לאור האוף-סיזון הכי מטורף שהיה לנו בשנים האחרונות, הגיע הזמן להחזיר את מקצה הדירוג משנת השבתון שלו.
למי שלא מכיר או שכח או סתם בא לו לקרוא עוד פסקה לפני שנכנסים לעובי הקורה, הרעיון של מקצה הדירוג נולד מדייוויד אולדריג’, הכתב של TNT שנוהג לעשות דירוג דומה. הדירוג לא בא לנחש מי תגזור רשתות ביוני 2018, אלא מי הייתה הכי מוצלחת ביולי-אוגוסט 2017. מי מיקסמה את הנכסים שלה, ומי שרפה את האסימונים. מי שיפרה את המצב שלה ביחס לתחילת הקיץ ומי לא עשתה לימונדה מהלימונים שלה.
הדירוג הזה מתייחס למספר משתנים:
מה התכנית לטווח ארוך של הקבוצה ואיך היא מתכתבת עם הפעולות שהיא עשתה בקיץ?
אילו החתמות נעשו בפרי אייג’נסי ואיך הן מקדמות את הקבוצה?
אילו טריידים נעשו ואיך הם מתקשרים לתמונה הגדולה?
מה מצב תקרת השכר של הקבוצה? האם היא תקעה את עצמה עם חוזי עתק או שיש לה גמישות פיננסית לטווח הארוך?
האם היו עוד פעולות מאחורי הקלעים שמשנות את התמונה (חילופי מאמן, ג’נרל מנג’ר וכו’)
לגבי הדראפט, אני נותן לו משקל נמוך יותר משום שלא ראיתי את הרוקיז החדשים יותר מדי ואין לי משהו חכם להגיד חוץ מסטטיסטיקות מנופחות של ליגת הקיץ וכמה בדיחות חסרות טעם על לאוואר בול.
למרות הכל, בתכלס, יש הרבה מדע שבעל פה בדירוג הזה. הוא מתיימר להתבסס על סטטיסטיקות ואקסיומות וחצאי אמיתות. בסופו של דבר הוא סובייקטיבי לגמרי, ואתם מוזמנים להגיב, לבקר, לקלל, להסכים ולעשות את כל מה שהאינטרנט מאפשר לנו. בשביל זה המציאו אותו.
*יש פה הרוב הארי של ההחתמות וההעברות שנעשו בקיץ, אם אתם בכל זאת מוצאים משהו שחסר/לא מדויק ובא לכם להיות טרחנים, תגידו לי ואני אעדכן.
מקום 20 – ניו אורלינס פליקנס
באו: ראג’ון רונדו (שחקן חופשי, שיקאגו), פרנק ג’קסון (דראפט)
הלכו: טים פרייז’ר (וושינגטון)
הוחתמו מחדש: ג’רו הולידיי (126 מיליון ל-5 שנים)
מתנדנדים: ג’ורדן קרופורד
בגדול: הפגם האינהרנטי בדירוג שלי הוא שהוא מתייחס רק לאוף סיזון הנוכחי, בעוד הביצועים של כל קבוצה באוף-סיזון Y מושפעים ישירות מהביצועים שלה באוף סיזון X או מהביצועים העתידיים שלה באוף סיזון Z. הלייקרס והניסיון שלהם לשמר מקום מתחת לתקרת השכר כדי לפתות את לברון בקיץ הבא הם דוגמא לקבוצה שהאוף-סיזון הנוכחי שלה מושפע מזה העתידי. הפליקנס שייכים לקבוצה המדכדכת יותר, שמושפעת מהטעויות שהם עשו בעבר, ועל טעויות משלמים.
לא סתם משלמים. עומר אשיק עם 22 מיליון דולר מובטחים לשנתיים הקרובות. סולומון היל עם כמעט 37 מיליון ב-3 השנים הקרובות. אלכס אג’ינסה עם למעלה מ-10 מיליון. עם תקרת השכר המצומקת החוזים הללו הם גזר דין מוות לכל קבוצה, גם אם לקבוצה הזו יש את שני הביג-מנים הכי מוכשרים בליגה. עודף החוזים המופקעים הללו השאיר את הפליקנס בלי יותר מדי מרחב תמרון בקיץ הנוכחי כך שהם נאלצו לבלוע עוד חוזה מפוקפק ונתנו לג’רו הולידיי חוזה ל-5 שנים שגם אותו יהיה להם קשה להעביר בטרייד עתידי, בטח עם אינפלציית הגארדים שמשתוללת בליגה.
