The time has come. הזמן למצעד הגדול של העונה שבה לא משחקים כדורסל (שבהרבה מובנים הפכה להיות מעניינת יותר מהעונה שבה כן משחקים כדורסל) הגיע.
למי שלא מכיר או שכח או סתם בא לו לקרוא עוד פסקה לפני שנכנסים לעובי הקורה, הרעיון של מקצה הדירוג נולד מדייוויד אולדריג’, הכתב של TNT שנוהג לעשות דירוג דומה. הדירוג לא בא לנחש מי תגזור רשתות ביוני 2019, אלא מי הייתה הכי מוצלחת ביולי-אוגוסט 2018. מי מיקסמה את הנכסים שלה, ומי שרפה את האסימונים. מי שיפרה את המצב שלה ביחס לתחילת הקיץ ומי לא עשתה לימונדה מהלימונים שלה.
הדירוג הזה מתייחס למספר משתנים:
מה התכנית לטווח ארוך של הקבוצה ואיך היא מתכתבת עם הפעולות שהיא עשתה בקיץ?
אילו החתמות נעשו בפרי אייג’נסי ואיך הן מקדמות את הקבוצה?
אילו טריידים נעשו ואיך הם מתקשרים לתמונה הגדולה?
מה מצב תקרת השכר של הקבוצה? האם היא תקעה את עצמה עם חוזי עתק או שיש לה גמישות פיננסית לטווח הארוך?
האם היו עוד פעולות מאחורי הקלעים שמשנות את התמונה (חילופי מאמן, ג’נרל מנג’ר וכו’)
הדראפט מקבל משקל נמוך יותר מכיוון שקשה לדעת איך השחקנים הללו יראו באמת, מה שיכול להיות עקב האכילס של הדירוג הזה (לצורך העניין, בעונה שעברה דירגתי את יוטה במקום ה-25. אם הייתי יודע שדונובן מיטשל יהיה דונובן מיטשל, כנראה הם היו מדורגים גבוה יותר).
למרות הכל, בתכלס, יש הרבה מדע שבעל פה בדירוג הזה. הוא מתיימר להתבסס על סטטיסטיקות ואקסיומות וחצאי אמיתות. בסופו של דבר הוא סובייקטיבי לגמרי, ואתם מוזמנים להגיב, לבקר, לקלל, להסכים ולעשות את כל מה שהאינטרנט מאפשר לנו. בשביל זה המציאו אותו. אז בלי יותר מדי חפירות, בואו נתחיל עם עשר הקבוצות עם האוף-סיזון הגרוע ביותר.
*יש פה את הרוב הגדול של ההעברות וההחתמות של הקיץ. אם אתם מזהים טעות או שמשהו חסר, תעדכנו בבקשה.
מקום 10 – ניו אורלינס פליקנס
באו: ג’וליוס רנדל (שחקן חופשי, לייקרס), אלפריד פייטון (שחקן חופשי, פיניקס)
הלכו: דמארקוס קאזינס (שחקן חופשי, גולדן סטייט), ראג’ון רונדו (שחקן חופשי, לייקרס)
הוחתמו מחדש: איאן קלארק (עונה אחת)
מתנדנדים: ג’ורדן קרופורד
בגדול: איזה קשה זה להיות במערב. הפליקנס נתנו עונה פנטסטית בעונה שעברה, הם התאוששו מהפציעה הנוראית של בוגי קאזינס, אנתוני דייוויס העלה את הרמה שלו לרמת מועמד לגיטימי ל-MVP, הייתה להם סדרת פלייאוף מדהימה עם הסוויפ על פורטלנד, ג’רו הולידיי היה נפלא, היה את הרגע הזה שבו הם שברו לכל האנליסטים של ESPN את התחזיות. זה היה נהדר.
אלא שאז הם פגשו את תקרת הזכוכית והודחו ב-5 משחקים מול הווריורס והקיץ, אחרי שהמערב המשיך להתחזק, הפליקנס אפילו לא מועמדים ודאים לפלייאוף. ככה זה בקונפרנס החזק יותר, גם אם אתה יוצא למלחמה עם רוטווילר, ליריבים שלך יש אמסטף. אולם מה שאהבתי אצל הפליקנס הקיץ זה שהם לא נלחצו מכך שלשאר הקונפרנס יש אמסטף וגם אחת הקבוצות שלא היה להן כלב תקיפה חיזקה את עצמה בדני ענק בשם לברון ג’יימס. הפליקנס לא עשו מהלכים פזיזים בעקבות מירוץ החימוש במערב ולמרות שמצד אחד זה לא משפר את הסיכויים שלהם לשמור על אנתוני דייוויס בעוד שנתיים, זה הופך אותם למעניינים מאוד עד שהשנתיים הללו יסתיימו.
