חיפוש
  • yuvaloz55

מלך ללא כתר

אפשר לתקוף את סדרת הגמר בין גולדן סטייט לקליבלנד מהרבה כיוונים.

אפשר לדבר על גולדן סטייט, אחת האלופות הראויות ביותר שהליגה ראתה. על המאזן הנהדר שלהם, על האיכות של הספסל, על השינוי שהביא עימו סטיב קר, על עוזרי המאמן המצוינים שלו, על מה הווריורס צריכים לעשות כדי לשמור על המעמד הזה, על איך ריצת הפלייאוף שלהם הייתה יחסית קלה, על איך בעונה הבאה זה לא יהיה כל כך קל אם אוקלהומה תהיה בריאה, סן אנטוניו תמשיך להיות סן אנטוניו, הקליפרס יעלו עוד מדרגה מנטלית ובטח עוד קבוצה תיכנס חזק לתמונת הקונטנדריות המובילות. אפשר.

אפשר לדבר על דייוויד בלאט, אחד המאמנים הכי מרתקים שהיו בליגה בשנים האחרונות. על מערכת היחסים שלו עם לברון ג’יימס, על השיטה שהוא הנחיל בקבוצה שלו, על התקרה שהוא מציב לקבוצה שלו עם השיטה הזו, על חוסר הקרדיט שהוא קיבל מהתקשורת על השיפור האקספוננציאלי של ההגנה שלו, על הביקורת שהוא היה צריך לקבל יותר על חוסר היצירתיות ההתקפי שלו, גם לפני הפציעות של קיירי ארווינג וקווין לאב. אפשר.

אפשר לדבר על אנדרה איגודלה, אחד השחקנים הכי איכותיים בליגה. על הדרך הארוכה שהוא עבר מרול-פלייר מהולל לאול-סטאר ובחזרה לרול-פלייר. על ההקרבה שלו העונה כשעבר לתפקיד השחקן השישי. על החשיבות שלו בהגנה, שם הוא היה היחיד שהצליח לגרום ללברון להיראות אנושי. על החשיבות שלו בהתקפה, שם הוא היה היחיד שניסה לדחוף להתקפות מהירות בכל פוזשן. על השינוי שהליגה עברה, שבא לידי ביטוי בזכייה שלו ב-MVP. אפשר.


אפשר לדבר גם על הפן המקצועי, שהיה משמעותי מאוד בסדרה. על איך קליבלנד צמצמה את פוטנציאל ההרס של סטף קרי בפיק אנד רול, על החשיבות של דריימונד גרין בסיטואציה הזו, על איך גולדן סטייט הגיבה עם ההרכב הנמוך במשחק הרביעי ולמעשה גמרה את הסדרה, על איך לקליבלנד פשוט נגמרו הכלים באיזשהו שלב. אפשר.

אבל אלו סיפורי המשנה, אלו משיכות המכחול שיוצרות את הרקע של התמונה. זה לא המהות של התמונה. התמונה של סדרת הגמר הזו היא לברון ג’יימס. פעם אחת זה היה התפרצות אנרגיה מחשמלת אחרי הבאזר של המשחק השני, פעם אחרת זה היה מבט מזוגג בסוף משחק 5, אחרי שנתן את כל כולו, ולבסוף זה היה פסק הזמן בסיום המשחק השישי עם המגבת על הראש. לברון ג’יימס הוא החלילן מהמלין של ה-NBA. הוא מנגן בחליל וכולם נמסים. הוא הגאס פרינג של הליגה. כמעט בלתי אפשרי לנצח אותו, וגם אם תנצח אותו, זה רק כי הוא הוציא ממך את ההייזנברג שבך וגרם לך להגיע לקצה גבול היכולת.

הקריירה של לברון עד היום הייתה רכבת הרים שאם יעשו עליה סרט, אפילו כריסטופר נולאן היה אומר שזה ארוך לו מדי. אין דרך להעביר את המורכבות של הקריירה של לברון, ואת המורכבות של לברון כבן אדם, בתוך 120 דקות קונבנציונאליות, או בתוך 2000 מילים מתיימרות. אין דרך להסביר כמה השחקן הזה הוא חד פעמי, כמה הוא שחקן של פעם בדור, בזמן כל כך קצר. צריך להתעכב על הילדות שלו, על התקופה בה סומן כדבר הגדול הבא. צריך להתעכב על הקנדציה הראשונה בקליבלנד, שבה הוא נאלץ להתבגר מול כל המצלמות שהיו לחצי הכדור הצפוני להציע. צריך להתעכב על “ההחלטה”, על העונה הראשונה המוזרה במיאמי, על ההתמוטטות המנטלית שלו בגמר מול דאלאס באותה שנה, על ההתעלות המנטלית שלו בגמר המזרח מול בוסטון בעונה לאחר מכן. צריך להתעכב על רצף 27 הניצחונות של מיאמי לפני שנתיים, נקודת הג’י של אותה קבוצה נהדרת, על ההתמודדות מול ההגנה של הספרס בגמר באותה שנה, על התלות שהתפתחה בו בעונה שעברה, על ההתפרקות בגמר. צריך להתעכב על החזרה לקליבלנד העונה, על ההשתלטות שלו על הפרנצ’ייז, על הדרך בה הנהיג קבוצה מוגבלת עד לפיינלס.


