בן אדם קם בבוקר ומגלה שהליגה שמלווה אותו בחלומותיו התהפכה לגמרי. למעשה, זו לא הליגה, זה השחקן שהוא הפנים של הליגה הזו ב-15 השנים האחרונות. לברון ג’יימס הוא הקטליזטור של ה-NBA, הוא השחקן היחיד בליגה שיכול לגרום לשינויים טקטוניים שמשנים את הנוף. כל השינויים הגדולים של העשור האחרון בליגה שייכים ברמה מסוימת ללברון. גם ההחלטה לעבור למיאמי וגם ההחלטה לחזור לקליבלנד היו כמובן רשומות על שמו, אבל גם המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט קשור ישירות לדומיננטיות של לברון ג’יימס. הרי KD לא מעז לעבור לווריורס אם לברון לא מנצח את הלוחמים ב-7 משחקים ב-2016. יכול להיות שלברון לא קשור לכל שינוי גדול בליגה, אבל כל שינוי גדול בליגה קשור ללברון.
ועכשיו הוא עושה שינוי נוסף, שיש בו הרבה מאוד קווי דמיון למעברים הקודמים שלו, אבל גם הרבה מאוד דברים שונים. יש לי המון מחשבות שמשתוללות בראש בעקבות המהלך המופלא הזה והן עדיין לא קוהרנטיות מספיק כדי לתת לכם פה פוסט לפנתיאון עם אפרטיף, מנה עיקרית וקינוח שיטריף לכם את החושים. מה שאני יכול להציע כרגע זה בופה אקלקטי של מחשבות, אז יאללה, בתיאבון.
לברון שוב הולך לקבוצה שהיא לא מוצר מוגמר
לא הייתה קבוצה אחת שלברון עבר אליה בקריירה שהייתה קונטנדרית לפני שהוא הגיע אליה. יש מעט מאוד שחקנים בליגה שיכולים ליצור קונטנדרית יש מאין. בדרך כלל צריך קוקטייל של כמה כוכבים ביחד, מאמן טוב וניהול משובח וגם זה לא תמיד מספיק. תסתכלו על הקונטנדריות שיש לנו היום בליגה. יוסטון של דריל מורי הפכה להיות קונטנדרית רצינית רק כאשר כריס פול הצטרף לג’יימס הארדן, אבל אף אחד מהם לא היה מספיק כדי לתחזק מועמדת לגיטימית לאליפות. הספרס היו קונטנדרים, אבל גם להם היו שני אולסטארים (קוואי ולמרקוס) וניהול מוצלח ביותר לאורך הרבה מאוד זמן (שקצת הולך לאיבוד בשנה-שנתיים האחרונות). בוסטון היא קונטנדרית בזכות מאמן שהוא עילוי וג’נרל מנג’ר שהוא ממזר. הווריורס הם הדוגמא המושלמת של הקוקטייל ממקודם. פילדלפיה, אוקלהומה סיטי, יוטה. כל הסמי-קונטנדריות הללו היו חייבות כמה כוכבים מתובלים בניהול מצוין ו/או מאמן איכותי.
לברון הוא השחקן היחיד שפשוט מגיע לקבוצה, והופך אותה ברגע לקונטנדרית. אם יוסטון, בוסטון והווריורס הן קונטנדריות שהתבשלו הרבה מאוד זמן בתנור, לברון מחמם קונטנדריות במיקרו. יש בזה משהו מאוד אוונגרדי. לברון היה יכול לעבור בכל צומת בקריירה שלו לקבוצה מוכנה ובשלה, אבל בכל פעם הוא בחר ללכת לקבוצה שהיא פרויקט. במיאמי זה היה פרויקט יוקרה ובקליבלנד זה היה פרויקט שיקום שכונות, אבל תמיד זה היה פרויקט. תמיד זה היה משהו שלו, שהוא בנה. וגם הוא פירק, במובנים מסוימים.
הפעם הוא הולך לפרויקט נוסף, שלטעמי הוא שאפתני יותר מהפרויקטים הקודמים שלו. אני מתעלם לצרכי הדיון כאן מהשיקולים העסקיים של לברון במעבר ללוס אנג’לס כי תכלס, זה לא כזה מעניין אותי. הרבה יותר מעניין השיקולים המקצועיים שלו ואיך הוא רואה את הפרויקט הזה מתפתח בלייקרס. כנראה שהוא רואה את הפוטנציאל אבל הוא לא רואה אותו מתממש בקרוב. זה חלק מההסבר לחוזה הארוך טווח שהוא חתם שם, משהו שהוא לא עשה בקליבלנד. הרצועה שלברון נתן ללייקרס היא הרבה יותר ארוכה מזו שהוא אי פעם נתן לקאבס. זה יאפשר ללייקרס לתכנן לטווחי זמן ארוכים יותר ולבוא, למשל, למו”מ מול הספרס על קוואי בעמדת חוזקה. הזמן הרי משחק לטובתם ולרעת הספרס. ככל שאנחנו מתקרבים ל-1 ביולי 2019, הלחץ יהיה גדול יותר על הספרס לקבל משהו על מישהו שהיה פיינלס MVP ועד לפני שנה זה לא היה מגוחך לחשוב שהוא השחקן השני בטיבו בליגה.