בקיץ הבא, תלוי מה הפליקנס יעשו עם ניקולה מירוטיץ’ וג’וליוס רנדל, יכול להיות לפליקנס מקום להחתים כוכב נוסף לצד אנתוני דייוויס. מצד שני, אם הם לא יצליחו במשימה הזו, יכול להיות שזה יהיה הרגע ללחוץ על הכפתור שדני איינג’ מחכה כבר שנים שילחץ. הרבה מאוד תלוי בעונה הקרובה של הפליקנס ובאיך היא תסתיים.
בקטן: השקנאים לא עשו הרבה שינויים הקיץ ומעט השינויים שהם עשו היו כדי למלא חורים שנפערו עם העזיבות של דמארקוס קאזינס וראג’ון רונדו. רנדל ואלפריד פייטון ינסו להיכנס לנעליים הללו ורנדל, לדעתי, עלול להתברר כגניבה של הקיץ. עם הרכבים של הולידיי, איטוון מור ודריוס מילר לצד דייוויס, לרנדל יהיה מספיק ריווח (גם מאוזן מחוץ לקשת וגם מאונך לכיוון הטבעת בזכות הקופצניות של AD) כדי להראות שהוא אחד מהפוינט פורוורדס המרתקים בליגה. היו בסך הכל 4 שחקנים בליגה בעונה שעברה שקלעו לפחות 15 נק’, הורידו 8 ריב’, מסרו 2.5 אס’ וקלעו ב-50% מהשדה. לברון ג’יימס, בן סימונס, יאניס אנטטוקונמפו וג’וליוס רנדל מרכיבים את הרשימה הזאת.
הנתון הזה הוא מעט דמגוגי אבל תודו שהוא מצית את הדמיון לגבי היכולות של רנדל. הוא שחקן ייחודי מאוד ויש לו הזדמנות ליצור סינרגיה מרתקת עם כוכב ענק. אני לחלוטין מעדיף אותו ב-9 מיליון לעונה מאשר לשלם כמה שזה לא יהיה לדמארקוס קאזינס ולקוות שהוא יחזור לעצמו מפציעה שאף אחד לא חזר ממנה אותו דבר.
מקום 9 – ניו יורק ניקס
באו: מריו הזוניה (שחקן חופשי, אורלנדו), קווין נוקס, מיטשל רובינסון (דראפט), נח וונלה (שחקן חופשי, פורטלנד), דייוויד פיזדייל (מאמן)
הלכו: קייל אוקווין, דאג מקדרמוט (שחקן חופשי, פייסרס), מייקל ביזלי (שחקן חופשי, לייקרס) ג’ף הורנסק (מאמן)
מתנדנדים: ג’ארט ג’ק
בגדול: הרבה מאוד זמן לא הייתה לניקס קבוצה אטרקטיבית כשהיה לה כסף בתקרת השכר. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה אי שם ב-2011, כשכרמלו אנתוני היה עוד בדנבר ובמקום לחכות לקיץ בו כרמלו היה שחקן חופשי הניקס המירו את בחירות הדראפט שלהם והדנילו גאלינרים שלהם בכרמלו. זה הספיק להם לריצת פלייאוף מעניינת אחת ב-2013 שהסתיימה בחסימה של רוי היברט (וואו, זה היה מזמן) ומאז היו בעיקר דמעות של ספייק לי ובידודים של כרמלו.
התקווה לשינוי הייתה גלומה בקריסטאפס פורזינגיס, אבל ברגע שהוא נפצע במהלך העונה שעברה אוהדי הניקס לבטח החלו להאמין בכך שהפרנצ’ייז שלהם מקולל.
אולם פורזינגיס יחזור באיזשהו שלב (לא ברור אם העונה) ובינתיים נראה שהניקס עושים דברים נכון. קווין נוקס הוא כשרון מחשמל שהוציא לדרך את רכבת ההייפ עם התצוגות שלו בליגת הקיץ ומיטשל רובינסון נראה כמו ביג-מן ייחודי שמסוגל להיות החוסם המוביל בליגה. הוא כל כך ייחודי שאיכשהו הוא בכלל לא נבחר בסיבוב הראשון.
הניקס המשיכו להעמיס את עצמם בכשרונות צעירים לא מלוטשים כמו נח וונלה (שיהיה בן 23 רק עוד חודש) ומריו הזוניה (בן 23) והקיפו את כל הצעירים הללו במכונת הקאץ’-פרייזים המהלכת, דייוויד פיזדייל. אין עוררין לגבי הידע של פיזדייל כמאמן, אבל בממפיס הוא התקשה להתחבר לוטרנים, במיוחד למארק גאסול, מה שבסופו של דבר הביא לפיטוריו. בניו יורק אין וטרנים עם אגו גדול ולא אמורים להיות שחקנים בעייתיים בחדר ההלבשה, כך שלפיזדייל יש הזדמנות לבנות קבוצה בצלמו ובדמותו, וזה חשוב מאוד שהוא יעשה זאת בהתחשב במה שהולך לקרות בקיץ הבא.
