חיפוש
  • yuvaloz55

מחשבות על The Last Dance

אבא שלי מאוד אוהב תפוחים.

הוא מאוד אוהב תפוחים, עד כדי כך שבימי הזוהר שלו, הוא היה אוכל תפוחים מאוחר בערב, לפעמים באמצע הלילה.


אבא שלי גם אוהב להירדם על הספה בסלון. בזמנו הייתה לנו ספה של אמריקן קומפורט שהייתה שיא הטכנולוגיה עם ידית שמרימה את המשענת לרגליים. להזיז נער גבעות ממאחז היה יותר פשוט מלהזיז את אבא שלי מהספה אחרי שמונה בערב.


אבל אבא שלי מצא פתרון יצירתי כך שהוא עדיין היה משיג את התפוחים שלו מאוחר בערב ולא היה צריך לקום מהספה. בכל פעם שמישהו מבני המשפחה היה מראה סימני תזוזה בבית, הוא מיד היה מניף את ידו לאוויר ועושה תנועה של תפיסת כדור, מעין אומר "יובי, תזרוק לי תפוח, בחיאת".


דמיינו לעצמכם אותי בגיל 15-16, חוזר באמצע הלילה מחברים ומוצא את ההורים שלי רדומים על הספה בסלון מול הטלוויזיה. אני מנסה לגשש את דרכי לחדר בלי להעיר אותם, אבל אבא שלי, חצי ברפלקס מתוך שינה, מניף את ידו באוויר ודורש תפוח.

התנועה הזו הפכה להיות מין סימן מקובל אצלנו במשפחה. כן, זה מוזר קצת, אבל אני מניח שלכל משפחה יש את השטיקים שלה ואת התנועות המוסכמות שלה, שלא יאמרו שום דבר למישהו חיצוני אבל יסמלו כל כך הרבה למשפחה עצמה.


היום אבא שלי כבר פחות אוכל תפוחים, אבל התנועה הזאת לא יוצאת מהראש. מין מחוות גוף שפורטת על כל נימי הרגש. היא מסמלת מבחינתי משפחתיות בצורה הכי חזקה שיש. מין קשר חזק ומסועף שקשה להסביר אותו במילים.

לפני שצפיתי ב-The Last Dance ניסיתי לזקק למחשבות למה הסדרה הזו כל כך מרגשת אותי. למה אני מהופנט ממנה. הרי ג'ורדן פרש ב-1998 כשהייתי בן 9, כמה כבר יכלתי להבין בגיל כזה? כמה יכלתי לעכל ולהכיל? ובלי קשר, למה שחקן כדורסל מצפון קרוליינה פורט לי על נימי הרגש ששייכים לתפוחים באמצע הלילה?





חלק מהתשובה קשורה למשפחתיות. ג'ורדן היה כל כך גדול ועוצמתי עד שאבא שלי ואחי הגדול היו מעירים אותי באמצע הלילה כדי לראות משחקים. זו הייתה אחת החוויות המעצבות שלי בתור אוהד ספורט. ספציפית אני זוכר את משחק המחלה ב-1997, כששלושתנו ישבנו על הספה בסלון, השמש כבר התחילה לזרוח בחוץ ומייקל ג'ורדן השתעל את דרכו אל הניצחון. היה ברור לשלושתנו שאנחנו חוזים בתופעת טבע, בגדול מכולם. זה היה ממש על גבול הפיזיקה. אם תקפוץ מהגג – תמות. אם תכניס יד לתנור – תיכווה. אם תשחק מול מייקל ג'ורדן – תפסיד. אין דרך להימנע מזה.


התובנה הזו, שמייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם, הפכה להיות תובנה משותפת שלי ושל אחי ושל אבי, ועם הזמן הבנתי שזו תובנה משותפת של כל עולם הכדורסל. כחלק מתהליך החיברות שלנו לעולם הזה, אנחנו למדים שמייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם. כמו שילד לומד להסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא חוצה את הכביש, כך אוהד כדורסל לומד שמייקל ג'ורדן הוא השחקן הגדול ביותר שדרך על פרקט.