מעבר לכשרון שלו עצמו שהוא העניק ללייקרס, הוא העניק להם גם זמן. הזמן הזה יאפשר ללייקרס לבנות סביבו בצורה שקליבלנד מעולם לא יכלה. זה גם צובע את הנרטיב סביב הקריירה של לברון בצבע קצת אחר, משום שהפעם הוא לא עומד עם האקדח על הרקה של המנהלים שלו, וגם עדיין מעביר מספיק לחץ להנהלה. אם הם לא יצליחו לבנות סביבו קבוצה מנצחת, הם יהיו האשמים. אף אחד לא יבוא בטענות ללברון שלא נתן להם את ההזדמנות לסיים את הפרויקט השאפתני הזה.
עוד רגע נדבר על האותיות הקטנות של הפרויקט הזה, אבל נקודה חשובה נוספת לגבי המעבר הזה היא שלברון לא שיפר את הסיכויים שלו לנצח את הווריורס במהלך הזה. במעבר הראשון למיאמי הסיכויים שלו לאליפות השתפרו פלאים. במעבר חזרה לקליבלנד הם לבטח לא נפגעו (כי מיאמי כבר הייתה קבוצה מעבר לשיא). הפעם אין ספק שהוא מתרחק מגביע לארי אובריאן. יכול להיות שאין לו בעיה עם זה כי הוא ממילא היה קרוב רק מלאכותית. כמו שטום זילר כתב, אם כבר להפסיד לווריורס, לפחות שזה יהיה עם אחלה מזג אוויר.
מי נשאר ומי הולך בלייקרס?
אחד הנרטיבים המעניינים העונה יהיה הדינמיקה בין לברון ללוק וולטון. בקליבלנד לברון אומן על ידי שני רוקיז שאין לנו מושג עד היום איזה סגנון הם היו משחקים אם לברון לא היה שם. בלייקרס, לעומת זאת, המצב שונה. יצא לנו לראות במשך כמה שנים את לוק וולטון מאמן את הקבוצה שלו. לכאורה, הוא מנסה ליצור מעין גרסה אלטרנטיבית יותר של הווריורס. הלייקרס היו הקבוצה השלישית בטיבה בליגה ביחס מסירות לאסיסטים בעונה שעברה, אחרי הווריורס והפליקנס (שמאומנים על ידי אלווין ג’נטרי, צאצא של הווריורס) והם מתבססים יחסית מעט על פיק אנד רול, בדיוק כמו ספינת האם. עם זאת, הם היו אחת הקבוצות שמסרה הכי פחות בליגה ואין להם את האיום משלוש שיש לווריורס שפותח את המשחק. יש שם אלמנטים של הווריורס, אבל זה לא אותו דבר.
אלא שבפועל, אחרי שנתיים שוולטון מאמן את הלייקרס, קשה מאוד להצביע על איזשהו מאפיין מובהק בסגנון האימון שלו חוץ מווייבים טובים. הלייקרס עשו קצת יותר פוסט-אפים והורידו קצת יותר ריבאונד התקפה מהקבוצה הממוצעת בליגה בעונה שעברה, אבל לא היה שם סגנון דיסטינקטיבי. איך זה יראה ביחד עם לברון? האם כמות הבידודים והפיק אנד רולים תעלה ונראה גרסה מערבית של הכדורסל של קליבלנד או שמא וולטון יצליח להטמיע סגנון אחר? האם הנוכחות של לברון תכתיב את סגנון המשחק או שוולטון יצליח לבנות סגנון אחר סביב היכולות של קינג ג’יימס? יהיה מרתק לגלות.
יהיה מרתק גם לראות איך השחקנים שמסביבו יתפקדו. כרגע נראה שהסגל של הלייקרס כמעט סגור. ההחתמות של קנטוויוס קולדוול פופ, ג’אוול מג’י ולאנס סטיבנסון מצמצמות את המקום שנשאר מתחת לתקרת השכר, החוזה שהם יתנו לג’וליוס רנדל יסגור אותו כנראה לגמרי והם כנראה ימלאו את הרוסטר בעוד כמה וטרנים על חוזי מינימום או מיד לבל אקספשן. אם יהיה עוד שם גדול שיגיע זה יהיה מטרייד, וכרגע התחושה היא שזה לא יקרה בקרוב. כאמור, הזמן משחק לטובת הלייקרס.