בקיץ הבא לניקס צפויים להיות בין 30 ל-40 מיליון דולר מתחת לתקרה, וזה עוד לפני מהלכי חיסכון שהם יכולים לעשות עם החוזים של ג’ואקים נואה, קורטני לי ולאנס תומאס. האם לניקס יהיה סיכוי להנחית את אחד מהפרי אייג’נטס הגדולים של 2019 (קווין דוראנט, קיירי ארווינג, ג’ימי באטלר, קליי תומפסון, קוואי לאונרד)?
בקטן: זה יהיה האתגר הגדול של פיזדייל. לקחת חמישייה צעירה של פרנק ניליקינה, טים הרדוואי, נוקס, אנס קאנטר ורובינסון ולנסות להפוך אותם לאטרקטיביים מספיק כדי שהניקס יהיו רלוונטיים בקיץ הבא. היתרון הגדול של הניקס הוא שהם במזרח, כך שהם יוכלו לצבור נצחונות מול יריבות נחותות שיגדילו את ההייפ לקראת אותו קיץ. החסרון הוא שהם הניקס, והם עדיין מנוהלים על ידי ג’יימס דולן. משהו בטוח ישתבש בדרך.
מקום 8 – ברוקלין נטס
באו: שבאז נאפייר, אד דייוויס (שחקן חופשי, פורטלנד), דזנן מוסא (דראפט), קנת פאריד, (טרייד, דנבר), ג’ארד דאדלי (טרייד, פיניקס), רודיונס קורוקס (נבחר בדראפט 2017)
הלכו: טימופיי מוזגוב (טרייד, שארלוט ואז לאורלנדו), ג’רמי לין (טרייד, אטלנטה), ניק סטאוסקאס (שחקן חופשי, פורטלנד), דאנטה קאנינגהאם (שחקן חופשי, ספרס)
הוחתמו מחדש: ג’ו האריס (16 מיליון לשנתיים)
מתנדנדים: ג’אליל אוקפור, קווינסי אייסי
בגדול: זהו. הנטס סיימו לשלם את חובם לחברה ובדראפט הבא, אחרי 5 שנים שבהן בוסטון (או קליבלנד בדראפט האחרון) קיבלה את הבחירות שלהם, הם סוף סוף מקבלים את הבחירות שלהם בחזרה. הנטס בטח מרגישים כמו נהג שקיבל את הרשיון שלו בחזרה אחרי שלילה של 5 שנים. כל כך הרבה הזמנויות פתוחות בפניהם עכשיו, והמציאות בטח נראית להם כל כך הרבה יותר יפה.
מה שעוד יותר יפה זה ששון מרקס, הג’נרל מנג’ר של הנטס, התכונן לרגע הזה הרבה זמן והוא נמצא בעמדת זינוק מרשימה מאוד להוציא את הפרנצ’ייז שלו ממרתפי הליגה. הנטס נקטו כבר בקיץ שעבר באסטרטגיה של להפוך לחור השחור של הליגה שמושך אליו את כל החוזים הגרועים בתמורה לפרוספקטים ובחירות דראפט. זה עבד ככה עם טימופיי מוזגוב, אחר כך עם דמארה קארול וזה המשיך גם הקיץ. קנת’ פאריד הגיע מדנבר והנאגטס שלחו ביחד איתו את בחירת הדראפט שלהם ב-2019 (מוגנת טופ 12). הבחירה הזו, ביחד עם הבחירה של הנטס עצמם ועוד מצבור של בחירות בסיבוב השני, הופכות להיות מאגר נכסים נחמד מאוד שמרקס צריך לנצל.
מעבר לכך, לנטס הולך להיות הרים של קאפ ספייס בקיץ הבא (כרגע נראה שזה יהיה באזור ה-60 מיליון דולר). נכון, הם צריכים לקבל החלטות מה הם עושים עם דאנג’לו ראסל ועם רונדה הוליס ג’פרסון, אבל יהיה להם מספיק כסף כדי להתמודד על כל כוכב בשוק. הבעיה היא שאף כוכב לא יבוא לקבוצה שהיא עדיין לא מבושלת ולכן הנטס צריכים להיות מאוד חכמים על הקאפ ספייס שלהם כדי לא לבזבז אותו על כל מיני טימופיי מוזגובים שיתקעו להם את התקרה לשנים קדימה. הם עשו את הצעד הראשון בדרך לגאולה, אבל הדרך עוד ארוכה.
בקטן: לכל קבוצה שבונה מחדש צריכים להיות שלושה מרכיבים משמעותיים. בחירות דראפט אטרקטיביות, מקום מתחת לתקרה ופרוספקטים צעירים מעניינים. לנטס כרגע יש שניים מהשלושה, לגבי הפרוספקטים זה עדיין לא ברור. דאנג’לו ראסל נראה לפרקים כמו פוינט גארד העתיד, אבל הוא לא עקבי מספיק ולא בריא מספיק, והעונה הזו היא סוג של עונת מבחן עבורו. חוץ ממנו, ג’ארט אלן וכריס לוורט הם Nice to Have אבל הם לא משנים את התמונה. אולי דזנן מוסא הבוסני שנבחר בשולי הסיבוב הראשון יהיה הפתעה בגזרה הזו.
