם יהיו חלק משוק העבודה, שהם לא ידרדרו לפשיעה.


(ובלי קשר, אנחנו צריכים גם לדאוג לבריאות הנפשית של החיילים שלנו. אני לא רוצה שהילדים שלי יעברו את מה שאני עברתי בצבא. להילחם באויב שרוצה להשמיד אותנו זה דבר אחד, משימות שיטור ודיכוי זה דבר אחר לגמרי).


אני רוצה לעצור רגע ולחזור לשיעורי הילודה של היהודים. אנחנו נמצאים היום סביב שיעור ילודה של 3.1-3.2 באוכלוסיה היהודית, שזה השיעור הכי גבוה ב-OECD בפער ניכר. בגדול זה אחלה (ילדים זה שמחה וזה).

יש הרבה מאוד מדינות שהיו רוצות את שיעורי הפריון ואת תמהיל הגילאים שלנו. כפי שעומר מואב כתב פעם, הרווחה של הפנסיונרים תלויה בכך שיהיו אנשים צעירים בכלכלה. באיזשהו מובן המנגנונים הכלכליים של העולם המפותח הם סוג של הונאת פונזי לטווח ארוך מאוד שבה הזקנים מקבלים פנסיה מתוך קופה משותפת שהצעירים מפקידים אליה כסף.


הנקודה שחשוב להתעכב עליה היא שמבחינת ההשפעה על צמיחה כלכלית, זה לא חד משמעי. זה ששיעור הילודה בישראל גבוה ושאנחנו מדינה יחסית צעירה לא מבטיח שתהיה לנו כלכלה איתנה. מצד שני, זה גם לא אומר שהכלכלה שלנו תקרוס. צריך לחקור את הנתונים קצת יותר לעומק.


נתונים: תמונת מצב המדינה, מרכז טאוב -


בגרף הזה אפשר לראות את התפלגות שיעור הילודה בקרב האוכלוסיה היהודית לפי רמת דתיות. אני מניח שאתם לא צריכים משקפיים כדי לראות שהקו של הנשים החרדיות גבוה בערך פי 2 מכל השאר.


מה זה אומר בעצם?


ששיעורי הילודה של היהודים השתוו לאלו של הערבים, בעיקר בגלל שיעורי הילודה הגבוהים מאוד של האוכלסיה החרדית. מה שזה אומר זה שאולי אנחנו לא מפסידים בקרב הדמוגרפי מול הערבים, אבל אנחנו בוודאות מפסידים אותו לחרדים.


האם זה משהו רע? מה המשמעויות של ההפסד הזה?


היום בערך 20% מהילדים במערכת החינוך הם חרדים. הילדים הללו לא לומדים לימודי ליבה ולא מקבלים כלים כדי להיות שחקנים במגרש הכדורסל המודרני. תחשבו על מערכת החינוך שלנו כקבוצת כדורסל שיש לה שחקן אחד בחמישייה שלא יודע בכלל איך משחקים את המשחק. אנחנו יכולים לשלם לשחקן הזה קצבאות ולממן לו את כל החיים, אבל אנחנו רק עובדים על עצמנו. בקבוצות היריבות משחקים שחקנים שיודעים להקפיץ כדור.


אבל הבעיה שלנו היא לא רק אצל החרדים, אלא גם, כאמור, אצל הערבים. הם מהווים בערך 25% ממערכת החינוך ולמרות שהם כן לומדים לימודי ליבה, התוצאות שלהם הם כמו של הוושינגטון ג'נרלס.




יש לנו שני שחקנים בחמישייה שלא יודעים לשחק. השלושה שחקנים האחרים (הממלכתי והממלכתי-דתי) עוד יודעים לפחות לזרוק לסל, אבל בממוצע, אנחנו אחת הקבוצות הכי חלשות ב-OECD.



