©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

מה התקרה של ג'ה מוראנט?

עודכן ב: ינו 19

הקבוצה הכי מרעננת העונה ב-NBA זו ממפיס. סביר להניח שאם היינו עושים דירוג לפני העונה של הקבוצות הצעירות שהכי מלהיבות אותנו הגריזליז היו נמצאים ברשימה, אבל קבוצות כמו ניו אורלינס, סקרמנטו, אטלנטה, דאלאס ואולי גם שיקאגו ופיניקס כנראה היו נמצאות שם לפניהם. אם היינו עושים דירוג מחדש היום, הגריזליז היו מדורגים כנראה באחד משני המקומות הראשונים.


יש לכך הרבה סיבות שעוד נגיע אליהן, אבל המרכזית שבהן היא ג'ה מוראנט. הרכז התזזיתי של הגריזליז הוא וירטואוז של כדורסל והוא נראה מוכן ל-NBA מהרגע הראשון. הוא מוליך את ממפיס עם 18.0 נק' למשחק בכמעט 50% מהשדה, 40% מהשלוש (אמנם רק על 2.3 זריקות, אבל עדיין אחוזים נהדרים) ו-6.9 אס'. הוא מוסר מעולה, יש לו תחושה למשחק שקשה ללמד, הוא קורא מהלכים באוויר והוא חודר מטריף לטבעת. 53% מהזריקות שלו מגיעות מאזור הטבעת, אחוזון 98 לעמדה שלו, לפי Cleaning the Glass.


הוא פשוט שחקן שכיף לראות אותו משחק. שחקן מרגש.





מאז שהוא חזר ממיני פציעה בתחילת דצמבר לגריזליז יש מאזן של 6-13 עם ההתקפה השלישית בטיבה בליגה (114.9 נק' ל-100 פוזשנים) והנט רייטינג השישי בטיבו (4.0+) והם התייצבו במקום השמיני במערב. לפי סוכנויות ההימורים בתחילת העונה הגריזליז היו צפויים להיות הקבוצה השלישית הכי גרועה בליגה אחרי הסאנס והקאבס, עם אובר/אנדר של 27.5 נצחונות. הם כרגע עם 19 נצחונות ובקצב טוב להגיע ל-40. הם הסקרמנטו של העונה הנוכחית.


זה זמן טוב להגיד שהצלחה בתקופה הזו של השנה היא ממש לא ערובה להצלחה. בפודקאסט האחרון שלי אצל "בכל יום נתון" דיברתי על כך שלהצלחה במשחקים 25-45 של העונה יש את הקורלציה הכי נמוכה להצלחה בפלייאוף (חוץ מעשרת המשחקים האחרונים של העונה), אבל לגריזליז לא אכפת מחוסר הצלחה בפלייאוף. הם נהנים מכל ניצחון עכשיו והם מסתכלים רחוק יותר מהעונה הנוכחית. ההצלחה שלהם עכשיו היא תמרור אזהרה לשאר הליגה לסכנה שלאו דווקא תגיע בשנה הקרובה, אלא תתממש במלואה עוד שלוש, ארבע או חמש שנים.


יש להם ביג-מן כשרוני בדמות ג'רן ג'קסון ג'וניור, ברנדון קלארק נראה כמו גניבה בבחירה ה-21, דילון ברוקס (שיהיה שחקן חופשי מוגבל בקיץ) פורח והוטרנים מסביב (יונאס ולנצ'יונאס, ג'יי קראודר, קייל אנדרסן, סולומון היל) ממלאים את החורים ומספקים שקט ותמיכה לגרעין הצעיר.


אבל אין ספק שמוראנט הוא גולת הכותרת. הוא יהיה הכוכב של הקבוצה הזו בעתיד הנראה לעין והשבוע, אחרי הניצחון המרשים של הגריזליז על הרוקטס, הוא סחט מחמאות מרשימות מטרייסי מקגריידי. "הוא הולך להיות MVP בליגה הזאת והוא הולך להיות אולי השחקן הכי טוב שיש במשחק הזה".


האמירה הזו גרמה לי לחשוב. מוראנט נראה נהדר ואמנם קשה לדמיין עדיין את התקרה שלו, אבל אפשר להניח שהיא יכולה להיות באזור החיוג של המקומות שטי-מאק ציין. אלא שרציתי לא רק לדמיין ולהניח אלא ממש לשרטט עד לאן מוראנט יכול להגיע. מה הבסט קייס סנריו של הגארד הצנום ממארי סטייט.