מקום 7 – דאלאס מאבריקס
באו: לוקה דונצ’יץ, ריי ספולדינג, ג’יילן ברונסון, אח של יאניס (דראפט), דאנדרה ג’ורדן (שחקן חופשי, קליפרס)
הלכו: סת’ קרי (שחקן חופשי, פורטלנד), יוגי פרל (שחקן חופשי, סקרמנטו), נרלנס נואל (שחקן חופשי, אוקלהומה סיטי)
הוחתמו מחדש: דירק נוביצקי (5 מיליון לעונה אחת)
מתנדנדים: ג’וש מקרוברטס, סלח מג’רי
בגדול: ב-1998 המאבס עשו טרייד בערב הדראפט בו הם ירדו מהמקום השישי למקום התשיעי, וכך, במקום לבחור את רוברט “הטרקטור” טריילור הם בחרו בדירק נוביצקי. טריילור היה מחוץ לליגה תוך כמה שנים וסיים עם ממוצע קריירה של 4.8 נק’ ב-14.3 דק’. ב-2011 הוא נפטר מהתקף לב. מנגד, דירק ממשיך לשחק ולהיות הבן אדם הכי חמוד בטוויטר.
Just had off season drug testing. Told the guy: Did you see me move last year?? If I was on something I need to change the product ASAP!!! — Dirk Nowitzki (@swish41) July 28, 2018
20 שנה אחרי למאבס יש סיכוי להיות שוב בצד המנצח של טרייד בערב הדראפט בו מעורב שחקן אירופאי צעיר ומסקרן. לוקה דונצ’יץ’ נתפס בעיני רבים כשחקן הכי מוכשר במחזור הדראפט הנוכחי ולבטח השחקן עם הרזומה הכי מרשים. עם זאת, סימני שאלה לגבי האתלטיות שלו ואיך ההגנה שלו תתרגם לליגה הטובה בעולם גרמו למניה שלו לצלול קצת בימים האחרונים לפני הדראפט. מארק קיובן והמאבס ניצלו זאת והחליטו לקפוץ מהבחירה החמישית לבחירה השלישית (תוך כדי ויתור על הבחירה שלהם בעונה הבאה) כדי להשיג את לוקה. זה מהלך שיכול לשנות פרנצ’ייז לשנים ארוכות, והמאבס מקווים שהוא יעשה את אותו שינוי שדירק עשה.
בקטן: לוקה הוא לא השחקן המסקרן היחיד שהגיע לטקסס העונה. גם דאנדרה ג’ורדן, באיחור של 3 שנים, הגיע לדאלאס, והפעם לא היה אף אימוג’י שיעצור אותו. חמישייה של דניס סמית’ ג’וניור, לוקה דונצ’יץ, ווס מת’יוס, האריסון בארנס וג’ורדן היא לכל הפחות מסקרנת. במערב זה יהיה כמעט בלתי אפשרי לעשות פלייאוף עם הסגל של המאבס, אבל יש להם מספיק חתיכות מעניינות (כולל האח הקטן של יאניס אנטטוקנמפו) ובקיץ הבא יש להם הרים של מזומנים מתחת לתקרת השכר (50-70 מיליון, תלוי אם האריסון בארנס יממש את אופציית היציאה שלו).
עונת רוקי איכותית של דונצ’יץ’ יכולה להגביר את ההייפ סביב המאבס ולהפוך את הקבוצה למעניינת יותר וקרובה יותר לחזור לצמרת. זה משפט שקשה להגיד על שאר הקבוצות שבחרו גבוה בדראפט, שעדיין נמצאות במרחק שנה אחת מלהיות במרחק שנה אחת מהצמרת.
מקום 6 – אינדיאנה פייסרס
באו: טייריק אוונס (שחקן חופשי, ממפיס), דאג מקדרמוט, קייל אוקווין (שחקן חופשי, ניקס), ארון הולידיי, אליז ג’ונסון (דראפט)
הלכו: לאנס סטיבנסון (שחקן חופשי, לייקרס), אל ג’פרסון (למוזיאון לתולדות הביג-מנים), גלן רובינסון (שחקן חופשי, דטרויט)
מתנדנדים: ג’ו יאנג
בגדול: הפייסרס היו ההפתעה הנעימה של העונה שעברה. למרות שמיילס טרנר לא עשה את קפיצת המדרגה הצפויה, ויקטור אולדיפו עשה את קפיצת המדרגה הלא צפויה והפך לכוכב של ממש. בפלייאוף זה בלט במיוחד כשהפייסרס דחפו את לברון והקאבס עד למשחק שביעי בסיבוב הראשון. כעת, בלי לברון במזרח, הפייסרס יכולים וצריכים לחשוב על עצמם לפחות כקבוצה הרביעית בטיבה בקונפרנס, אחרי בוסטון, פילדלפיה וטורונטו.