כל הדברים הללו ישפיעו על איך העתיד שלנו יראה, איך הכלכלה שלנו תיראה, איך רמת החיים שלנו תיראה. המצב הזה, בו חלק שהולך וקטן מהאוכלוסיה מממן חלק הולך וגדל מהאוכלוסיה, הוא לא בר-קיימא. תראו את נטל המס על העשירונים העליונים. מעבר לציונות והיסטוריה משפחתית, למה שמישהו מהחלק הזה באוכלוסיה ירצה להישאר בתוך תאטרון האבסורד הזה בו הוא משלם את כל המסים אבל לא מקבל בתמורה רמת חיים גבוהה יותר? מי שיש לו אלטרנטיבה פשוט לא ישאר כאן.



הבעיות הללו הן לא חדשות. הן לא נוצרו אתמול. אני נחשפתי אליהם בפעם הראשונה בערך ב-2014 בהרצאה של פרופ' דן בן דוד (שאני מתבייש שעד היום יש לה רק 3,000 צפיות), אבל הם לא היו על סדר היום הפוליטי, וגם כשהם היו זה היה רק לתקופה קצרה. זה לא הצליח להישאר בתודעה שלנו.


איך זה יכול להיות, אתם בטח שואלים את עצמכם? איך זה יכול להיות שאנחנו מרשים לעצמנו להזניח את דור העתיד שלנו? איך אנחנו מספקים לכמעט 50% מהילדים שלנו חינוך של עולם שלישי? ואיך אנחנו הולכים להתמודד עם זה בעתיד?


לדעתי זה קורה כי הפרדיגמה הפוליטית שלנו היא ימין-שמאל ולא חילוני-דתי. זה קורה כי אנחנו נשאבים לויכוחים שאין להם השפעה מהותית על חיינו כמדינה. זה קורה כי אנחנו מאפשרים לחרדים כח פוליטי שמאפשר להם להמשיך לשמר את מלכודת העוני בה האוכלוסיה החרדית חיה. וזה המקום בו אני מפנה אצבע מאשימה.


אני מבין את הפוליטיקה. אני מבין שראש ממשלה רוצה להיבחר ולשמור על כסאו. אבל לתומי חשבתי שראש ממשלה גם רוצה לבנות עתיד לאזרחיו, לבנות תשתית ראויה להמשך הקיום של מדינתו.


בנימין נתניהו חטא כאן פעמיים. החטא הראשון שלו הוא בכך שהוא לא הכריע בסוגיה האם אנחנו הולכים למדינה אחת יחד עם הערבים או להיפרדות ולהקמת מדינה פלסטינית. בתכלס, זה לא כל כך משנה מה הוא היה מחליט, אבל זה מסוג המקרים בהם כל החלטה עדיפה על חוסר קבלת החלטה, משום שהסטטוס קוו הוא לא לטובתנו.


במצב הנוכחי, הערבים הם חלק מהמדינה אבל הם זוכים למערכת חינוך גרועה ולכן שיעור האבטלה שלהם גבוה יותר, שיעור הפשיעה שלהם גבוה יותר ושיעור התמיכה שהם מקבלים מהמדינה הוא גבוה יותר. אנחנו לא נותנים לאוכלוסיה הערבית את הכלים להתקדם, ובינתיים הם מאטים לנו את הרכבת.


אם אנחנו מחליטים להיפרד מהערבים, אחלה, בואו נעשה את זה. אם אנחנו מחליטים לא להיפרד מהם, אז יש תהליכים רציניים מאוד שאנחנו צריכים להתחיל לעשות. לשפר את מערכת החינוך שלהם, את מערכת האכיפה, לייצר עוד מקומות עבודה במגזר הערבי. אם הם חלק מהמדינה, אז המדינה צריכה להתייחס אליהם כחלק ממנה ולא כסרח עודף, אחרת אנחנו נשלם על זה מחיר גבוה יותר בעתיד.


החטא השני הוא הויתור לכוחות הפוליטיים של האוכלוסיה החרדית. מעבר למונופל של הרבנות, איסור התחבורה הציבורית בשבת והנהלים הרקובים של השגחת הכשרות, החטא הגדול מכולם הוא הכניעה בסוגיה של לימודי ליבה. הכניעה של ביבי לחרדים היא כניעה שאנחנו נשלם עליה עוד שנים ארוכות.