רגע לפני שהניסוי של בוגי קאזינס ואנתוני דייוויס נכנס למאני-טיים, הפליקנס נמצאים בסיטואציה בעייתית. קאזינס מסיים חוזה בקיץ הבא ואם הוא יעזוב בקיץ הבא, שעון החול יתחיל לתקתק על דייוויס, שיוכל לצאת מחוזהו שנתיים אחרי. בהתחשב במה ששיקאגו קיבלה על ג’ימי באטלר שנתיים לפני סיום החוזה שלו, כדאי לפליקנס לחשוב על אסטרטגיית יציאה ואולי אפילו ליישם אותה העונה, אם הם יפתחו את העונה בצורה פליקנית.
בקטן: כל קבוצה שראג’ון רונדו חתם בה בשנים האחרונות התפרקה מבפנים. דאלאס הייתה הסיפור היפה של עונת 2014/15 עד שרונדו הגיע. בסקרמנטו הוא בעיקר הסתבך עם אמירות הומופוביות והקינגס המשיכו להיות הבדיחה של הליגה. בבולס בעונה שעברה היו לו כמה רגעים יפים, גם בפלייאוף, אבל מה שיזכר מהעונה הזו זה בעיקר הפוסט המוזר שלו באינסטגרם בו הוא די כתש את דוויין ווייד וג’ימי באטלר. יכול להיות שזה צירוף מקרים, אבל האם רונדו הוא באמת האיש שהפליקנס צריכים בצומת הקריטי שבו הם נמצאים? האם הוא מתאים לסגנון של אלווין ג’נטרי? תחושת הבטן שלי היא לא, אבל מה אני כבר מבין.
Generated by IJG JPEG Library
מקום 19 – פורטלנד טריילבלייזרס
באו: זאק קולינס, קיילב סוונגין (דראפט)
הלכו: אלן קראב (טרייד, ברוקלין), אנדרו ניקולסון (נחתך אחרי הטרייד עם הנטס)
בגדול: תדמיינו רגע ילד שההורים שלו נוסעים לחו”ל לכמה ימים ומשאירים לו 500 ש”ח לבזבוזים על אוכל ופינוקים בזמן שהם מבלים להם בניכר. דמיינו את הילד, שמעולם לא הרגיש את יצחק בן צבי מקרוב, מבזבז את כל הכסף על הלילה הראשון ונאלץ להתקיים על שימורים בימים האחרונים. פורטלנד היא הילד הזה וקיץ 2016 זה ה-500 ש”ח.
על הסקאלה של הקבוצות שלא העריכו נכון את השוק באותו קיץ מבולבל עם העלייה בתקרת השכר, הבלייזרס שברו את הסקאלה. הבעיה אצלם הייתה שהם לא רק העריכו לא נכון את המשך העלייה של התקרה, אלא שהם גם העריכו ביתר את ערך הטרייד של שחקני הכנף שלהם. ניל אולשיי למעשה טעה פעמיים. פעם אחת הוא טעה כשהעניק חוזים עצומים לאוון טרנר ואלן קראב מתוך הנחה שהחוזים הללו לא יפגעו בגמישות העתידית של הבלייזרס, ופעם שנייה כשהעריך שהחוזים האלו יהיו סחירים כי הליגה משוועת לשחקני כנף איכותיים. בשוק ההון קוראים לזה תיאוריית הטיפש הגדול, “The Greater Fool”, כאשר מישהו קונה מניה שמוערכת ביתר רק כדי לרכב על הבאזז שלה ולמכור אותה ביוקר למישהו אחר (לצורך העניין, טסלה, לדעת חלק מהאנליסטים, היא מניה כזו). הבעיה היא שבשוק ההון יש מיליוני קונים פוטנציאליים. יש מיליוני טיפשים גדולים יותר פוטנציאליים. ב-NBA יש רק 29 כאלו, ורק אחד מהם היה מספיק טיפש כדי לקחת את החוזה של קראב. אף אחד מהם לא היה מספיק טיפש כדי לקחת את החוזה של טרנר.
כרגע הבלייזרס נמצאים עדיין מעל תקרת השכר עם בערך 110 מיליון דולר, וזה עוד לפני הארכת החוזה הפוטנציאלית של יוסוף נורקיץ’. דמיאן לילארד וסי.ג’יי מקולום ימשיכו לככב ולהיות הבק-קורט הכי מלהיב בליגה מחוץ לגולדן סטייט, אבל יהיה קשה לניל אולשיי להביא להם עוד כח אש שיעזור להם.
בקטן: צריך לסייג את המשפט האחרון. אולשיי כבר הוכיח בעבר שהוא ממזר לא קטן והוא הצליח להפוך את קראב לטרייד אקספשן של למעלה מ-12 מיליון דולר, כך שהבלייזרס לא לגמרי חסרי אונים. הם עדיין לא הצליחו לתרגם את זה לחיזוק ממשי מעבר לשתי בחירות הדראפט שלהם, זאק קולינס וקיילב סווניגן (שיש לו סיפור חיים די מטורף), שאני בספק כמה נראה אותם על הפרקט עבור קבוצה שיש לה כבר שלושה גבוהים ברוטציה (נורקיץ’, נואה וונלה ומאיירס לאונרד).