הבעיה הגדולה מבחינת הפייסרס בעונה שעברה הייתה שהם קרסו כל זמן שאולדיפו לא היה על הפרקט. לפייסרס היה Net Rating של 7.3- ב-1,399 דקות שאולדיפו לא היה על המגרש. הנתון הזה שווה ערך למקום ה-27 בליגה, כשרק הבולס, סקרמנטו ופיניקס מסתכלות על הנתון הזה מלמטה. לעומת זאת, כאשר VO שיחק (2,552 דקות) לפייסרס היה Net Rating של 6.4+ (שווה ערך לנתון הרביעי בטיבו בליגה, רק אחרי יוסטון, גולדן סטייט וטורונטו).
אולדיפו בהחלט הוכיח שהוא כוכב בקנה מידה של פרנצ’ייז פלייר בעונה שעברה, אבל הפייסרס לא יכולים לבנות רק עליו וכדי שהם יעשו את קפיצת המדרגה כקבוצה לאזור של הסלטיקס/סיקסרס/ראפטורס טרנר יהיה חייב לעשות את אותה קפיצת מדרגה שציפינו לה בעונה שעברה.
בקטן: עד שטרנר יעשה את אותה קפיצה, הפייסרס חיזקו את הספסל בטייריק אוונס. טייריק נתן עונה מצוינת בממפיס בעונה שעברה כשהנתון המעניין ביותר הוא 39.9% מהשלוש ב-5.5 זריקות. באינדיאנה טייריק צפוי לקבל את המפתחות לחמישייה השנייה, התפקיד שלאנס סטיבנסון מילא בהפכפכות בעונה שעברה, וזה בהחלט שדרוג עבור נייט מקמילן.
דאג מקדרמוט הגיע מהניקס כדי לתת לפייסרס עוד קצת כח אש מחוץ לקשת, משהו שהיה חסר להם בעונה שעברה (רק 26% מהזריקות שלהם בעונה שעברה היו שלשות, מה שדירג אותם במקום ה-27 בקטגוריה הזו) וקייל אוקווין הוא סנטר מחליף טוב יותר מאל ג’פרסון.
הרבה פעמים קבוצות שעושות קפיצת מדרגה לא צפויה מנסות לשדרג את עצמן בצורה לא טבעית כי ההצלחה מעוורת אותן. פיניקס ב-2014/15 היא דוגמא קלאסית. אחרי העונה המופלאה ב-2013/14 שהתחילה בטנקינג מוצהר והסתיימה מרחק משחק אחד מהפלייאוף (וזכייה של גוראן דראגיץ’ בתואר השחקן המשתפר) הסאנס החתימו את אייזיאה תומאס והלכו יותר מדי חזק על תזת שני הרכזים הדומיננטיים ביחד עם תומאס, דראגיץ’ ואריק בלדסו. הניסוי הזה כשל ובטרייד דד-ליין של אותה עונה הסאנס נאלצו להיפטר גם מתומאס, גם מדראגיץ’ וגם מכל שאיפות הפלייאוף שהיו להם.
הפייסרס לא עשו את הטעות הזו. הם עשו תיקונים קטנים במכונית כדי שתיסע קצת יותר מהר, אבל הם לא החליפו את המנוע. וזה מבטיח להם מקום בטופ 10 של הדירוג.
מקום 5 – בוסטון סלטיקס
באו: ברד וונאמייקר (שחקן חופשי), רוברט וויליאמס (דראפט)
הלכו: עבדול ניידר (טרייד, אוקלהומה סיטי)
הוחתמו מחדש: מרכוס סמארט (52 מיליון ל-4 עונות), ארון ביינס (10.6 מיליון לשנתיים), ג’בארי בירד (2.9 מיליון לשנתיים)
מתנדנדים: גרג מונרו, שיין לארקין
בגדול: הזוכים בזהב של הקיץ שעבר לא היו צריכים לעבוד קשה בקיץ הנוכחי. את כל ה-Heavy Lifting הם עשו בקיץ של 2016 (עם ההחתמה של אל הורפורד) ובקיץ 2017 (עם ההחתמה של גורדון הייוורד והטרייד על קיירי ארווינג) ובעצם, את רוב העבודה הם בכלל עשו בקיץ 2013 עם הטרייד עם הנטס. כעת דני איינג’ קוצר את הפירות.