תהליך החיברות שלי היה קשור, שוב, לאחי הגדול. אם אני זוכר נכון הוא קיבל איזו משימת כתיבה בבית ספר, והוא החליט לכתוב על 5 שחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה. אפשר להתווכח כמובן על הדירוג, אבל תזכרו שמדובר בעבודה של ילד בכיתה ה' באמצע הניינטיז שנכתבה בכתב יד והולחמה יחדיו בעזרת שדכן סיכות. נא לשמור על פרופורציות.

בכל מקרה, אלון כתב שם על קארים עבדול ג'אבאר וד"ר ג'יי ולארי בירד ומג'יק ג'ונסון ומייקל ג'ורדן. לכל שחקן הייתה תמונה מצהיבה לצידו והיה רשום באילו שנים הוא שיחק בליגה. בחלק על ג'ורדן אי אפשר היה שלא לשים לב שלא הייתה שנת סיום. וכבר אז הוא נחשב לגדול אי פעם. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאם עוד לפני סיום הקריירה שלו כבר מכתירים אותו כגדול מכולם, אנחנו כנראה חוזים במשהו באמת מיוחד. בסטנדרט אחר של גדולה.


אני מניח שלכל אחד יש סיפור אחר סביב הדרך בה הוא הבין שמייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם. חלק ראו אותו משחק בלייב בגיל יותר מבוגר ממני ונצרב להם רגע ספציפי ממשחק מסוים. חלק קראו עליו איזושהי כתבה שנגעה להם, חלק ראו ספייס ג'אם ונפל להם האסימון. חלק צפו בו מתמוטט אחרי גמר 1996 והבינו שיש שם עומק ועוצמות ששמורים לגדולים ביותר. חלק הבינו את זה אחרי משחק המחלה. חלק פשוט אהדו את יוטה.





לכל אחד הייתה דרך משלו להגיע לתחנה הסופית, אבל בתחנה הזו כולנו נוסעים לאותו היעד. עבור הרוב המוחלט של אוהדי הכדורסל מייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם. זהו אחד מהקונצנזוסים החזקים ביותר, אולי החזק ביותר, שאני חוויתי בחיי. אני נוטה להחשיב את עצמי כבחור עם חשיבה ביקורתית שמסוגל לשנות את דעתו אם יציגו בפניו טיעונים מספיק משכנעים. עם זאת, לגבי ג'ורדן, מעבר לכך שאין טיעונים רציונליים מספיק משכנעים, אני גם חייב להודות שיש קורטוב של רגש שמחזק את התפיסה הזו ומעצים את הקונצנזוס, שעומד בפני מבחן הזמן כמו חומה בצורה. הגדולה שלו היא לא רק לוגית ורציונלית, היא גם רגשית ותודעתית.


פה ושם היו סדקים בחומה הזו. קובי ברייאנט ולברון ג'יימס זרקו כמה אבנים מטאפוריות על החומה, ויש פה ושם מובלעות של אוהדים שמנסים לצייר עולם מקביל בו ג'ורדן הוא לא הגדול מכולם. אלו עדיין קבוצות שוליות יחסית והקונצנזוס עדיין חזק מאוד, אבל בהחלט יש מובלעות כאלו. החומה עדיין עומדת בעינה, אבל הזמן ועייפות החומר עושים את שלהם.

וחשוב גם להגיד שהחומה הזו לא תהיה שם לנצח. עוד X שנים יעבור מספיק זמן ויבוא שחקן מספיק גדול וישתנו מספיק חוקים עד שנגיד שהשחקן הזה הוא הגדול מכולם, וג'ורדן יהפוך להיות כמו ביל ראסל. מין הולוגרמה מנצנצת של גדולה, אבל מדור אחר, מתקופה אחרת, מעידן אחר.