גאס פרינג של ה-NBA. לברון ג’יימס


יש עוד אינספור סיפורי רקע שאני מזניח, אבל המסר הוא ברור. לברון ג’יימס מספק את הסחורה, גם ככדורסלן, וגם ככוכב. אולי אין לו את כמות התארים של קובי ברייאנט או טים דאנקן, אבל אין עוררין על ההשפעה שלו על הליגה. אין עוררין על העובדה שמדובר בשחקן הטוב בעולם כבר למעלה מ-5 שנים. אין עוררין שמדובר באחד השחקנים הכי טובים בהיסטוריה של הליגה.

אני מכיר את כל הטיעונים של המצקצקים. אני הרי הייתי מהמובילים שלהם במשך שנים. הוא עשה את הכל במזרח החלושס, הוא במאזן שלילי בגמרים, הוא נחנק בפיינלס של 2011, הוא נטש את קליבלנד ב-2010 בצורה מזעזעת. הטיעונים הללו הם הגיוניים בואקום, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, על השחקן המפואר הזה שמשחק בצורה פנומנלית לנגד עינינו, הם בטלים בשישים.

לברון הגיע 5 פעמים ברציפות לגמר הליגה, עם שתי קבוצות שונות. הוא עבר בדרך קבוצות לא פראייריות כמו שיקאגו, בוסטון של עידן הביג-3 ואינדיאנה של 2013 ו-2014. הוא לקח קבוצה שלא הייתה על המפה בשנה שעברה והביא אותה לפיינלס. הקבוצה שהוא עזב בכלל לא הגיעה לפלייאוף העונה. המזרח אכן חלש יחסית למערב, ואני זועק זאת כבר זמן רב, אבל אי אפשר להשתמש בזה כדי לגמד את ההישג הזה של לברון, כי זה הישג פשוט מדהים בעידן המודרני, עם ארבעה סיבובי פלייאוף של הטוב מ-7.

המאזן השלילי בגמרים הוא גם דוגמא לשקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה. אי אפשר להשוות בין שחקנים לפי מאזנים בסדרת גמר כי זה לא נתון בר השוואה. אי אפשר להשוות בין היריבות של קובי ברייאנט (פילדלפיה, ניו ג’רזי, אורלנדו) ליריבות שלברון התמודד נגדן (סן אנטוניו פעמיים, דאלאס, גולדן סטייט). אי אפשר להשוות את הצוות המסייע של טים דאנקן לאורך הריצה הבלתי נגמרת של הספרס לצוות המסייע של לברון לאורך השנים. לכן, לטעמי, המתקפה של האינטרנט על המאזן של לברון בפיינלס, כמו המם פה למטה, הם אמנם מצחיקים, אבל די מיותרים.


יש מקום לתהות האם לברון התנהל בצורה שאפשרה לקבוצות שלו להעמיד סביבו צוות מסייע. בקליבלנד בקדנציה הראשונה הוא החזיק את הפרנצ’ייז בביצים עם החוזה הקצר שחתם עליו, והכריח אותם לבצע החתמות של כאן ועכשיו כמו שאק בסוף הקריירה ואנטואן ג’יימיסון רגע אחרי השיא במקום לחשוב לטווח הארוך. אל מול ההתנהלות של דאנקן בספרס, למשל, מדובר באנטיתזה כמעט מוחלטת (אם כי גם דאנקן שקל לעזוב את הספרס בזמנו בתחילת המילניום הקודם). אולם קשה לצפות ממישהו שנמצא תחת אור הזרקורים בערך מהרגע שהוא גילה את האוננות להיות מושלם כל הזמן. כשמסתכלים על ילדי פלא אחרים, על כוכבים מתחומים אחרים שהתגלו בגילאי העשרה וציפו מהם לגדולות, לברון הוא יחיד במינו. איפה הוא ואיפה פרדי אדו.