יש המון אלמנטים שישפיעו על התקרה של מוראנט. הכשרון הטבעי שלו הוא מן הסתם אחד מהם, אבל גם מוסר העבודה שלו, הקשיחות המנטלית וגם אלמנטים שלאו דווקא קשורים ישירות אליו, כמו ההחלטות שזאק קליימן, סגן הנשיא לענייני כדורסל של ממפיס, יקבל בעתיד. אנחנו כבר למדנו שקבוצות שנראות מבטיחות בתחילת הדרך לאו דווקא שומרות על הסטטוס הזה בעתיד. למידע נוסף בעניין הזה אפשר לפנות לסם פרסטי, טום ת'יבודו ודל דמפס.


אבל יש עוד אלמנט שאנחנו צריכים לקחת בחשבון, ולמרות שהוא מרגיש קצת קטנוני, חייבים להתייחס אליו, וזה הגודל של מוראנט.


מוראנט מתנשא לגובה של 1.90 מ' ושוקל 79 ק"ג. סביר להניח שהוא עוד קצת יעלה מסת שריר עם השנים אבל כנראה שהוא לא יעבור את ה-85 ק"ג ולמרות שראינו שחקנים צעירים מוסיפים אינץ' או שניים בעונות הראשונות שלהם בליגה, כנראה שהוא גם לא יגבה יותר מדי. אלו יהיו פחות או יותר הנתונים הפיזיים שלו לאורך קריירת ה-NBA שלו.


כדי לקבל רפרנס על כמה שחקנים בכירים בליגה היו בגודל הזה הלכתי ובדקתי את כל השחקנים שנבחרו לטופ 5 בבחירות ל-MVP של העונה הרגילה משנת 2001, מתוך הבנה שאלו בדרך הכלל השחקנים הבכירים בליגה באותה עונה. הוספתי לכל שחקן את נתוני הגובה והמשקל שלו וגיליתי כמה דברים מעניינים. הנתונים נמצאים כאן למי שמתעניין.


מה שמתגלה מהנתונים הוא שהגובה הממוצע של השחקנים הבכירים בליגה בשני העשורים האחרונים הוא 2.01 מ' והמשקל הממוצע הוא 103.8 ק"ג. אם אנחנו רוצים להסתכל על החציון המספרים הללו קופצים ל-2.06 מ' ו-109 ק"ג. לכאורה אלו חדשות רעות עבור שחקן עם מסגרת כה דקיקה כמו מוראנט אבל אם אנחנו מסתכלים על הזוכים דווקא יש סיבות לאופטימיות. 7 מתוך 19 הזוכים האחרונים ב-MVP היו שחקנים עם מבנה גוף יחסית דומה לזה של מוראנט (סטף קרי פעמיים, ראסל ווסטברוק, דרק רוז, סטיב נאש פעמיים ואלן אייברסון).


באופן כללי, מתוך רשימה של 95 שחקנים שנבחרו כטופ 5 MVP בשנים הללו, 21 (22%) היו עם מימדים דומים לאלו של מוראנט. חוץ מאלו שזכו בתואר, גם כריס פול, צ'אנסי בילאפס, טוני פארקר, דמיאן לילארד ואפילו אייזיאה תומאס הצליחו להיות שחקני טופ 5 בליגה בעונה הרגילה למרות האתגר הפיזי שהוצב מולם. אם מוראנט ימשיך ביכולת הזו ויראה שיפור הדרגתי כמו כל שחקן שצובר נסיון בליגה, אין סיבה להאמין שהוא לא יגיע לגבהים האלו גם. זה לא יהיה חסר תקדים.





אבל העונה הרגילה היא בסופו של דבר רק העונה הרגילה. העונה האמיתית מתחילה בפלייאוף והפרס הגדול הוא לא ה-MVP של העונה הרגילה אלא תואר האליפות. לכן הסתכלתי גם על השחקנים שהיו השחקנים הכי טובים בקבוצה אלופה באותו טווח שנים (2001-2019) ובדקתי את הגובה והמשקל שלהם.


כאן המספרים נראים קצת אחרת. הגובה הממוצע של השחקנים הכי טובים בקבוצה שלקחה אליפות הוא כמעט 2.05 מ' והמשקל הממוצע שלהם הוא קרוב ל-110 ק"ג. הרשימה הזו נשלטת על ידי לברון ג'יימס וקוואי לאונרד וקובי ברייאנט ושאקיל אוניל וטים דאנקן. השחקנים היחידים ברשימה הזו שמוראנט יכול להסתכל להם בגובה העיניים הם סטף קרי (2015) וצ'אנסי בילאפס (2004). בשני המקרים הללו הקבוצות שלהם פיצו על החסרון שלהם בסנטימטרים בדרכים אחרות (קליעה וחכמת משחק במקרה של הווריורס, הגנת ברזל במקרה של הפיסטונס).


