©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

מצ’עמם: על השבוע הראשון של הפרי אייג’נסי

אנחנו כבר כמעט שבוע בתוך הדבר הזה שנקרא הפרי אייג’נסי, הגרסה של ה-NBA לעונת המלפפונים, אלא שבינתיים נראה שהמשאית עם המלפפונים הטובים עוד לא הגיעה לשוק וכל מה שנותר אלו רק מלפפונים סוג ב’ סטייל ספנסר הוז או שון ליווינגסטון. השוק כרגע מושבת עד להודעה חדשה, או יותר נכון, עד שיגיעו חדשות קונקרטיות יותר מכיוונם של לברון ג’יימס וכרמלו אנתוני. כך שנומינלית, יכול להיות שמדובר בשוק השחקנים החופשיים האיכותי ביותר מאז 2010, אבל ריאלית, מצ’עמם.

לגבי כרמלו, נראה שכל קבוצה שהיא לא הבולס יכולה להתחיל לרחרח במקומות אחרים, וגם הם כרגע נראים כמו סיכוי קלוש. פיל ג’קסון החל להפעיל את קסמי הזן על הכוכב שלו, ויותר ויותר דיווחים מדברים על כך שמלו מתחיל להתחבר לכיוון שג’קסון מנתב את הספינה שלו, ושאף יש סיכוי שהוא יחתום בניקס עם הנחה מסוימת. מבחינת הטווח הקצר, ברור שמלו מקריב פה המון. גם כלכלית וגם מקצועית. הניקס לא יהיו קבוצה טובה בעונה הבאה, וכרגע הסנטר הפותח שלהם הוא סמואל דלמברט, אבל דווקא יכול להיות שמעז יצא מתוק.


מחכים לחדשות. לברון וכרמלו שולטים בפרי אייג’נסי


בשדה הקוצים של המזרח, גם הניקס של העונה הבאה יכולה להיות שושנה. מלו הוא עדיין מלו, וביחד עם התקפת המשולש, חוזה קלדרון, טים הרדוואי וקלנתוני ארלי, שנבחר ע”י הניקס בסיבוב השני ועלול להתברר בטעות כאחלה שחקן, יכול להיות שהניקס יהיו קבוצה אטרקטיבית בעונה הבאה, וזה חשוב מאוד לקראת הקיץ הבא, בו החוזים המכבידים של אמארה סטודמאייר ואנדראה ברנייאני ירדו מהספרים. למה זה חשוב? כי אנחנו למדים בקיץ הזה שזה לא מספיק לפתוח מקום מתחת לתקרת השכר, כמו שהלייקרס עשו, כדי למשוך שמות גדולים. יש צורך ביותר מכך, יש צורך בחזון, יש צורך בתכנית, יש צורך להעמיד מוצר כלשהו על המגרש לפני שאתה ניגש לדוכן המלפפונים הקרוב.

ביחד עם מלו, הסיכוי של הניקס להיות קבוצה אטרקטיבית שכזו גדל. מעבר לכח המשיכה של התפוח הגדול, יהיה להם לראשונה מאז 2010 מקום משמעותי מתחת לתקרת השכר, גם אם מלו יחתום על המקסימום (באזור ה-20 מליון דולר וצפונה), וזו תהיה ההזדמנות האמיתית של הניקס לבנות קונטנדרית ראויה. ראג’ון רונדו יסיים חוזה, מארק גאסול יסיים חוזה, דאנדרה ג’ורדן יסיים חוזה, טוני פארקר ולמרקוס אולדריג’ יהיו שחקנים חופשיים ואם הניקס יהיו מספיק אטרקטיביים בעונה הבאה, אם הם יהיו הסאנס של העונה הקודמת, הם יהיו המקום הכי טוב להיות בו.

עם זאת, אם מלו מוכן להקריב את חוזה המקסימום שלו ולחתום על חוזה נמוך יותר, באזור ה-15-18 מיליון דולר, למה לא לעשות זאת בשיקאגו? בשיקאגו הוא לא יצטרך להנהיג, הוא לא יצטרך לשמור על השחקן הטוב ביותר של הקבוצה השנייה. הוא יתבקש רק לקלוע, ואת זה הוא עושה טוב יותר כמעט מכל אחד אחר. לכן זה נראה כמו שידוך משמיים.