בתחושה שלי, The Last Dance מספק עוד שכבה של ביצורים לחומה הזו. הדוקו הזה שופך עוד כמה טונות של בטון יצוק על הקונצנזוס שהוא מייקל ג'ורדן.


למעט כמה קטעי ארכיון חדשים וראיונות אחד-על-אחד, אין בדוקו הזה בשורה חדשה לאוהדי הכדורסל. מי שחקר קצת על ג'ורדן ידע על הסכסוכים שלו עם ההנהלה, ידע שהוא לא רצה לשחק עבור אף מאמן אחר חוץ מפיל ג'קסון, ידע שהיחסים שלו עם סקוטי פיפן היו מורכבים כמו שהם היו מוצלחים, ידע שהדיחו אותו מנבחרת הכדורסל של התיכון בכיתה י', ידע שלארי בירד קרא לו אלוהים בעונתו השנייה בליגה, ידע על ההימורים.


אבל גם עבור מי שכבר מכיר את הסיפורים, יש משהו בזה שהכל ארוז יפה שהופך אותו לעוצמתי יותר. אני קראתי מאמרים על ג'ורדן באייטיז וראיתי סרטונים ושמעתי פודקאסטים, אבל אלו היו מאמרים של 1200 מילה, סרטונים של חצי שעה ביוטיוב, פודקאסטים של שעה גג. פתאום הסיפור הענק הזה, מהילדות בצפון קרוליינה ועד לעלייה לגדולה, מקבל את הנפח שהוא צריך לקבל ומטופל בכבוד הראוי לו. פתאום הוא מקבל זרקור מספיק גדול שמאפשר גם לספר את הסיפורים של דמויות המשנה, של פיפן, של ג'קסון, של ג'רי קראוס, של דניס רודמן, של ג'רי ריינסדורף.





פתאום הכל ויזואלי ומוגש לך עם כפית לתוך הפה וזה כל כך טעים, כמו אוכל של סבתא נג'יה שנוגע לך בבלוטות הטעם של הרגש. לדוקו הזה יש יתרון אדיר בכך שהוא יכול ללחוץ לנו על הבלוטות האלה כל כמה דקות, עם ה-Shrug, עם הסל של פקסון ב-1993, עם הצגת השחקנים המיתולוגית.


תוכן טוב הוא לא משהו אובייקטיבי. אין נוסחה שאפשר ללכת איתה למעבדה ולייצר תוכן שיחשב אבסולוטית טוב. אין מרכיב סודי למתכון הזה. יש מן הסתם עקרונות בסיסיים שהז'אנר מחייב, ואולי אני אכנס אליהם ככל שהסדרה תתקדם יותר (לדוגמא, הקפיצה בשנים היא מבריקה בעיניי, כי היא מאפשרת לספר את הסיפור המורכב הזה בצורה לא ליניארית ומשעממת), אבל תוכן טוב יושב על רגש והיסטוריה ועוצמות. ולדוקו הזה יש את זה בכמויות מוטרפות.


ממליץ לכולם לראות את הדוקו הזה, גם אם אתם מכירים את הגדולה של ג'ורדן וגם אם לא. אני מודה שאני הגעתי עם ציפיות יחסית נמוכות, בין היתר כי הייתה לי תחושה שאם הם ישבו על החומרים יותר מ-20 שנה, הייתה לזה סיבה. חששתי שזה יהיה מעין פולחן אישיות של ג'ורדן ושכולנו נבלע את זה כי אין פאקינג ספורט כבר חודש ולא נראה ספורט באופק.

אבל מצפייה בשני הפרקים הראשונים אני חייב להודות שממש הופתעתי לטובה. נהניתי. מצאתי את עצמי מחייך וצוחק ומתרגש המון. מקווה מאוד שזה רק ימשך. אלוהים יודע שאנחנו צריכים אסקפיזם טוב עכשיו.



316 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com