הנתונים הללו מתחברים למה שאנחנו מכירים מהמציאות. בפודקאסט "ספר הכדורסל 2.0" ביל סימונס אירח את סטיב נאש לפני כמה שבועות ונאש דיבר שם על כמה מותש הוא היה בפלייאוף. אני מניח שלרובכם עולות עכשיו במח תמונות של סטף קרי ברגעים בהם הוא התקשה בפלייאוף או זכרונות מהפציעות החוזרות ונשנות של כריס פול בפוסט-סיזון. הם כולם שחקנים אדירים, גדולים, הול-אוף-פיימרס, אבל אף אחד מהם לא הצליח להראות גדולה סטייל ג'ורדן או לברון או קוואי בפלייאוף בעקביות.


מה כל זה אומר בעצם? האם זה אומר שמוראנט יכול להיות דומיננטי בעונה הרגילה אבל שהוא יעצר פעם אחר פעם בפלייאוף? האם זה אומר שאולי כדאי לקבוצות לבחור בדראפט שחקנים כמו ג'ייסון טייטום וג'ונתן אייזק ולא שחקנים כמו דארון פוקס או מרקל פולץ (הסיפור הכי טוב בליגה העונה בעיניי)?


יש פה איזשהו דיסוננס שהוא קצת מורכב. ב-15 השנה האחרונות הליגה הפכה להיות מאוד מוטת גארדים. הלגליזציה של ההגנה האזורית הקשתה על ביג-מנים להשתלט על המשחק דרך הצבע ושינויים בחוקה (הביטול של ההנד-צ'ק) ובאופי המשחק (יותר ריווח כתוצאה מריבוי השלשות) שחררו את המשחק והביאו לכך שהגארדים, או יותר נכון, השחקנים היוצרים, הפכו להיות הסחורה הכי מבוקשת שיש. זהו תור הזהב של הרכזים, כך אמרתי לפני כמעט 3 שנים כשכתבתי על התופעה הזאת.


חלק מתור הזהב הזה כלל גארדים בגודל של מוראנט. ראסל ווסטברוק, דמיאן לילארד, קייל לאורי, קיירי ארווינג, טריי יאנג, ג'ון וול, אייזיאה תומאס וכמובן סטף קרי. אלא שבשלבים הכי מאוחרים בפלייאוף, ברגעים הכי קריטיים של העונה, מסתבר שלגודל כן יש משמעות. למרות שהליגה לא נשלטת יותר על ידי ביג-מנים סטייל שאקיל או דאנקן, היא עדיין לא נשלטת על ידי הגארדים הקטנים. למרות שהליגה הפכה להיות מבוססת כשרון ולא מבוססת אינצ'ים, עדיין לגודל יש איזשהו משקל.


זו אחת הסיבות שאני לא ממהר להתייאש מפילדלפיה. למרות שהם לא מרשימים וכרגע נראה שהם הולכים להיות בפלייאוף בלי יתרון ביתיות מהסיבוב הראשון, הגודל שלהם הוא משהו שאי אפשר לזלזל בו. עד שהם לא יודחו אני לא חושב שאלטון בראנד צריך לעשות שינוי מהותי בסגל כי בפלייאוף יכול להיות שדווקא הסגל העקום שהוא בנה יתגלה כדבר הכי ישר שיש.


יש משהו קצת דטרמיניסטי בתפיסה הזו, שהגודל הוא מה שקובע בשלבים המכריעים של העונה. לפי ההיסטוריה המודרנית של הליגה זה נראה המצב, אבל זה לא בהכרח ימשיך ככה. עצם העובדה שמניה עלתה כל שנה במשך עשר שנים לא מבטיח שהיא תמשיך לעלות בעתיד. יכול להיות שיהיו שינויי חוקה בעתיד שישחררו עוד קצת את היכולות של הגארדים הצנומים, יכול להיות שהגובה הממוצע בליגה ישתנה, יכול להיות שמוראנט עצמו ימצא דרך אחרת להשתלט על המשחק.


אבל עד שזה יקרה או לא יקרה, בואו פשוט נהנה מעוד חדירה סטייליסטית שלו לסל.

586 צפיות