מקום 18 – לוס אנג’לס קליפרס
באו: דנילו גאלינרי (סיין אנד טרייד, דנבר), פטריק בברלי, לו וויליאמס, סם דקר, מונטרז הארל (טרייד, יוסטון), מילוש תאודוסיץ’ (סוף סוף?)
הלכו: כריס פול (טרייד, יוסטון), ג’יי ג’יי רדיק (שחקן חופשי, פילדלפיה), ג’מאל קרופורד (לאטלנטה ואז למינסוטה), דיימונד סטון (סיין אנד טרייד, אטלנטה), ריימונד פלטון (שחקן חופשי, אוקלהומה סיטי), מאריס ספייטס (אורלנדו מג’יק), לוק מבה א מוטה (שחקן חופשי, יוסטון)
הוחתמו מחדש: בלייק גריפין (172 מיליון ל-5 שנים)
בגדול: בדרך כלל, קבוצה שמאבדת את השחקן הכי טוב שלה אמורה להיות מדורגת בתחתית הדירוג, בטח קבוצה שהסטטיסטיקה אומרת שה-Net Rating שלה ללא אותו שחקן הוא 5.3-. אבל כריס פול הוא אחד מאותם שחקנים נדירים שהסטטיסטיקה המופלאה שלו מעולם לא תורגמה לכדורסל מנצח ברמות הכי גבוהות. חלק מזה זה יד המקרה (אפשר להתווכח האם ההפסד לת’אנדר ב-2014 וההפסד לרוקטס ב-2015 היו יותר צירוף מקרים משונה מאשר כשלון אישי של CP3) וחלק מזה זה פשוט תזמון לא טוב (זו בעיה להיות בשיא הקריירה שלך באותו זמן כמו הווריורס), אבל בסופו של דבר, פול לא הצליח להביא את הקליפרס במשך 6 שנים מעבר לסיבוב השני של הפלייאוף. למעשה, רק 3 פעמים הוא הצליח להביא את הקליפרס מעבר לסיבוב הראשון.
פול הוא בוס של כדורסל, והוא בוס תובעני ודקדקן. היתרון בבוסים כאלה זה שבמקומות כאוטיים הם בעלי ערך מטורף. אם תכניסו את פול לסיטואציה בה יש ואקום של מנהיגות כמו בסקרמנטו או אורלנדו או כמו שהיה בקליפרס בתחילת הקדנציה שלו, הוא ימלא את הואקום וישדרג את הקבוצה פלאים. אבל יש נקודה בה העובדים שלך כבר יודעים את העבודה לבד, והניהול התובעני והדקדקני הזה כבר ממצה את עצמו ולא רק שהוא לא תורם, הוא אפילו פוגע. הקליפרס לטעמי הגיעו לנקודה הזו כבר לפני שנתיים, ולמזלם, פול בחר לעבור לרוקטס בקיץ ונתן להם הזדמנות לקבל עליו תמורה ראויה. ומלא חוזים לא מובטחים.
כעת זו הקבוצה של בלייק גריפין, ולמרות הדמיון המטריד בין מסלול הקריירה של בלייק לזה של אמארה סטודמאייר, אפשר קצת להתרגש מאיך שהקליפרס יראו העונה. בלייק יקבל הרבה יותר את הכדור, אולי יזרוק קצת יותר שלשות (1.1 שלשות ב-35.1% אחרי האול-סטאר בעונה שעברה) ואולי נראה ממנו את אותה גרסה מפלצתית שראינו בעונת 2013/14, בה הוא נבחר למקום השלישי במירוץ ל-MVP. הבמה מוכנה לכך. ג’רי ווסט ודוק ריברס הביאו לו פוינט גארד שלא צריך את הכדור כדי להיות אפקטיבי ושמו מסביבו מספיק קלעים כדי שהוא יוכל לשחק עם דאנדרה ג’ורדן בפיק-אנד-רול. זה לא יגמר ביותר מסיבוב אחד בפלייאוף, אבל לפחות זה לא יהיה מדכא כמו העונות האחרונות של הקליפרס עם פול.