איינג’ הוא כמו השחקן פוקר שיצאו לו כמה ידיים מטורפות במהלך המשחק ועכשיו הוא צ’יפ לידר מטורף שיודע שהזמן משחק לטובתו. כל יד שמשוחקת מקרבת אותו למטרה. ככה זה כשהייוורד וקיירי חוזרים מפציעות, ככה זה כשג’ייסון טייטום וג’יילן בראון עוד נמצאים הרבה לפני שיא הקריירה שלהם, ככה זה כששאר הנכסים הלא מוחשיים שלך מתבשלים לכדי חבילה שאולי תנחית אצלך את אנתוני דייוויס. תחשבו על זה, אם הפליקנס פותחים את העונה עם 15-10 ודייוויס מתחיל להיות מצוברח, הם יגידו לא לחבילה של בראון, מרכוס סמארט, רוברט וויליאמס, הבחירה של ממפיס (מוגנת טופ 8 בדראפט הקרוב, טופ 6 ב-2020 ולא מוגנת ב-2021), הבחירה של הקליפרס (מוגנת לוטרי בשני הדראפטים הקרובים) ועוד בחירה של בוסטון עצמה? ואם כן, הם יגידו לא לאותה חבילה עם טייטום במקום בראון?
למה לסכן את הנכסים שלך על קוואי לאונרד שיכול לעזוב עוד שנה ולא ברור אם הוא בריא אם אתה רואה את דייוויס בטלסקופ שלך?
דני איינג’ הוא גאון. הוא לא עשה המון בקיץ הזה, אבל הוא גם לא היה צריך. זה גאון.
בקטן: גם המעט שהוא עשה היה בהחלט מבריק. החוזה של מרכוס סמארט גם מפנק את סמארט בשוק יחסית קריר וגם בנוי כך שהוא יורד עם השנים, כך שזה יקל על מס המותרות של הסלטיקס. מעבר לכך, החוזה הזה הוא הכרחי לכל טרייד עתידי על כוכב גדול. כוכבים גדולים מרוויחים משכורות גדולות, והסלטיקס יהיו חייבים להשוות משכורות איכשהו. עד החוזה של סמארט לא היה להם חוזה בינוני שהם יכלו להעביר ביחד עם הצעירים שלהם כדי להשוות משכורות. כעת יש להם אחד כזה, וגם אם החוזה הזה בסופו של דבר ימלא את ייעודו בבוסטון, סמארט הוא שחקן לא רע בכלל שיכול לעזור לסלטיקס בסדרה מול הווריורס. זו הסדרה שאני הכי מצפה לה בפלייאוף ב-2019.
מקום 4 – לוס אנג’לס לייקרס
באו: לברון ג’יימס (שחקן חופשי, קליבלנד), לאנס סטיבנסון (שחקן חופשי, אינדיאנה), ג’אוול מגי (שחקן חופשי, גולדן סטייט), ראג’ון רונדו (שחקן חופשי, ניו אורלינס), מו וואגנר, סוויטוסלב מיחיליוק (דראפט), מייקל ביזלי (שחקן חופשי, ניקס)
הלכו: ג’וליוס רנדל (שחקן חופשי, ניו אורלינס), צ’אנינג פריי (שחקן חופשי, קליבלנד), אייזיאה תומאס (שחקן חופשי, דנבר), תומאס ברייאנט (שחקן חופשי, וושינגטון), ברוק לופז (שחקן חופשי, מילווקי)
מתנדנדים: אנדרה אינגרם, גארי פייטון ג’וניור
בגדול: הלייקרס היו במקום ה-2 בדירוג בקיץ שעבר כי הם עשו את הכל נכון כדי לפתות את לברון ג’יימס בקיץ הנוכחי, אז איך זה שהקיץ, כשהם החתימו את לברון, הם לא במקום הראשון?
אמנם הלייקרס החתימו את השחקן הכי טוב בליגה, אבל זה לא מבטיח הצלחה במערב. בשביל לאיים על התואר הלייקרס צריכים לפחות עוד כוכב אחד גדול לצד לברון, ואת זה הם לא עשו הקיץ. עדיין לא ברור האם המציאות הזו שבה לברון הוא הכוכב היחיד בעיר המלאכים היא מציאות שנכפתה על הלייקרס או מציאות שהם בחרו בה. כנראה שהאמת היא איפשהו באמצע. פול ג’ורג’ לא נתן להם סיכוי, אבל מצד שני, הם היו חזק בדיונים על קוואי לאונרד. אלא שהלייקרס כנראה החליטו לשמור את אבק השריפה שלהם לקיץ הבא.
עוד לפני הדיונים על לאונרד הם ניצלו את המקום שלהם מתחת לתקרה כדי להחתים הרבה שחקנים שלא ברור איך כולם ישתלבו באותו חדר הלבשה. התפיסה כנראה הייתה שאת הווריורס הם לא ינצחו העונה, לכן אין צורך להשקיע יותר מדי מחשבה במי יחתום ואיך הוא משתלב בעולם של לברון ג’יימס.
