חיפוש
  • yuvaloz55

מה דרווין היה אומר?

בדרך כלל לא קורה ששבוע שלם עובר ואני אפילו לא מתיישב לכתוב פוסט. אם כבר קרה הדבר הנורא הזה, אז זה בדרך כלל כי אין על מה לכתוב או כי בדיוק החלטנו לתקוף את עזה. אבל לרוב זה לא המצב, לכן אתם בטח אומרים לעצמכם שקרה איזה משהו דרמטי כך שלא כתבתי כלום במשך שבוע, בטח בזמן פלייאוף.

אלא ששום דבר דרמטי לא ממש קרה. היה קצת עומס, אבל לא משהו יוצא מגדר הרגיל, לא משהו שלא הייתי יכול להכניס בתוכו איזה שעתיים של כתיבת פוסט. ככל שחשבתי על זה לעומק, הבנתי שכנראה זה יותר הפלייאוף הזה מאשר “העומס”, כביכול. כנראה הפלייאוף הנוכחי לא מעורר בי מספיק השראה. כנראה הפלייאוף הזה לא טומן בחובו סיפורים שיגרמו לי להישאר עם עיניים אדומות במשך חודשיים.

זה קצת בכייני להגיד את זה. הרי יש לנו את סטף קרי הבלתי הגיוני, שמוביל את הקבוצה הכי מודרנית שאפשר לבקש. יש לנו את ג’יימס הארדן המרתק, שלוקח את הפרויקט של דריל מורי ביוסטון למקומות שלפני שלוש שנים היו נחשבים כפנטזיה. יש לנו את דו-קרב האג’נדות בין אטלנטה לקליבלנד. דו-קרב שכבר כל האנלוגיות של אינדיווידואליזם מול קבוצתיות כבר מוצו לגביו. ויש לנו את לברון ג’יימס ודייוויד בלאט. שזה תמיד מעניין.

אלא שלמרות שזה תינוקי מאוד מצדי, עדיין קשה לי להגיד שאני מתלהב לגבי הפלייאוף הזה כמו שהייתי בעונות הקודמות. עדיין אני הרבה פחות מעורב רגשית. עדיין אני לא מתחבר ב-100%.

הקדשתי לזה קצת מחשבה בשבוע האחרון, ונראה לי שהגעתי לאיזושהי מסקנה. הסיבה שקשה לי להתחבר לפלייאוף היא כי אני פשוט לא מרגיש שהוא מייצג את הקבוצות הכי טובות בליגה. אמנם שתי המדורגות ראשונות בשני הקונפרנסים הן אלו שנשארו, אבל קשה לי להגיד שבאמת ארבע הקבוצות הכי טובות בליגה עלו לגמרים האזוריים. הפערים בין המזרח למערב, לטעמי, באים לידי ביטוי לא רק במאזנים של קבוצות הפלייאוף, אלא גם ברמת הכדורסל שמשוחקת. בכל שלב בפלייאוף הזה המעבר ממשחק של הפלייאוף במזרח לזה של המערב היה כמעט חד כמו מעבר ממשחק של ליגת העל בכדורגל לפרמייר ליג. רמת הדיוק והגימור של המערב היא פשוט גבוהה יותר.

אבל ב-NBA הגיאוגרפיה מנצחת, ולאו דווקא הכשרון, וכך נותרנו עם גמר מזרח שכולל הירו-בול חסר תקדים של הקאבס (אני חייב לציין שזה אולי ההירו-בול הכי טוב שהיה בליגה בשנים האחרונות) אל מול הקבוצה הרומנטית של ההוקס. עם זאת, אני בכלל לא בטוח אם שתי הקבוצות הללו היו עוברות סיבוב במערב. אטלנטה לבטח הייתה משלמת ביוקר במערב אם הייתה מציגה את היכולת המנומנמת שהראתה מול הנטס, וגם לקליבלנד, לטעמי, לא היה מה למכור מול קבוצות כמו סן אנטוניו, גולדן סטייט, הקליפרס וממפיס.