בקטן: הטרייד על פול סיפק לקליפרס כמה דברים שהם לא מכירים, כמו חוזים נוחים (בברלי ולו-וויל), צעירים עם פוטנציאל (דקר והארל) ובחירת דראפט בסיבוב הראשון. דוק ריברס כנראה אלרגי לכאלו ולכן העביר את בחירת הדראפט הזו לאטלנטה בטרייד משולש שהנחית אצלו וטרן מועד לפציעות, כמו שהוא אוהב. לא ברור לי כל כך איך גאלינרי, שהוא פאוור פורוורד בעידן המודרני של ה-NBA, מוצא את עצמו בקבוצה שהקו הקדמי שלה מורכב מ-Immovable Objects בדמות בלייק ודאנדרה, אבל יהיה מעניין לעקוב.
חוץ מזה, עוד סיבה להתרגש מהעונה הקרובה של הקליפרס היא מילוש תאודוסיץ’, שמגיע לליגה הטובה בעולם אחרי שכבש כל פסגה אפשרית ביבשת הישנה. הניסויים האחרונים של רכזים שמגיעים בגיל מאוחר לליגה נעים בין כשלון חביב (סרחיו רודריגז) להצלחה סולידית (פאבלו פריג’יוני). לתאודוסיץ’ יש פוטנציאל להיות בצד הפריג’יוני יותר של הסקאלה, ויש לו גם סיטואציה יחסית נוחה.
מקום 17 – ממפיס גריזליז
באו: טייריק אוונס, בן מקלמור (שחקנים חופשיים, סקרמנטו), מריו צ’אלמרס (שחקן חופשי), ראדה זגורץ
הלכו: זאק רנדולף, וינס קארטר (שחקנים חופשיים, סקרמנטו)
הוחתמו מחדש: וויין סלדן (3 מיליון לשנתיים)
בגדול: הנהלת הגריזליז יודעת שהקבוצה הזו כבר נמצאת בצד הלא נכון של השיא שלה, אבל מארק גאסול ומייק קונלי עדיין ממלאים את האולם ועדיין יכולים להגיע לפלייאוף, אז למה לא בעצם? כשהאלטרנטיבה היא טנקינג והדרדרות לתהומות הנשייה של הליגה, קשה להאשים אותם. לא לכל הנהלה יש את הקיבה החזקה של הסיקסרס. אז הגריזליז ניסו להוסיף כמה מציאות בפרי אייג’נסי, ויכול להיות שהם הצליחו, אבל גם אם הם יגיעו לפלייאוף (אם כן, זו תהיה העונה השמינית ברציפות) כולם יודעים שזה לא ימשך מעבר לסיבוב הראשון.
בקטן: טייריק אוונס ובן מקלמור בפחות מ-10 מיליון לעונה אלו שתי הברקות עבור קבוצה שהייתה חייבת הברקות. צ’נדלר פרסונס תופס נתח גדול מדי מהתקרה של הגריזליז והם חייבים להזרים דם חדש למערכת במחיר מבצע. מקלמור ואוונס יכולים להיות הדם החדש הזה והם יותר מתאימים לסגנון של דייוויד פיצדייל מאשר וינס קארטר וזאק רנדולף, שעשו את הדרך ההפוכה לסקרמנטו. עדיין, למרות השינויים הפרסונליים הללו, המעמד של הגריזליז במערב נמצא בסכנה לאור הכוחות העולים במינסוטה ובדנבר, ולא נראה באופק משהו שישנה את מאזן הכוחות לטובת הדובים.
אם הם יפתחו את העונה בצורה חלשה, לא יהיה מנוס מלהתחיל לחשוב על טריידים של גאסול או קונלי.
מקום 16 – דאלאס מאבריקס
באו: דניס סמית’ ג’וניור (דראפט), ג’וש מקרוברטס (טרייד, מיאמי)
הלכו: איי.ג’יי האמונס (טרייד, מיאמי), ניקולס ברוסינו (אטלנטה)
הוחתמו מחדש: דירק נוביצקי (5 מיליון לעונה אחת)
מתנדנדים: נרלנס נואל
בגדול: בערך מאז שדירק נוביצקי הפך לאול-סטאר אי שם בתחילת שנות ה-2000, המאבס תמיד היו בצמרת הליגה והיו סוג של קונטנדרית נצחית. מאז שהם זכו באליפות ב-2011 הם כל הזמן ניסו לתחזק סגל של וטרנים בכירים לצד נוביצקי כדי להגיע לפלייאוף וביחד עם ריק קרלייל הם כמעט תמיד עשו את זה. כתוצאה מכך הם לא עשו טנקינג כבר למעלה מעשור ולא היה להם צעיר כשרוני שהם היו צריכים לפתח. הם עדיין פיתחו כל מיני שחקנים כמו יוגי פרל בעונה שעברה או ג’יי קראודר לפני שלוש שנים, אבל השחקנים הללו לא הגיעו עם מטען הציפיות שאיתו מגיע שחקן שנבחר בטופ 10 בדראפט.