יש לי שתי בעיות עם התפיסה הזאת. הראשונה היא שנראה שהושקעה הרבה מאוד מחשבה במי לא יכול להשתלב בעולם של לברון ג’יימס, ואותו הלייקרס הלכו והחתימו. הלייקרס הביאו את רונדו ולאנס שצריכים את הכדור ביד כדי להיות אפקטיביים ועם לברון על הפרקט, לא ברור מה היתרון שהם מביאים לעומת לונזו בול או ג’וש הארט. מעבר לססגוניות של חדר ההלבשה, מקצועית קשה לדמיין את הקבוצה הזו משחקת ביחד וזה אתגר עצום עבור לוק וולטון, שיצטרך גם לג’נגל בין דקות לצעירים המבטיחים שלו וגם לוטרנים שלו שבטוחים שהם צריכים להיות על הפרקט.
הבעיה השניה היא שלברון אוטוטו בן 34, הוא נכנס לעונה ה-15 שלו בליגה עם קילומטראז’ כמו של הדודג’ של אל באנדי. האם אפשר לשמור את אבק השריפה במצב כזה?
כרגע, נראה שאפשר, וללייקרס עדיין יש מספיק נכסים כדי לרדוף אחרי כל סופרסטאר שיהפוך לחופשי במהלך העונה (דמיאן לילארד?) ומספיק מקום מתחת לתקרה בקיץ הבא כדי פשוט לספוג את קוואי לתוך הפיירול שלהם. אבל זה סיכון שמחזיר את הלייקרס כמה מקומות אחורה בדירוג. בשביל לכבוש את פסגת הדירוג לא מספיק רק להביא את השחקן הטוב בעולם, צריך גם לפגוע במהלכים האחרים כדי לתת לעצמך את עמדת הזינוק הטובה ביותר. הלייקרס הגיעו לאן שהגיעו בדירוג נטו בזכות לברון. שאר המהלכים שלהם לא מצדיקים דירוג בטופ 5.
בקטן: בין המהלכים הללו כלול הויתור על ג’וליוס רנדל, שכבר כתבתי על הייחודיות שלו בקטע על ניו אורלינס, אבל לא פחות חשוב, מה שמראה יותר מכל על כך שהפרנצ’ייז רחוק יותר מקונטנדריות ממה שאנחנו חושבים זה שלמעט לברון, אף שחקן ברוסטר לא בטוח יהיה בלייקרס בעונה הבאה. הצעירים הם עדיין בגדר טרייד צ’יפ, הותיקים חתומים לעונה אחת וכנראה רובם ימצאו קבוצה אחרת בעונה הבאה. בדרך כלל לקבוצה שחולמת להגיע רחוק יש גרעין שיודע שהוא רץ ביחד. זה לא המצב בלייקרס בעונה הקרובה. אבל עדיין, הם הביאו את פאקינג לברון.
מקום 3 – טורונטו ראפטורס
באו: קוואי לאונרד, דני גרין (טרייד, סן אנטוניו), ניק נרס (קודם לעמדת המאמן)
הלכו: דמאר דרוזן, יעקוב פולטל (טרייד, סן אנטוניו), דוויין קייסי (מאמן)
הוחתמו מחדש: פרד ואן פליט (18 מיליון דולר לשנתיים)
מתנדנדים: בבה נוגיירה
בגדול: כתבתי על זה ארוכות בפוסט שסיכם את הטרייד על קוואי, אבל לטובת מי שפספס אני אסכם את זה בשני משפטים. טורונטו הייתה קבוצה שנחלשה באופן קבוע בפלייאוף לעומת העונה הרגילה בעידן דמאר דרוזן ולא היו שום סימנים שזה הולך להשתנות העונה, גם כשלברון ג’יימס פינה את הזירה. במציאות הזו, הסיכון שמאסאי יוג’ירי לקח עם קוואי לאונרד הוא לחלוטין הגיוני וזה מה שהיה צריך לעשות. המחיר שיוג’ירי שילם (דרוזן, יעקוב פולטל ובחירת סיבוב ראשון מאוחרת) הוא סביר לחלוטין וגם אם הכל ישתבש עם קוואי והוא יעזוב בקיץ הבא, לפחות טורונטו יכולה להגיד שהיא ניסתה. לפחות הם יוכלו להגיד שהם עשו את כל מה שהם יכולים כדי ללכת עד הסוף, לקחו את הסיכונים הדרושים ולא הסתפקו בבינוניות המפוארת שעידן דמאר דרוזן הביא להם.
