שבוע הטרייד דד-ליין ב-NBA מביא עימו תופעה מעניינת. כמעט כל פרשנות מלווה בתמונות של השחקנים שהיו מעורבים בטרייד כזה או אחר, כאשר הם עוד לבושים במדיהם הישנים. בעבר היינו רואים פרשנות עם התמונה של פאו גאסול מתנוססת ברקע, או של דרון וויליאמס, פעם אחת אפילו כרמלו אנתוני במדי דנבר היה האימאג’ בזמן שקראנו בשקיקה על איזה ג’נרל מנג’ר הצליח לשפר את הקבוצה שלו בסיום מועד ההעברות.
מי הופיע על התמונות השנה? אוון פאקינג טרנר, הגו-טו-גאי בואקום של פילדלפיה. אמנם טרנר עובר לאחת הקבוצות המובילות בליגה ויכול להיות שתהיה לו איזשהי השפעה על הפלייאוף במזרח, אבל העובדה שטרייד שבו שחקן שהקריירה שלו היא אמביוולנטית במקרה הטוב (טרנר) שנשלח בתמורה לשחקן ששיא הקריירה שלו, כנראה, מאחוריו (דני גריינג’ר) הוא הטרייד הגדול של הדד-ליין, מצביעה על כך שמשהו השתנה ב-DNA של ה-NBA, ושעסקאות הבלוקבאסטר ככל הנראה נעלמו לבלי לשוב.
אם ננתח על רגל אחת את הטרייד של טרנר תמורת גריינג’ר (כי זה בערך הטרייד היחיד שעוד איכשהו מעניין), נגלה שלארי בירד עשה זאת שוב. הוא הצליח לקחת את החוזה הנגמר של גריינג’ר ולקבל תמורתו שחקן יותר טוב, ועל הדרך גם להשיג תעודת ביטוח לקיץ במקרה שלאנס סטפנסון יברח לאינדיאנה בפרי אייג’נסי. הביטוח הוא מכיוון שטרנר, בניגוד לסטפנסון, הולך להיות שחקן חופשי מוגבל, כך שאם וכאשר לאנס יחתום בקבוצה אחרת, הפייסרס לא ישארו בלי כלום בעמדת השוטינג גארד. מעבר לכך, הפייסרס השילו כמה מיליוני דולרים מתקרת השכר שלהם, שזה תמיד טוב. אבל האמת היא שאם אני לא רוצה שתירדמו לי מול המסך, אני חייב להפסיק לדבר על הטרייד הזה, כי הוא פשוט לא כל כך מעניין, ואין סיכוי שהוא היה הטרייד המרכזי אם הוא היה מתרחש לפני 3 או 4 שנים.
בעבר, אין סיכוי שעסקה שמערבת את אוון טרנר הייתה העסקה המרכזית של הדד-ליין
מדוע זה קורה? למה לפני כמה שנים מלו ופאו ודי-וויל החליפו מדים והעונה לא ראינו מאמץ אמיתי מצד קבוצות להשיג את קווין לאב או את ראג’ון רונדו או את מלו עצמו, שעתידו בתפוח הגדול מעורפל? התשובה קשורה הרבה מאוד ל-CBA החדש שנחתם בשביתה ב-2011, והיא אומרת שמה שאנחנו חווינו השנה, וגם בשנה שעברה, בטרייד דד-ליין, זה מה שאנחנו הולכים לחוות מדי שנה. הרבה שמועות, הרבה רכילות, לא הרבה תכלס. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.
ה-CBA החדש למעשה גרם לקבוצות לחשוב פעמיים לפני שהן נכנסות עמוק לכיס, כי ברגע שהן עושות זאת, הן מתחילות לגלות שהכיס כבר לא עמוק כמו פעם, או יותר נכון, חלק גדול מהעומק הזה ילך לליגה בצורה של מס. קבוצות שחורגות מתקרת המס (קצת מעל 70 מיליון) מתחילות להיענש, וקבוצות שחורגות ממנו בצורה מוגזמת נענשות בצורה רצינית יותר. מיאמי, לדוגמא, התחילה את העונה בתחום בו על כל דולר שלה מעל למס המותרות היא משלמת 2.5 דולר לליגה, וזו הייתה הסיבה למעורבות שלה בטרייד של ג’ורדן קרופורד לווריורס מוקדם יותר העונה. מלבד ברוקלין, שאצלה הכיסים עמוקים כמו האוקייאנוס האטלנטי, כל הקבוצות מסתכלות מאחוריהן בחשש שמא יגיע מס המותרות הארור וינשוך אותן איפה שהן לא רוצות.