זו הסיבה שהעונה הזו תהיה מרתקת מבחינת המאבס. בפעם הראשונה מזה שנים יש להם כשרון צעיר שנראה מעולה (דניס סמית’ ג’וניור) ונוביצקי הוא כבר רשמית לא השחקן הבכיר בקבוצה. זה יהיה חתיכת אתגר עבור קרלייל לנסות לבנות קבוצה מנצחת סביב רוקי צעיר והאריסון בארנס. האתגר הזה עלול להיות כל כך גדול עד שיכול להיות שבאיזשהו שלב העונה המאבס יחליטו ללכת All In על הלוטרי. מארק קיובן ידוע בתור אחד שאוהב ללכת נגד טרנדים, והטרנד במערב כרגע הוא שכולן מנסות להגיע לפלייאוף.
בקטן: המאבס לא עשו כמעט שום דבר בעל ערך בקיץ הזה חוץ מהבחירה של סמית’ ג’וניור. נראה שהם בעיקר שומרים על מקום מתחת לתקרה כדי אולי לקלוט את החוזים הגרועים של קבוצות אחרות ביחד עם נכסים (זו הסיבה לדעתי שהם לא ששים לתת חוזה גדול לנרלנס נואל המאוכזב). זה בערך מה שהם עשו עם ג’וש מקרוברטס ומיאמי, ויש להם עדיין מספיק מקום כדי לקלוט איזה לואל דנג כזה. אולם בקיץ בו הרבה קבוצות במערב עשו כמה צעדים קדימה, זה לא מספיק כדי להתברג בחצי העליון של הרשימה.
מקום 15 – טורונטו ראפטורס
באו: סי.ג’יי מיילס (טרייד, אינדיאנה), ג’סטין המילטון (טרייד, ברוקלין), או.ג’י אונונובי (דראפט)
הלכו: קורי ג’וזף (טרייד, אינדיאנה), דמארה קארול (טרייד, ברוקלין), פטריק פטרסון (שחקן חופשי, אוקלהומה סיטי), פי.ג’יי. טאקר (שחקן חופשי, יוסטון)
הוחתמו מחדש: קייל לאורי (100 מיליון ל-3 שנים), סרג’ איבקה (65 מיליון ל-3 שנים)
בגדול: לפני תחילת הפלייאוף, הייתה איזו תחושה שהראפטורס הם הקבוצה היחידה במזרח שיכולה להפריע ללברון ולקליבלנד בדרך לפיינלס. עונת השיא של דמאר דרוזן, הבולדוגיות של קייל לאורי, הנוכחות של סרג’ איבקה ופי.ג’יי. טאקר. אחרי שהצליחו למשוך את הקאבס ל-6 משחקים בעונה הקודמת, היה בסיס לתחושה הזו.
אחרי שני משחקים מול הקאבס הבועה הזו התפוצצה ואחרי 4 משחקים כל הסיפור נגמר. הראפטורס הודחו בסוויפ סמי-משפיל ויצאו לקיץ מלא בחוסר ודאות. השם של קייל לאורי נקשר לפילדלפיה וסרג’ איבקה, שחולק סוכן עם לאורי, נראה היה עם רגל וחצי מחוץ לקנדה. אם לאורי ואיבקה היו עוזבים, פיצוץ החבילה היה מגיע כנראה מיד אחרי עם טרייד על דרוזן ולחיצה על כפתור הריסט. לא בטוח שמאסאי יוג’ירי היה נשאר לפרויקט שכזה (שמו נקשר לניקס לאחר העזיבה של פיל ג’קסון).
אלא שאז הגיע הטרייד של בוסטון ופילדלפיה וטרף את הקלפים. פתאום לפילדלפיה לא היה צורך יותר בפוינט גארד כשהיה לה את מרקל פולץ ביד ולאורי נשאר בלי שוק. אף קבוצה לא ממש יצאה מגדרה לתת חוזה שמן לרכז בן 31 עם תחת גדול בשוק שכל שנה מייצר עוד ועוד רכזים חדשים, לא פחות טובים. לאורי הוא לא כריס פול.
במצב הזה לטורונטו היה את יתרון הביתיות והם החתימו את לאורי על חוזה חדש ל-3 שנים ששווה כמעט 100 מיליון דולר. איבקה חתם גם הוא על חוזה חדש ויוקרתי והלהקה תחזור לסיבוב נוסף. יש משהו מנחם בכך שטורונטו תמשיך להיות תחרותית במזרח. בעידן הנוכחי ב-NBA, בו קהלי האוהדים חכמים יותר וחלקם תומכים בטנקינג של הקבוצה שלהם כדי להבטיח עתיד טוב יותר, יש משהו תמים כמעט בדרך בה העיר טורונטו אימצה את הגרסה הזו של הראפטורס. הקבוצה הזו עדיין לא הגיע לנקודת השבר שהקליפרס, לדוגמא, הגיעו אליה ואם הם היו מתפרקים עכשיו היה בזה משהו קצת מלאכותי. הפירוק הזה נמנע והם ימשיכו להיות אחת הקבוצות הטובות במזרח (להכניס פה את הבדיחה על הילד הכי חכם עם תסמונת דאון?)