אז איך הנערים ישחקו לפניו? בעיר המלאכים ללברון לא תהיה את הקליעה מסביבו כפי שהוא התרגל בקליבלנד. רנדל הוא לא איום מחוץ לקשת, לונזו בול הוא מגבלה מהטווח הזה בשלב הזה של הקריירה שלו וברנדון אינגרם לא זורק משם מספיק (פחות מ-2 זר’ למשחק בעונה שעברה). אמנם ג’וש הארט וקולדוול פופ הם קלעים לא רעים, וגם לקייל קוזמה יש טווח, אבל וולטון יתקשה להעמיד הרכבים של ארבעה קלעים שירווחו את המשחק מסביב ללברון כמו שג’יימס התרגל באוהיו. זה כנראה יוביל לסגנון קצת שונה. התקווה שלי היא שהוא יהיה סגנון קצת יותר מהיר. הלייקרס שיחקו בעונה שעברה בקצב של 102.6 פוזשנים למשחק, 3 בליגה אחרי הפליקנס והסאנס. חלק מזה היה נסיון להסוות את המגבלות שלהם בהתקפה על ידי יצירת התקפות מהירות, אבל עדיין יש פה דיסוננס עם הסגנון שהתרגלנו לראות מג’יימס במהלך הקריירה שלו. מעולם לברון לא שיחק בקבוצה שהייתה בטופ 10 מבחינת כמות פוזשנים וזה קצת מוזר. לברון הוא כח אדיר במשחק העומד, אבל במשחק מעבר, בו אתלטיות באה יותר לידי ביטוי ואפשר לתפוס את ההגנה עם קרוס-מצ’ים שהיא לא אוהבת, לברון יכול להיות קטלני במיוחד. משום מה, אף קבוצה שלו לא שיחקה בסגנון שהבליט את היכולת הזו יותר מדי. יכול להיות שזה בגלל שלברון כופה את הסגנון שהוא רוצה על הקבוצות שלו. יכול להיות שבגלל שהוא כל כך טוב במשחק העומד אף מאמן שלו לא הרגיש צורך לרוץ יותר מדי. יכול להיות שבגלל שהעומס על לברון הוא גדול כל כך סגנון המשחק חייב להיות פחות הרפתקני. האם וולטון יצליח לשנות קצת את המציאות הזאת?
עוד נקודה מעניינת על הרוסטר היא שלאנס וג’אוול מצטרפים לקרקס וגם כאן הנוכחות של לברון תהיה מכרעת. אנחנו נוטים לשכוח שג’יי.אר סמית’ היה הזיה מהלכת כשהוא היה בניקס, אבל כאשר הוא הגיע לקליבלנד לברון איפס אותו. אחרי התואר הראשון בגננות שהוא עשה עם ג’יי.אר, לברון עכשיו הולך לעשות דוקטורט עם ג’אוול ולאנס. לטעמי, לא יהיו שם יותר מדי דרמות, שחקנים אקסצנטריים נוטים להיות אקסצנטריים יותר בקבוצות אקסצנטרית מאשר בקונטנדריות (ג’אוול בגולדן סטייט הוא דוגמא מצוינת לכך). הלייקרס הם קבוצה אקסצנטרית, אבל הנוכחות של לברון יכולה לשנות את זה ולאפס את המערכת. בכל מקרה יהיה מעניין לעקוב אחרי זה ואין ספק שב-TMZ יעקבו אחרי כל נשיפה של לאנס.
המזרח מול המערב
אני אחד מהתומכים הגדולים של ביטול הקונפרנסים ומעבר לפלייאוף של ה-16 הטובות ביותר. זה פשוט שוויוני יותר ומונע מצבים בהם קבוצות כמו פיניקס של 2014 (48 נצחונות) נשארות בחוץ. הרעיון הזה תמיד היה על אש קטנה, מעין רעיון חביב שראשי הליגה אמרו שהם פתוחים בפניו, אבל אף פעם לא באמת שקלו אותו ברצינות. המעבר של לברון הוסיף כמה וכמה גפרורים למדורה הזו וגרם לכמה ציוצים חביבים בטוויטר.