הרי יש כבר קבוצה כמו קליבלנד במערב, קבוצה שבנויה על כוכבים וקצת רול-פליירס, שעפה לאוויר כשכל הצילינדרים עובדים וחוזרת לבידודים מייאשים כששום דבר לא הולך. קבוצה עם כוכבים מעולם אחר אבל עם כדורסל אנושי מדי. קוראים לה אוקלהומה סיטי ת’אנדר. ואותה קבוצה נהדרת לא יכלה להתמודד במערב כאשר אחד מהכוכבים שלה נפצע. לפני שנתיים זה היה ווסטברוק, שנה שעברה זה היה איבקה והעונה זה היה דוראנט.

לכאורה, זו אמורה להיות תעודת כבוד לקליבלנד. למרות הפציעה של קווין לאב והרגל עץ של קיירי ארווינג, הם עדיין מרחק נגיעה מהפיינלס. אם, בנוסף, הפציעה של דמארה קארול תתברר כרצינית, הדרך של קליבלנד לשם תהיה פחות או יותר סלולה. זה משהו שהת’אנדר לא הצליחו לעשות כאשר אחד מהכוכבים שלה נפגע.


עם זאת, אני רואה את זה יותר כתעודת עניות לקונפרנס המזרחי. תעודת עניות על כך שלשיקאגו, וכנראה גם לאטלנטה, שתיים מהקבוצות הכי טובות שיש לקונפרנס הזה להציע, אין את הכלים לגרום לקאבס לשלם על כך שהם משחקים עם שני גבוהים שסוגרים את הצבע או שהם משחקים עם הרכב נמוך שבו לברון מסרב לשמור על הפאוור פורוורד של היריבה. במערב איזושהי קבוצה, כמעט כל קבוצה, הייתה גורמת לקליבלנד לרדוף אחריה עם ניצול מיס-מאצ’ים.

הקליפרס היו משלחים את בלייק גריפין בכל שחקן נמוך שהיה מנסה לשמור עליו, ומכריחים את הקאבס לשחק עם טריסטן תומפסון וטימופיי מוזגוב דקות ארוכות ביחד. הגריזליז היו עושים את אותו דבר בדיוק, רק יותר באכזריות עם זאק רנדולף על תקן בלייק. יוסטון הייתה גורמת לקאבס ליפול מהרגליים עם קצב המשחק המהיר שלהם. גולדן סטייט הייתה מעמידה הרכב ורסטילי שמסוגל להתמודד עם כל פיק אנד רול של לברון למשך 48 דקות (זה כנראה גם מה שיקרה בפיינלס) וגורמת לו לעבוד בהגנה, וסן אנטוניו היא סן אנטוניו.

(הערת אגב, אני יודע שלקליבלנד היה מאזן 1-14 מול קבוצות מהמערב מאז הטרייד על מוזגוב, סמית’ ושאמפרט, אבל המאזנים הללו הם טובים לעונה הרגילה. בעונה שעברה ברוקלין ניצחה את מיאמי 0-4 בעונה הרגילה וזה לא עזר לה יותר מדי).

במזרח, לעומת זאת, קליבלנד יכולה לשייט. מול הבולס הם יכלו לשחק עם ההרכב הנמוך מבלי להיפגע, מכיוון שלג’ואקים נואה הייתה סדרה מחרידה מבחינה התקפית, כך שאפשר היה להחביא עליו שומר נמוך, וגם למחליפים שלו (למעט מירוטיץ’ לדקות מועטות) לא הייתה השפעה במובן הזה, עד לרמה שטום ת’יבודו זנח את ההרכבים הגבוהים שלו ועבר לשחק סמול-בול בחלק ניכר מן הדקות.

לאטלנטה גם אין ממש את היכולת לנצל את המיס-מאץ’ הזה בצורה ישירה. פול מילסאפ הוא השחקן שעושה הכי הרבה פוסט-אפים אצל ההוקס, והוא עשה זאת בסך הכל ב-25 פוזשנים בשתי הסדרות הראשונות (קצת יותר מ-2 פוזשנים למשחק), אולם יש להם את היכולת הקבוצתית להגיע לזריקות טובות בזכות אותו מיס-מאץ’. השאלה היא האם גם בגמר הקונפרנס הם ישמרו על אותה רמת דיוק ותיאום שהייתה להם בעונה הרגילה. לפי איך שהם נראו בשני הסיבובים הראשונים, ולפי איך שקייל קורבר קולע בפלייאוף עד כה (35.6% בלבד מהשלוש), זה בכלל לא בטוח.