זו הסיבה שגם על “ההחלטה” למדתי לסלוח. אמנם היה מדובר באירוע מגלומני, שחצני ומלא בחשיבות עצמית, אבל אם זה הדבר הכי גרוע שלברון עשה בכל הקריירה שלו, קריירה שבה אנשים אומרים לו שהוא הכי טוב שיש מאז שהוא היה בתיכון, אז ניחא.


בסופו של דבר, המאזן השלילי בפיינלס לא מרגש אותי יותר מדי, כי אם דאלאס לא עושה קאמבק מטורף שכמעט לא קשור אליו בגיים 2 של הפיינלס ב-2011, כנראה שיש לו מאזן טוב יותר, ואם ריי אלן לא קולע את השלשה הגדולה ההיא, שגם היא כמעט לא קשורה אל לברון, כנראה יש לו מאזן גרוע יותר. זה פשוט לא מדד טוב.

גם העובדה שכל הקריירה הוא שיחק במזרח הנחות לא פוגמת בהישגיו, מכיוון שהם כל כך גדולים שהכוכבית הזאת היא כמעט בלתי נראית.

גם האישיות שלו, כאמור, לא צריכה להיות מקור לביקורת אלא מקור לתדהמה. איך לעזאזל הוא הצליח להישאר יחסית שפוי בתוך עולם שבטוח שהוא חצי אל?

הבעיה היחידה בקריירה של לברון היא אותה סדרה מול המאבריקס, הסדרה היחידה שהוא הפסיד כשהגיע פייבוריט ברור (בעונה שעברה ההיט היו פייבוריטים מול הספרס מבחינת הימורים, אבל קשה להגיד שהספרס היו אנדרדוג). זו לא רק העובדה שלברון הפסיד בסדרה הזו, אלא זה איך שהוא הפסיד. עם זאת, הסדרה הזו היא סטיית תקן מבחינת הדרך בה לברון תפקד בפלייאוף לאורך הקריירה שלו, אולם מכיוון שהיא באה בעונה שלאחר “ההחלטה”, היא תפסה נפח גדול יותר וסימנה את לברון כצ’וקר. במבט לאחור, זו באמת הייתה סדרה נוראית של לברון, שנראה משותק ברוב הסדרה, למרות שג’ייסון קיד, שחקן שנמוך ממנו ביותר מראש, שמר עליו בחלק גדול ממנה.

הסדרה הזו היא הכתם השחור האמיתי היחיד על הקריירה של קינג ג’יימס, אבל נדמה לי שהגענו לשלב שגם היא לא מספיקה כדי לתחזק את תופעת ההייטריות נגד לברון. מה שלברון עשה בפלייאוף האחרון (זוכרים את זה? ואת זה?), ובייחוד בסדרת הגמר (התצוגה שלו במשחק החמישי הייתה הכי טובה שאני ראיתי מאז ג’ורדן בשיאו, למרות ההפסד), הוא כל כך נדיר שפשוט חייבים לשנות את כל אמות המידה שלנו. מה שהוא עשה מבחינה אינדיווידואלית, משהו שמנוגד לעקרונות שלו עצמו (לפחות לפי הראיונות שלו) ומנוגד גם לעקרונות שאליהם הליגה שואפת בשנים האחרונות (הרי כולם רוצים לחקות את הספרס ואת הווריורס וקבוצות יותר עסוקות באיפה למצוא את הדמארה קארול הבא מאת הכרמלו אנתוני הבא), הוא מעורר התפעלות.

כל זה מוביל אותי למסקנה שלמרות ההפסד, לברון היה ה-MVP האמיתי. מי היה מאמין שהתרומה היחידה של קווין דוראנט העונה בפלייאוף תהיה הציטוט הזה?


אני מודה, היה לי קשה לאהוב את לברון ג’יימס לאורך כל הקריירה שלו. במשך הרבה שנים אפילו אהבתי לשנוא אותו ולבקר אותו, אבל כמו שדייוויד בלאט אמר אחרי הסל הגרנדיוזי של סטף קרי בגיים 5, כשאתה חוזה בגדולה אמיתית, כל מה שנשאר לך הוא להוריד את הכובע.

אולי קינג ג’יימס הוא כרגע מלך ללא כתר, אבל זה לא משנה, הוא עדיין המלך של ה-NBA.

#דווייןווייד #סטפןקרי #דייווידבלאט #קייריארווינג #לברוןגיימס

0 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com