החשש הזה גרם לחוזים הבינוניים להיעלם מן העולם. קשה מאוד למצוא היום בליגה חוזה ל-3 שנים תמורת 24 מיליון דולר לשחקן בינוני יחסית, או 20 מיליון ל-4 עונות. הסיבה הראשונה היא שכמעט כל החוזים הללו מרוכזים במילווקי, הסיבה השנייה היא שאלו חוזים לא יעילים. החוזים הללו סותמים את תקרת השכר של הקבוצה ולא מאפשרים לה גמישות כלכלית בזמן שהם משאירים שחקנים שלא באמת יהיו דיפרנס מייקר או יהפכו את הקבוצה לקונטנדרית. ג’יי.אר סמית’, מעבר להיותו פרסונה נון-גראטה ב-29 מקבוצות הליגה, היה Untradeable כאשר הניקס ניסו להעביר אותו העונה כי הוא יושב על חוזה כזה בדיוק, שהוא לא פה ולא שם, ורק מפריע לגמישות הכלכלית של הקבוצה, ולהתקדמות לעבר המטרות שלה.
דוגמא קלאסית לחוזה לא יעיל. ג’יי.אר סמית’
החוזים שלא מפריעים לגמישות הכלכלית של הקבוצות שלהם הם חוזי רוקי. חוזי רוקי מביאים לקבוצה כשרון בזול ולהרבה שנים. שחקנים שנבחרים בסיבוב הראשון אף נמצאים בשליטת הקבוצה שבחרה אותם שיכולה להשוות כל הצעה כאשר החוזה הזה מסתיים, כך שפוטנציאלית קבוצה מקבלת 7 או 8 או 9 עונות משחקן רק כי היא בחרה בו בדראפט. השליטה הזו והגמישות שהיא מאפשרת היא נדירה תחת חוקי השכר החדשים, בהם מספיק חוזה אחד גדול לקובי ברייאנט כדי כמעט לסתום את התקרה, וכתוצאה מכך, אנחנו לא רואים יותר קבוצות נפרדות מבחירות סיבוב ראשון, וברמה מסוימת, גם בחירות סיבוב שני הפכו להיות מצרך נדיר.
בשבוע האחרון לא עברה בחירת סיבוב ראשון אחת מקבוצה אחת לקבוצה אחרת, ורק 8 בחירות סיבוב שני (שחלקן מוגנות היטב) עברו בעלות, כאשר פילדלפיה, קבוצה שכל מטרתה היא להחליש את עצמה, הייתה מעורבת ביותר מחצי מהעסקאות הללו. רוב הקבוצות רוצות לשמור לעצמן את הבחירות, לקבל את הרוקיז שלהן בזול ולא לחפש כשרונות ביוקר בפרי אייג’נסי, משימה שהפכה לעוד יותר מסובכת עם ה-CBA החדש.
מעדיף כשרונות בזול מלדוג דגים בפרי אייג’נסי. סם הינקי, הג’נרל מנג’ר של פילדלפיה
אז הגענו למסקנה שיש יותר סיכוי שג’נרל מנג’ר ימכור את אמא שלו לפני שהוא יוותר על בחירת דראפט סיבוב ראשון, איך זה קשור לטרייד דד-ליין? זה קשור מאוד, כי בחירות דראפט היו מאז ומעולם הדובדבן שממתיק את החבילות שקבוצות היו בונות כדי להעביר אליהן סופרסטארים בטרייד. הלייקרס שלחו שתי בחירות כאלה (בתוספת הזכויות למארק גאסול, אז עדיין האח של) בתמורה לפאו, הנטס שלחו שתיים כאלה כשהנחיתו את דרון וויליאמס והניקס שלחו גם הם בחירת סיבוב ראשון לדנבר כחלק מהמנחה שהעניקו לנאגטס תמורת מלו. כשמוציאים את בחירות הדראפט מהמשוואה, אין יותר מדי על מה לדבר. אם קבוצות לא מוכנות לוותר על חלקים בסיסיים בפאזל שלהן ולא מוכנות לתת בחירות, אף גנ’רל מנג’ר לא יהיה מוכן לשלוח את האלפא דוג שלו בטרייד שכולל שחקנים משניים.
התקווה היחידה שנותרה היא החלפת סופרסטארים, קווין לאב תמורת בלייק גריפין או כרמלו אנתוני תמורת רונדו, אבל יש יותר סיכוי למילווקי להגיע לפלייאוף מלטריידים כאלו להתממש.
הימים בהם ראינו סופרסטארים כמו מלו ודי-וויל מחליפים מדים בדד-ליין חלפו לבלי לשוב.
כל זה מותיר אותנו עם טרייד דד-ליין בינוני משהו, שבו רק שלושה שחקנים שהיו שחקני חמישייה עברו קבוצות (ושניים מהם לפחות, סטיב בלייק ואוון טרנר, הולכים להיות עכשיו מחליפים). האמת הזו, בתוספת העובדה שקבוצות לא מחכות יותר עד הדד-ליין כדי למצוא טרייד טוב (ע”ע הטריידים של לואל דנג, רודי גיי והמהלכים של דני איינג’ מוקדם יותר העונה), צריכה להביא אותנו למסקנה שבשנה הבאה אפשר להירגע עם ה-Refresh לטוויטר. שום דבר מפוצץ לא הולך להתרחש.