Active players who've made All-NBA 1st team, by current conf.: West LeBron James Kevin Durant James Harden Stephen Curry Anthony Davis Kawhi Leonard Chris Paul Russell Westbrook DeAndre Jordan Marc Gasol Dirk Nowitzki Derrick Rose East Joakim Noah TBD Dwight Howard Dwyane Wade — Dan Feldman (@DanFeldmanNBA) July 2, 2018
לטעמי, השינוי הזה היה צריך לקרות כבר לפני שנים, ואם הוא יקרה בעקבות המעבר של לברון, זה יהיה נהדר, אבל דווקא כשהמזרח נראה הכי דליל שהוא מעולם, חשוב לשים לב שזה מצב זמני.
המזרח נתפס כקונפרנס החלש בעיקר בגלל ניהול גרוע, או גרוע יחסית למערב. אבל זה מתחיל להשתנות. פילדלפיה ובוסטון הן כמובן הדוגמאות הבולטות אבל גם שאר הקבוצות מראות סימנים חיוביים. אטלנטה נראית כמו קבוצה עם תכנית תחת טרוויס שלנק. לשיקגו יש עתיד די מבטיח וקיץ מעניין מאוד ב-2019. לניקס יש את כל הבחירות שלהם גוינג פורוורד. לאינדיאנה יש את אולדיפו. למילווקי יש את יאניס. טורונטו היא עדיין אחלה של קבוצה.
מנגד, יש קבוצות שבהתנהלות הכושלת שלהן גוררות את הקונפרנס למטה. שארלוט, דטרויט, אורלנדו. אבל דווקא עכשיו יש תחושה שהמזרח מתחיל איזשהו תהליך. אולם זה יקח עוד כמה שנים, ואולי בזמן הזה הליגה סוף סוף תתייחס למדורה שלנו.
פול ג’ורג’ גונב את ההצגה
היום הראשון של הפרי אייג’נסי, עד שלברון קרה, היה שייך לאוקלהומה סיטי ולסם פרסטי. מהרגע שפרסטי עשה את הטרייד לפני שנה עבור PG13 הת’אנדר הלכו והתקרבו אל הצוק. אחרי שהודחו בסיבוב הראשון מול הג’אז, התחושה הייתה שהם מתחילים ללכת מעבר לצוק עם עיניים עצומות, כמו בסרטים המצוירים, וברגע שג’ורג’ יודיע שהוא עוזב, הם יתחילו את הנפילה. אם ג’ורג’ היה עוזב זה היה יכול להוביל לאפקט דומינו שבסופו ראסל ווסטברוק עוזב וכל עתיד הפרנצ’ייז נמצא בסכנה.
אלא שג’ורג’ לא עזב. הוא נתן לת’אנדר אדמה להמשיך ללכת עליה. לפחות לעוד שלוש שנים.
ג’ורג’ הוא לא כוכב מסדר הגודל של לברון שיכול להשפיע על זהות האלופה או לבנות קונטנדריות מאפס, אבל הנוכחות שלו באוקלהומה סיטי מאפשרת להם לבנות קבוצה שתתקרב לאזור הזה. בעונה שעברה התחושה הייתה של להיות או לחדול. כל פוזשן הרגיש הכרחי כדי שג’ורג’ ישתכנע להישאר. זה גרם לכדורסל של הת’אנדר, שהיה לפרקים מצוין, להיות רוב הזמן עצבני ומתוח. אולי עכשיו שג’ורג’ נשאר, משהו ישתחרר ויאפשר לסגל הזה לממש את הפוטנציאל שלו.
ניצחון נוסף של פרסטי הוא ההחתמה של ג’רמי גרנט על חוזה במחיר שוק (27 מיליון דולר ל-3 שנים). גרנט הפך להיות הארבע הבכיר של הת’אנדר בעונה שעברה, רק שאף אחד לא גילה את זה עדיין (לכרמלו עדיין אף אחד לא סיפר את זה) ואם הם היו מאבדים אותו ואת הניידות שלו בהגנה זו הייתה מכה כואבת. כעת יש להם אותו, את סטיבן אדאמס ואת נרלנס נואל (שויתר על 70 מיליון דולר ל-4 עונות בקיץ שעבר וחתם העונה על 3.5 מיליון דולר לשנתיים. אפילו בועת ההייטק ב-2001 לא התפוצצה בכזאת עוצמה) כדי ליצור קו קדמי הגנתי משובח. ביחד עם רוברסון שיחזור מהפציעה וג’ורג’, יש לת’אנדר פוטנציאל להיות קבוצת ההגנה הטובה בליגה בעונה הבאה. בהתקפה כל עוד יש להם את ראסל ווסטברוק בשיאו, הם יהיו בסדר. השאלות שכעת ניצבות בפני הת’אנדר הן האם ווסטברוק ישנה משהו בדיסקט שלו כדי להגיע רחוק יותר בפלייאוף? ומה יהיה עם כרמלו אנתוני?