זו הסיבה שבעיניי, ביבי הוא ראש ממשלה גרוע. יש איזו מין אגדה שביבי הוא ראש ממשלה מצוין, ושיש רק בעיה אחת – שהוא מושחת. זאת אגדה. ביבי פספס את אחד העשורים הכי שקטים שלנו מבחינה בטחונית וכלכלית ולא ניצל אותו כדי לקבל החלטות תקדימיות ולבצע רפורמות שהיו יכולות לקדם אותנו ולבנות את התשתית להמשך שגשוגה של המדינה עוד עשורים רבים קדימה.


יכול מאוד להיות שראש ממשלה אחר היה עושה אותו דבר. זאת המציאות הפוליטית בישראל. החרדים מחזיקים את כולם בביצים ומקבלים כל מה שהם רוצים. הערבים הם אוכלוסיה רדיואקטיביים מבחינה פוליטית שמופלית לרעה בצורה אינהרנטית. גם אם בוז'י הרצוג או בני גנץ היו נבחרים לראשות הממשלה הם כנראה היו עושים אותו דבר.


ובמקרה הזה הייתי אומר על בוז'י או על גנץ שהוא ראש ממשלה גרוע. זה שאין אלטרנטיבה לא אומר שהאלטרנטיבה היחידה שיש לנו פטורה מביקורת. זה לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מהכשלונות של האלטרנטיבה היחידה.

חוסר היכולת של ביבי לקבל החלטה בנוגע לפתרון מדיני לאוכלוסיה הערבית והכניעה שלו בכל מה שקשור ללימודי הליבה באוכלוסיה החרדית הופכות אותו, בעיניי, לראש ממשלה גרוע.



ואז התחילה הקורונה.


נתחיל מכך שהגענו לקורונה עם הלשון בחוץ מבחינה כלכלית. הפופוליזם של שר האוצר כחלון (שכבר טובים ממני כתבו על מעלליו) הביא אותנו לתחילת 2020 כשאנחנו מחוץ ליעד הגרעון. בעברית מה שזה אומר זה שהמינוס שלנו בבנק גבוה יותר מהמסגרת שהבנק נתן לנו. על פניו זו לא קטסטרופה לפרוץ את יעד הגרעון, זה בסך הכל מספר שנקבע על ידי משרד האוצר ובנק ישראל. השמיים לא נופלים ברגע שפורצים אותו, בדיוק כמו שהשמיים לא נופלים ברגע כשנכנסים למינוס גדול מהרצוי בבנק.


יש שתי בעיות מרכזיות עם הגידול בגרעון, אחת מהן היא חוצת זמן ותמיד נכונה, והשנייה היא ייחודית למשטר של כחלון וביבי.


הבעיה האבסולוטית היא שהגידול בגרעון גורר עליה בחוב שצריך לכסות אותו דרך העלאת מסים או קיצוץ תקציבי. פעם במיליון שנה נצליח למצוא גז באדמה, אבל אלו בגדול האופציות שלנו. מסים גבוהים יותר או פחות שירותים מהממשלה.


הבעיה השניה היא שיש קונצנזוס על הזמן בו כדאי להגדיל את הגרעון ואף לחרוג מהיעד, וזה לא היה הזמן הזה. הקונצנזוס בקרב כלכלנים הוא שהזמן להגדיל את הגרעון הוא בזמן משבר כלכלי, בו יכול להיווצר משבר בצד הביקוש ולכן הממשלה צריכה להתערב, לייצר מקומות עבודה ותמריץ לצרוך כדי להניע את הגלגלים של הכלכלה (כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה בשבוע האחרון?) קדימה.


הצד השני של אותו מטבע הוא שבזמן שבו המשק צומח, הממשלה צריכה לחסוך. בזמן של גאות כלכלית, כמו שהייתה לנו פחות או יותר לאורך כל העשור האחרון, הקונצנזוס הוא שיש להוריד את הרגל מדוושת המזומנים הממשלתית כדי לשמור על איזון תקציבי, וכל זאת, כדי שברגע שיגיע משבר המדינה תוכל שוב ללחוץ על הדוושה ולהמריץ את הכלכלה.


בפועל, הגענו למשבר הזה כשאנחנו כבר עם גרעון גדול מהמתוכנן, כי ביבי אפשר לכחלון לגמור לנו את הדלק במיכל.