בקטן: כדי להחתים את איבקה ולאורי הראפטורס היו צריכים להיפטר מדמארה קארול. החסרון שלו לא ממש יורגש בזכות נורמן פאוול וההגעה של סי.ג’יי מיילס, אם כי החסרון של בחירת הדראפט שעזבה ביחד עם קארול תורגש בהחלט. הראפטורס איבדו גם את פטריק פטרסון, טאקר וקורי ג’וזף ויש שמועות על כך שהם מחפשים קונה ליונאס ולנצ’יונאס וה-16 מיליון לעונה שלו, כך שהעומק שלהם בהחלט נפגע, אבל הם עדיין יהיו קבוצה טובה במזרח, ואנחנו חייבים כמה כאלה.
מקום 14 – אורלנדו מג’יק
באו: שלווין מאק (שחקן חופשי, יוטה), ג’ונתן אייזק (דראפט), ג’ונתן סימונס (שחקן חופשי, ספרס), ג’ון האמונד (ג’נרל מנג’ר, מילווקי), ארון אפללו (שחקן חופשי, סקרמנטו), מאריס ספייטס (שחקן חופשי, קליפרס)
הלכו: ג’ף גרין (שחקן חופשי, קליבלנד), רוב האניגן והלוח הלבן שלו (למקום שאליו הולכים ג’נרל מנג’רים כושלים), סי.ג’יי ווטסון (נחתך)
בגדול: העונה שעברה הייתה אחת העונות הגרועות ביותר מצד ג’נרל מנג’ר שראינו בשנים האחרונות ב-NBA. רוב האניגן, שנמשח לתפקיד הגנ’רל מנג’ר ב-2012 אחרי התקופה שלו כעוזר באוקלהומה סיטי, איבד את מגע הקסם שמעולם לא היה לו וחירב את הקבוצה עם טריידים מפוקפקים (ויקטור אולדיפו+דומנטאס סאבוניס+ארסן איליאסובה בתמורה לסרג’ איבקה ואז איבקה בתמורה לטרנס רוס ובחירה בסוף הסיבוב הראשון), חוזים מופרכים (70 מיליון ל-4 שנים לביסמאק ביומבו? מה?) ובניית סגל שלא מתאימה לכדורסל המודרני ולכשרון שכבר היה לו בפלורידה. הקש ששבר את גב הגמל הגיע כנראה עם פיאסקו הלוח הלבן, בו פטריסיו גארינו הארגנטינאי שחתם על חוזה בקבוצה הצטלם כאשר מאחוריו לוח עם כל המטרות של המג’יק באוף-סיזון. בסוף העונה האניגן גורש מהעיר ובמקומו הגיע ג’ון האמונד ממילווקי.
הייתי רוצה לעודד אתכם, אוהדי אורלנדו אי שם, אבל אין כל כך במה להיאחז. גם בקיץ הזה בחרתם בחירת לוטרי שלא נראה שיש לה פוטנציאל להפוך לסופרסטאר, גם בקיץ הזה שילמתם יותר מדי על רכז מחליף (למה צריך את שלווין מאק ב-12 מיליון לשנתיים אם יש לכם כבר את די.ג’יי אוגוסטין ואלפריד פייטון?) ועדיין יש לכם את ביסמאק ביומבו ב-17 מיליון לעונה לשלוש השנים הקרובות.
בקטן: כאמור, ההחתמה של מאק היא הזויה, עם זאת, ההחתמה של ארון אפללו היא סולידית וההחתמה של ג’ונתן סימונס עוד עלולה להתברר כגניבה של הקיץ. סימונס מגיע על חוזה נח ל-3 שנים ואחרי פלייאוף שבו הוכיח שהוא מסוגל לשחק ברמות הגבוהות ביותר. חמישייה של פייטון, טרנס רוס, סימונס, ארון גורדון ואייזק כנראה לא תנצח יותר מדי משחקים, אבל יש לה פוטנציאל להיות מלהיבה, וזה משהו שכמעט ולא ראינו באורלנדו בשנים האחרונות. בתקופה בה הרבה קבוצות במזרח הולכות אחורה, גם כשהמג’יק עושים צעדי תינוק קדימה זה נראה שהם מתקדמים לאנשהו.