הוא יגרום לקאבס לשלם? מילסאפ


צ’ארלס דרווין, ההוא מהגלפאגוס, פיתח את תיאוריית הברירה הטבעית, תיאוריה שלפיה החזק שורד. את התיאוריה הזו אפשר להלביש בפשטות יחסית כמעט על כל תחום בחיים. בכלכלה, בפוליטיקה, בזוגיות. גם בספורט ברוב המקרים התיאוריה הזו תופסת, אלא שב-NBA קשה לי להגיד שזה נכון, במיוחד על קליבלנד ואטלנטה.

יחסית לקבוצות שהגיעו לגמר אזורי, יש לקליבלנד ולאטלנטה המון חסרונות. וכל זה קורה בזמן שבמערב קבוצות נאלצות למשכן שד בשביל לעבור סיבוב. הקליפרס הגיעו עד לקצה גבול היכולת שלהם בסדרה מול הספרס, ולבסוף נחנקו מול יוסטון (מעולם לא ראיתי קבוצה עוברת תהליך כל כך מהיר מלוזרית אלמותית לווינרית מדהימה ובחזרה). אפרופו הרוקטס, הם נאלצו להיעזר בכמה רבעים היסטוריים וברנסנס מוחלט של ג’וש סמית’ כדי להתקמבק מול הקליפרס. אפילו הווריורס נאלצו לירוק קצת דם מול הגריזליז, ונראה היה שאנו הולכים לסדרה ארוכה מאוד לפני שסטיב קר ביצע כמה התאמות ששינו לגמרי את המומנטום.

יש  דברים נוספים שהפכו את הפלייאוף הזה לפחות מלהיב עבורי, כמו ההאק-א-ג’ורדן או הפציעות המרגיזות, אבל הפער בין המזרח למערב הוא בלי שום ספק החשוד המיידי. הליגה כבר שנים מתחמקת מהנושא הזה ומחכה שהלוטרי יוציא בשבילה את הערמונים מן האש, אלא שהשנה הסטטיסטיקה החליטה להתאכזר אל קברניטי הליגה והעניקה ללייקרס ולמינסוטה, שתי קבוצות מהמערב, את שני המקומות הראשונים בדראפט, כך שלא משם תבוא הישועה.


גם הוא יילך למערב. ג’חליל אוקפור, אחד הפייבוריטים להיבחר בשני המקומות הראשונים בדראפט 2015


איך שאני רואה את הדברים, לא ייתכן שקבוצות שמנוהלות נכון ומבצעות מהלכים חכמים כמו פורטלנד ודאלאס יצטרכו לעשות חשבון נפש כי הן עפו בסיבוב הראשון בעוד קבוצה לא קוהרנטית כמו וושינגטון, שהתחברה לה ל-10 משחקים טובים באמצע אפריל, מרגישה כאילו היא קונטנדרית. משהו בשיטה של הפלייאוף פגומה, ואם ביבי נתניהו מצליח למצוא שיטות להיות יצירתי בתוך השיטה הפגומה שלנו ולהנפיץ ג’ובים כמו שר החלל, אז אפשר לצפות מאדם סילבר להראות קצת גמישות ולחשוב על דרכים לשנות את המצב הנוכחי, כי הוא פשוט לא עובד.

הפתרונות ישנם. חלקם יצירתיים יותר וחלקם פחות, חלקם אוונגרדיים כמו שינוי שיטת הפלייאוף כך שרק 12 קבוצות יעפילו וחלקם בנאליים כמו ביטול הקונפרנסים. הגיע הזמן מבחינת הליגה להתחיל לבחון ברצינות את אותם פתרונות.

נסיים עם עוד קצת מאבי תורת האבולוציה. דרווין אמנם חתום על תיאוריה שגורסת כי החזק הוא זה שדורד, אבל הוא בעצמו אמר שלאו דווקא החזק ביותר או האינטליגנטי ביותר הוא זה ששורד, אלא זה המגיב בדרך הטובה ביותר לשינוי. נראה לי שהגיע הזמן לשינוי הזה.

#גיימסהארדן #סטפןקרי #בלייקגריפין #לברוןגיימס #גושסמית

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com