אבל השידוך הזה הופך להיות יותר ויותר קשה להשגה. כמו רומיאו ויוליה, נראה שהנסיבות יקשו על הבולס וכרמלו להיות ביחד, מכיוון שנראה שהסיכוי של הבולס להחתים את מלו ישירות דרך המקום שלהם מתחת לתקרה מצטמק מיום ליום. גם אם הם יבצעו אמנסטי על קרלוס בוזר, זה יביא אותם רק לאזור ה-15 מליון דולר מתחת לתקרה, וזה בלי להחשיב את המשכורת של הבחירה ה-11 בדראפט, דאג מקדרמוט (והתחת הגדול שלו), ואת המשכורת של מר ניקולה מירוטיץ’, שככל הנראה ישלים את המעבר שלו מריאל מדריד לעיר הרוחות בקרוב מאוד. כך שהסיכוי הטוב ביותר של הבולס להחתים את מלו הוא בסיין-אנד-טרייד, ויהיה מעניין לראות אם מלו ידרוש את זה, ואיזה נכסים יעברו לידי הניקס במצב כזה.

כך שפיל ג’קסון נמצא במקום לא רע. אם מלו מחליט להישאר, על הכיפאק. אם לא, סביר להניח שזה יהיה באמצעות סיין-אנד-טרייד שבמסגרתו הניקס יקבלו כמה חתיכות לפאזל שיעזרו להם לקצר את תהליך הבנייה מחדש. יוסטון כנראה יצאה מהמירוץ וכעת מנסה לבדוק מה מצבו של כריס בוש (שחקן שהרבה יותר מתאים למה שדריל מורי מנסה לבנות מאשר כרמלו), מיאמי בבלבלות משלה ועל הלייקרס באמת אין מה לדבר. זה או הבולס או הניקס, ואם לא יקרה משהו דרמטי, הניקס יצאו עם משהו טוב מהקיץ הזה, שזה תמיד טוב לליגה.

הזכרנו פה את מיאמי בחצי אוזן, וזו באמת השאלה הגדולה של הקיץ. הפגישה של הביג-3 כבר הייתה לפני שבוע, ועם זאת, עדיין אין חוזים חדשים באופק, וכל יום שעובר רק מעלה יותר ויותר תהיות, יותר ויותר ספקולציות, אבל כמו שזה היה תמיד, בסוף הכל מתנקז ללברון ג’יימס.

אם כבר התרגלנו לכך שכל עיני ה-NBA מתרכזות במה שלברון עושה בפרי אייג’נסי, כעת גם העיניים של כריס בוש ודוויין ווייד מתרכזות בו ובחוזה הבא שלו, כי זה יכתיב הרבה מאוד ממה שהולך לקרות לאחר מכן. אם לברון יחתום על חוזה לשנתיים או שלוש, למה שכריס בוש יחתום על חוזה ארוך טווח עם הנחה? למה לו להקריב מעצמו רק כדי לראות את לברון בורח אחרי כמה עונות ומשאיר אותו לעשות בייביסיטר על שבאז נייפר (שבהופעת הסאמר-ליג הראשונה שלו קלע ב-20% מהשדה ואיבד 8 כדורים)? איזה סיבה תהיה לו במצב כזה לא ללכת לאחד מחוזי המקסימום שלבטח יזרקו לכיוונו (כנראה מיוסטון)?


בוש הפך איכשהו לנקודה המרכזית בכל סיפור אופציית היציאה של הביג-3. לברון כנראה בוודאות ישאר במיאמי, מאחר והוא אפילו לא טורח להיפגש עם קבוצות אחרות (הסוכנים שלו אמנם נפגשו עם כמה קבוצות, אבל זה לא נראה רציני), ודווין ווייד מעולם לא היה מועמד רציני לעזיבה. השאלה הגדולה היא בוש, האם הוא ישאר, ועם איזה חוזה.