הת’אנדר הולכים לשלם בערך 300 מיליון דולר בעונה הבאה על משכורות ומסים. אם מנטרלים את החוזה של כרמלו אנתוני, הם יכולים לחסוך בערך 80 מיליון דולר. אני אגיד זאת שוב, 80 מיליון דולר. עבור שחקן שאם לרגע נתעלם מהשם שלו, הוא כנראה שחקן ספסל. ג’ו ג’ונסון משופר.
מה עושים עם הפיל הלבן הזה? האם לפרסטי יש את הביצים להשתמש ב-Stretch Provision על מלו? האם יהיה פה בייאאוט (אין שום תמריץ למלו לעשות בייאאוט)? האם לת’אנדר יש עוד אלטרנטיבות כדי להרגיע קצת את תזרים המזומנים שלהם?
כרגע נראה שהתשובה היא לא. אין פרטנרית לטרייד שתיקח את כרמלו, והוא עדיין צריך לאשר כל טרייד שיציעו. התקווה של הת’אנדר היא שאולי החוויה של הפלייאוף האחרון הייתה Humbling Experience עבור מלו ושהוא יגיע עם רעב חדש לעונה הבאה. מהנסיון שלנו אחרי 15 שנים שבהן אנו צופים בכרמלו, זה כנראה לא יקרה.
הת’אנדר יהיו קבוצה טובה מאוד בעונה הבאה, גם בזכות העובדה שהם ירוצו כבר שנה שנייה ברצף וגם בזכות העובדה שלא תרחף מעל הקבוצה עננת הפרי אייג’נסי של ג’ורג’ כמו בעונה שעברה, אבל הם לא יהיו מספיק טובים כדי להצדיק פיירול של 300 מיליון דולר, והנוכחות של מלו תהיה מעיקה כל עוד הוא שם.
מה עם כל השאר
כמה נקודות על קבוצות ספציפיות שלא מצדיקות 2000 מילים כמו הלייקרס ואוקלהומה סיטי.
ווריורס – לגמרי מנצחים של הפרי אייג’נסי עד כה. הרוקטס איבדו את טרבור אריזה, אחד היסודות שלהם במצ’-אפ מול הווריורס, ויהיה להם קשה מאוד להחליף אותו. מצד שני, לברון בא לקונפרנס שלהם ובוסטון מסתמנת כיריבה הבאה שלהם בפיינלס, והסלטיקס בנויים הרבה יותר טוב להתמודד מול הווריורס.
פילדלפיה – לכאורה, הם המפסידים בתחרות על לברון, אבל לברון אף פעם לא התאים לשחק לצד בן סימונס וככל הנראה הנוכחות שלו הייתה פוגעת בהתפתחות של השחקן שיש לו סט יכולות מאוד דומה. הסיקסרס יכולים לבעוט את הפחית (זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית) לקראת הקיץ הבא, שגם בו צפוי להיות להם מקום לחוזה מקסימום, ואז יתפנו שחקנים מעניינים מאוד שגם יותר מתאימים לסגנון של הסיקסרס (קליי תומפסון, ג’ימי באטלר, קמבה ווקר, כריס מידלטון). כל זה, כמובן, בתנאי שהם לא מתפתים אחר קוואי כבר העונה. כרגע נראה שהם הקבוצה היחידה שמשתלם לה לנסות להשיג את קוואי בטרייד העונה. הלייקרס יכולים להרשות לעצמם לחכות לפרי אייג’נסי של 2019, בוסטון יכולה להרשות לעצמה להסתדר בלי קוואי (בטח כשהמחיר הוא ג’יילן בראון/ג’ייסון טייטום ובחירות עתידיות עסיסיות) ולאף קבוצה אחרת אין, כרגע, חבילה רלוונטית. האם הסיקסרס יתפתו?
דמארקוס קאזינס/ניו אורלינס פליקנס – פתיחת הפרי אייג’נסי לא הסתדר טוב לבוגי. הקבוצות עם הכסף הלכו לכיוונים אחרים מהר מאוד והוא נשאר למעשה ללא כח מיקוח מול הפליקנס, שיכולים לכאורה למרוח את המו”מ ולהשיג חוזה ידידותי יותר כלפיהם עבור סנטר שחוזר מפציעה אכזרית בגיד האכילס. נראה שהמשאית של הברינקס שלו נתקעה, ביחד עם זו של אייזיאה תומאס.
המשך יבוא. לילה טוב:)
Comments