מקום 13 – וושינגטון וויזארדס
באו: מייק סקוט (שחקן חופשי, אטלנטה), טים פרייז’ר (טרייד, ניו אורלינס), ג’ודי מיקס (שחקן חופשי, דטרויט)
הלכו: בויאן בוגדנוביץ’ (שחקן חופשי, אינדיאנה)
הוחתמו מחדש: אוטו פורטר (107 מיליון ל-4 שנים), ג’ון וול (170 מיליון ל-4 שנים, מתחיל להיחשב מעונת 2019/20)
מתנדנדים: טריי ברק
בגדול: בדרך כלל אני מתאר כאן את האסטרטגיה של כל קבוצה. מה הם מנסים לעשות, איך הם הגיעו לכאן, מה הם עוד יכולים לעשות. במקרה של וושינגטון אפשר לצמצם את כל הדיון לשתי מילים. יאן מהימני.
החוזה של יאן מהימני (64 מיליון דולר ל-4 שנים) הגיע בשיא הטירוף של הפרי אייג’נסי ב-2016, כשנראה היה שהליגה פרצה לבנק הברזל וגנבה את כל דרקוני הזהב שלו. מהימני נתן עונה סבירה באינדיאנה שבה היה רים-פרוטקטור חביב (49.6%) ולא הרבה יותר מזה. משום מה, ארני גרונפלד, מקבל ההחלטות בבירה, החליט שזה שווה כמעט 20% מתקרת השכר שלו. החוזה הזה, ביחד עם חוזה המקסימום של בראדלי ביל, סתם את תקרת השכר של הקוסמים ושם אותם במצב בו הם צריכים להסתמך על שיפור מבפנים.
השיפור מבפנים באמת הגיע. ג’ון וול נתן עונת שיא. בראדלי ביל שיחק 77 משחקים ונראה מעולה. אוטו פורטר הוביל את הליגה באחוזים משלוש כמעט לאורך כל העונה. כל זה הוביל את הוויזארדס למשחק 7 מול הסלטיקס בחצי גמר המזרח, עד שקלי אוליניק נתן את משחק חייו והדיח אותם. לוויזארדס, בין היתר בגלל אותו חוזה למהימני, לא הייתה ברירה בקיץ הזה אלא להחזיר את כולם ולנסות להסתמך שוב על שיפור מבפנים. הסלטיקס, לעומת זאת, צירפו את הבחירה השלישית בדראפט ויכלו להרשות לעצמם לוותר על אוליניק כדי להחתים את גורדון הייוורד. ניהול זה ככל הנראה הדבר הכי חשוב ב-NBA, לפעמים יותר מכשרון.
ממש בדד-ליין של הדירוג הוויזארדס הצילו לעצמם כמה נקודות עם הארכת החוזה של ג’ון וול, שמבטיחה שהם ימשיכו להיות רלוונטיים בשנים הקרובות במזרח, אולי אפילו בשנים שאחרי לברון, אבל עדיין צריך להעניש אותם על מהימני. גם שנה אחרי.
בקטן: אוטו פורטר חתם על חוזה עצום תודות לברוקלין ומנגנון ה-Restricted Free Agency. לוויזארדס לא הייתה באמת יכולה לא לתת לו את החוזה הזה כי אין להם סיכוי למצוא שחקן ברמה של פורטר בדרך אחרת. מנגד, הם איבדו את בויאן בוגדנוביץ’ שנתן להם כמה רגעים יפים בפלייאוף אבל יקוו שקלי אוברה וג’ודי מיקס ימלאו את החלל. טים פרייז’ר ייתן להם כמה דקות סבירות בעמדת הרכז המחליף, אחרי שהניסוי עם טריי ברק נכשל. אין פה שום מהלך גאוני או ממזרי או מחוץ לקופסה, הכל סולידי, ולא משנה במאום את מאזן הכוחות במזרח. עדיין הוויזארדס ילכו עד לאן שוול וביל ופורטר יקחו אותם. לפחות הם חתומים עד 2021.
מקום 12 – שארלוט הורנטס
באו: דווייט האוורד (טרייד, אטלנטה), מאליק מונק, דוויין בייקון (דראפט), מייקל קרטר וויליאמס (שחקן חופשי, שיקאגו)
הלכו: מרקו בלינלי, מיילס פלמלי (טרייד, אטלנטה)
בגדול: האוף-סיזון של ההורנטס לא היה רע. דווייט האוורד הוא עדיין סנטר הגנתי טוב, וסטיב קליפורד מכיר אותו עוד מהימים היפים שלהם ביחד באורלנדו. על הדרך הצרעות נפטרו מהחוזה המעיק של אחד הפלאמלים וקיבלו בחירת דראפט גבוהה יותר. בערב הדראפט, מאליק מונק המבטיח נפל אליהם בבחירה ה-11 ועשוי לעזור לרווח את המשחק עם הקליעה שלו. בנוסף, מייקל קרטר וויליאמס מגיע סוף סוף לקבוצה כשהוא יודע מה הציפיות ממנו (והן שאין ציפיות ממנו).