תיאורטית, מיאמי יכולה להחתים את לברון על חוזה מקסימום, להשאיר את ווייד בחוזה נוח יותר אך ארוך יותר (משהו באזור ה-50 מליון ל-4 עונות) ולוותר על בוש. זה ישאיר לה סכום יפה של פחות או יותר 20 מליון דולר מתחת לתקרה כדי לרדוף אחרי שחקנים חדשים. השאלה היא מי הם השחקנים הללו? מרצין גורטאט וקייל לאורי, שני שמות מרכזיים, כבר ירדו מהמדף, וכל שאר השחקנים החופשיים הם לא בדיוק אול-סטארים או שחקנים שמביאים את סל היכולות של בוש, מבחינת קליעה מבחוץ ויכולת לשמור על ביג-מנים בצורה סבירה.

הבעיה היא שאם בוש ישאר, ולא בהנחה רצינית, החלומות של מיאמי להתחזק דרך הפרי אייג’נסי יהפכו כנראה לסיוטים. במצב הזה ישאר להם כסף קטן בלבד מתחת לתקרה, ובקצב בו השוק מתפתח (19 מיליון דולר ל-3 עונות לג’ודי מיקס, 32 מיליון ל-4 עונות לאייברי בראדלי) נראה שזה לא יספיק כדי להתחזק משמעותית. הנשק המרכזי שישאר להם זה המיד-לבל-אקספשן, וזה נשק נקודתי. ה-MLE מסורתית הולך לוטרנים מוכחים שמוכנים לוותר קצת על מרשרשים תמורת הזדמנות לשחק בקונטנדרית. ריי אלן היה כזה לפני שנתיים, ספנסר הוז יהיה כזה השנה. קשה מאוד למצוא שחקן צעיר שמוכן לחתום על ה-MLE, כך שזה הופך להיות יותר ויותר קשה למיאמי למצוא את הדם הצעיר הזה שהיא כל כך צריכה להזרים לקבוצה שלה. כמובן, שאם יש מישהו שידע להתמודד עם כל הבלאגן הזה, זה פט ריילי, אבל גם אצלו הקסמים נגמרים באיזשהו שלב. אי אפשר כל שנה לפגוע בינגו עם ריי אלן ושיין באטייה, וראינו בעונה שעברה שגם ריילי לא חסין לכשלים עם ההימורים הכושלים על מייקל ביזלי וגרג אודן.

בינתיים ריילי נפגש עם לואל דנג, אבל נדמה שהפערים בין מה שמיאמי יכולה להציע לאול-סטאר לעומת מה שהוא רוצה (בסביבות ה-12 מיליון לעונה) גדולים מדי, כך ששוב אנו חוזרים לנקודת המוצא. כולם מחכים שהמשאית עם המלפפון הגדול תגיע כבר לשוק והמסחר באמת יתחיל. עד שלברון ג’יימס וכרמלו אנתוני לא יחתמו איפשהו, אנו נצטרך להתמודד עם חצאי ידיעות על טרייד של סטיב נובאק ליוטה או על חתימה של ת’אבו ספולושה באטלנטה.

מנגד, אולי כדאי לקבוצות להתחיל לאמץ חשיבה חדשה. בקיץ שעבר, בתוך כל סערת הפרי אייג’נסי של דווייט האוורד, היינו פחות או יותר באותה סיטואציה. כולם חיכו שהדומינו הראשון יפול, ואז כל שאר החתיכות היו אמורות להסתדר במקום. אל ג’פרסון היה אמור להיות פרס הניחומים של הקבוצות שהפסידו במרוץ להשגת האוורד. אלא ששארלוט עקפה את כולם בסיבוב, קבעה פגישה עם ביג אל בזמן שהאוורד התלבט בהרים, הלהיבה אותו, שילמה לו, והחתימה אותו בזמן שכולם פינטזו על סופרמן. אולי כדאי גם בקיץ הנוכחי לכמה קבוצות להפסיק לבהות בטוויטר בציפייה לדיווחים על לברון או כרמלו ולהתחיל לעבוד? אולי כדאי לאיזושהי קבוצה לגנוב את לואל דנג? או את גורדון היוורד? או את אריק בלדסו? משהו, רק תנו לנו קצת מלפפונים טריים.

#כרמלואנתוני #פילגקסון #כריסבוש #לברוןגיימס #פטריילי

1 צפיות