אנחנו כבר עם מינוס גדול ממה שרצינו בבנק ועכשיו הבית שלנו מתחיל להישרף ואין לנו ביטוח. מה עושים במצב הזה?


האם בזמן שאנחנו במינוס אסטרונומי והבית נשרף ואין לנו ביטוח זה הזמן להתעסק בזוטות? בהחזרי מס ובשר לענייני מים?


התשובה היא לא, אבל נעזוב את זה לרגע. עם כמה שקמצנות זאת תכונה נלעגת בעיניי והגודל של הממשלה הוא חסר תקדים, מדובר בכסף קטן במונחי תקציב מדינה וההד התקשורתי סביב הדברים הללו הוא הרבה יותר גדול מההשפעה האמיתית שלהם.


ברגע שהבית מתחיל להישרף יש לנו שתי משימות מרכזיות. המשימה הראשונה היא לכבות את השריפה, והמשימה השנייה היא לדאוג שכל מי שנמצא בבית שורד את השריפה ומוכן לעבור לבית חלופי במקרה הצורך.


בשביל לראות איך אנחנו מתקדמים במשימת כיבוי השריפה (AKA המאבק בקורונה) אתם לא צריכים אותי. מספיק לעקוב אחרי הטוויטר של נדב אייל כדי להבין כמה אנחנו לא בכיוון, כמה הניהול פה מבולבל ומסורבל, כמה המערך האפידימיולוגי שלנו כושל.


מן הסתם הציבור נושא בחלק מהאחריות גם. הולכים בלי מסכות, מפרים בידודים, עושים מסיבות חשק על הגג של עומר אדם. אין ספק שאחת הסיבות שיש פה גל שני היא שאנחנו עם מטומטם, שחייב, פשוט חייב להתחבק ולנשק.


אבל הטלת האחריות על הציבור לא מורידה כהוא זה מהאחריות של הממשלה לניהול המשבר. כולנו כבר מבינים שהקמת מערך אפידימיולוגי נורמלי, זירוז תהליך הבדיקות וסגירת מעגל מהיר הם תנאים הכרחיים לניהול יעיל של המשבר הזה. התנאי הזה לבדו הוא לא מספיק. הציבור חייב לעשות את החלק שלו. אבל התנאי הזה הוא הכרחי.


את זה הממשלה לא עשתה. היא לא דאגה לכבות את השריפה. גם עכשיו לא נראה שהיא מחפשת את המטף, אלא יותר עסוקה בדאגה לשאר האנשים הנמצאים בבית (AKA התהום הכלכלית של הקורונה). זאת דאגה ראויה, ובהחלט יש גם איזשהו הגיון כלכלי מאחורי התוכניות של ביבי להנעת המשק. העשירים גם ככה משלמים יותר מס אז חלוקת הכספים העיוורת בסופו של דבר מגיעה אפקטיבית לאוכלוסיות החלשות יותר. המענקים והארכת דמי האבטלה הם כלים לגיטימיים בתקופה כזו, אם כי יש בהחלט חסרונות בכל תוכנית ותוכנית שביבי הציג עד כה.


אבל מה כל זה שווה אם הבית עדיין נשרף? מה יעזרו 750 ש"ח לחבר שלי שהענף שלו נסגר בין לילה אם אין תוכנית לנרמל את הקורונה ולאפשר לעבודה שלו לחזור? הוא יוציא את זה על פוקס הום ושווארמה? ואז מה? עוד 750 ש"ח? זה מה שיביא לנו צמיחה?


ההתערבות הממשלתית זה הכלי היחיד כרגע שיש לנו להילחם במשבר הזה. לכן ההתערבות הזאת חייבת להיות כירורגית. היא חייבת לטפל במחלה, לא בסימפטומים.


ביבי בעיניי היה ראש ממשלה גרוע עוד הרבה לפני הקורונה. הקורונה פשוט גרמה לכולם לראות כמה הוא גרוע.


הגיע הזמן לשינוי.


*ממליץ לכל מי שרוצה לספוג עוד קצת נתונים לצפות בהרצאה המקוונת של דן בן דוד בנושאי כלכלה וחברה





1542 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com