מצד שני, האוף-סיזון של ההורנטס גם לא היה מבריק. האוורד יתפוס את המקום של קודי זלר, אחד מהמסיימים הטובים בליגה בפיק-אנד-רול. לא ברור עדיין מה העמדה של מונק והאם הוא יכול לשתף פעולה עם קמבה בקו האחורי ומייקל קרטר וויליאמס הוא עדיין מייקל קרטר וויליאמס. במזרח המדולל ההורנטס שיפרו את הפוזיציה שלהם והם בהחלט יכולים לראות את עצמם כמועמדים טבעיים לפלייאוף מאחורי חמשת הפייבוריטיות (קליבלנד, בוסטון, טורונטו, וושינגטון ומילווקי), ואולי אם מונק יתגלה כמיני-דווין-בוקר הגורל שלהם עוד ישתנה, אבל כרגע הם נראים בדרך הבטוחה להדחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף. משום מה, כנראה שזה מספיק בשביל מייקל ג’ורדן.
בקטן: ההורנטס הם Capped Out לשנתיים הקרובות, עד שהחוזה של דווייט האוורד ירד מהספרים וגם אז קמבה ווקר מסיים את החוזה הידידותי למשתמש שלו (12 מיליון לעונה) כך שהתקווה של ההורנטס לעתיד טוב יותר מגיעה מבפנים. קליפורד צריך להוכיח את מעמדו כקוסם שמוציא מדווייט האוורד את המקסימום. מאליק מונק צריך להתפתח לכוכב. מייקל קיד גילכריסט צריך לפתח קליעה עקבית. ההורנטס עדיין צריכים שלפחות שניים מהתסריטים הללו יתממשו כדי להפוך לאיום רציני, אבל הם מתדפקים על דלתות הטופ 10 של הדירוג משום שלפני הקיץ הזה שניים מהתסריטים הללו בכלל לא היו קיימים.
מקום 11 – ברוקלין נטס
באו: דמארה קארול (טרייד, טורונטו) דאנג’לו ראסל, טימופיי מוזגוב (טרייד, לייקרס), ג’ארט אלן (דראפט), אלן קראב (טרייד, פורטלנד)
הלכו: ג’סטין המילטון (טרייד, טורונטו), ברוק לופז (טרייד, לייקרס), אנדרו ניקולסון (טרייד, פורטלנד)
בגדול: הנטס עדיין מתאוששים מהטרייד הארור עם בוסטון אי שם ב-2013. בקיץ הבא הם סוף סוף יסיימו לשלם את חובם לחברה ויקבלו שליטה על הבחירות שלהם בחזרה. בינתיים הם מובילים אסטרטגיה מעניינת, שלפיה הם יקחו על עצמם טעויות של קבוצות אחרות בתמורה לנכסים. זו הדרך הטובה ביותר להפיח קצת תקווה בקבוצה שהייתה הכי מדכאת בליגה בשנים האחרונות והיא הוכיחה את עצמה עם הטרייד על טימופיי מוזגוב בו הלייקרס שילמו מס בדמות דאנג’לו ראסל. עדיין לא ברור האם ראסל הוא רכז פותח לגיטימי בליגה אחרי שבעונת הרוקי שלו כל התפקיד שלו היה להביא את הכדור לקובי ברייאנט ובעונה האחרונה הוא חווה המון עליות וירידות, אבל הוא שחקן צעיר וכשרוני, ולא היו כאלה בברוקלין בשנים האחרונות. ביחד עם כריס לאוורט, רונדה הוליס ג’פרסון, ג’ארט אלן ובחירת הדראפט מטורונטו בדראפט הבא (שהגיעה כהוקרת תודה על כך שהנטס בלעו את החוזה של דמארה קארול) הנטס יכולים סוף סוף להגיד שה-Rock Bottom מאחוריהם.
יוציא אותם מהבוץ? ראסל
התלבטתי רבות האם החוזה של אלן קראב מצדיק הורדה בדירוג עבור הנטס, אבל אפילו החוזה הזה לא פוגע בגמישות שלהם לשנים הבאות וקראב מתאים לסגנון המשחק המהיר (הובילו את הליגה בכמות פוזשנים בעונה שעברה) ומרובה השלשות (4 בליגה בנסיונות לשלוש בעונה שעברה) של קני אטקינסון.
בקטן: באמת צריך לדבר על האובדן של הקליעה משלוש של ג’סטין המילטון? באמת?
Comments