Kawhi Leonard is smiling… process that. pic.twitter.com/3M7VJHRsGQ — NBA Memes (@NBAMemes) July 21, 2018
הטרייד על קוואי הוא השינוי הגדול של יוג’ירי בטורונטו. זוהי הטבעת החותם הגדולה ביותר מאז שהחליף את בריאן קולנג’לו וזו הפעם הראשונה שהוא עשה משהו אקטיבי מעבר לבחירת שחקנים מסקרנים בדראפט והחתמות מחדש של הכוכבים. מה שמעניין הוא שזה מגיע כמעט מיד לאחר מה שהיה השינוי הכי גדול שיוג’ירי עשה עד שהגיע הטרייד על קוואי. ניק נרס קודם לעמדת המאמן הראשי על חשבון דוויין קייסי, ומעניין לחשוב האם מאסאי היה עושה את השינוי הזה אם הוא היה יודע שהטרייד על קוואי מתבשל. נרס הוא מאמן רוקי והוא נזרק לסיטואציה מורכבת מאוד בה לשחקן עילאי שלא שיחק כמעט שנה יש פוטנציאל לבנות או לחרב את הקבוצה שלו. יש קווים מקבילים לעונה הראשונה של דייוויד בלאט בקליבלנד. נקווה שנרס לא יגמור כמו שבלאט גמר שם.
בקטן: דני גרין הוא, לדעתי, גניבה של מאסאי שהצליח לסחוב אותו כחלק מהנספחים של הטרייד. זה מאפשר לראפטורס להעמיד חמישיות הגנתיות מפלצתיות של פרד ואן פליט/קייל לאורי בעמדת הרכז, קוואי, גרין ואו.ג’י אנונובי בעמדות הכנף ופסקאל סיאקאם/סרג’ איבקה בעמדת הסנטר. לך תקלע מול הרכב כזה, ובהתקפה קוואי ולאורי יכולים להספיק כדי לסחוב את העסק. הראפטורס הגביהו את התקרה שלהם משמעותית בטרייד הזה, אבל בהתחשב בכך שקוואי חולם בשנתו על לוס אנג’לס, כנראה שהתקרה הזו תחזיק מעמד שנה אחת ואז תתנפץ על הראפטורס ברעש גדול.
מקום 2 – גולדן סטייט ווריורס
באו: דמארקוס קאזינס (שחקן חופשי, ניו אורלינס), ג’ייקוב אוונס (דראפט), ג’ונאס ג’רבקו (שחקן חופשי, יוטה)
הלכו: זאזה פאצ’וליה (שחקן חופשי, דטרויט), ג’אוול מגי (שחקן חופשי, לייקרס)
הוחתמו מחדש: קווין דוראנט (61 מיליון לשנתיים, העונה השנייה אופציית שחקן)
מתנדנדים: דייוויד ווסט, פטריק מקאו, ניק יאנג
בגדול: לווריורס אין הרבה חורים במשחק שלהם. למעשה, כמעט ואין להם בכלל. אם אנחנו ממש רוצים לנטפק, אפשר לדבר על החולשה היחסית שלהם בריבאונד הגנה (הורידו בעונה שעברה 76.3% מהריבאונדים הפנויים בהגנה, בוטום 10 בליגה) ועל המשחק היחסית מפוזר שלהם (15.2% אחוזים מהפוזשנים שלהם הולכים לאיבוד, בוטום 5 בליגה). כל שאר האלמנטים במשחק שלהם מתקתקים כמו שעון. הם ממשיכים להוביל את הליגה בכל קטגוריה אפשרית של אסיסטים, קליעה ויעילות התקפית ולמרות שיוסטון הצליחו להפחיד אותם בגמר המערב, הם פחות או יותר נמנמו כל העונה שעברה בדרך לריפיט.
אז כדי למנוע קצת את הנמנום לקראת העונה הבאה הווריורס החתימו את דמארקוס קאזינס. בוב מאיירס לא תכנן להחתים את בוגי בקיץ, אבל איכשהו, בעזרת תקרת השכר המכווצת והפציעה של בוגי, נוצר חלון הזדמנויות לווריורס להחתים את קאזינס במחיר מבצע. והם עשו זאת. וכל אחד אחר היה עושה את זה. כשכשרון כמו קאזינס מציע את שירותיו במחיר נמוך ממה שארסן איליאסובה הולך להרוויח בעונה הבאה, אתה עושה את זה.
קאזינס יוכל לעזור לווריורס עם ריבאונד ההגנה ופחות לעזור עם האיבודים, אבל כל זה הוא שולי. קאזינס צריך להראות שהוא בריא ומסוגל לחזור לרמה שלו פרה-הקרע-באכילס, וגם אז, הוא צריך להראות שהוא מסוגל להשתלב עם כוכבים גדולים ממנו ועם תפקיד מצומצם. זה, כאמור, בהחלט יוסיף פלפל לעונה של הווריורס וחלק טוענים שהם באמת צריכים את זה. השאלה היא האם זה לא יותר מדי תבלינים?
הווריורס יצטרכו להתמודד העונה עם חרושת השמועות על קווין דוראנט (שכבר החלו) ואלו שעוד יצוצו על קליי תומפסון. מעבר לכך, הם צריכים להתמודד עם עייפות החומר כאשר הם מנסים להגיע לגמר בפעם החמישית ברציפות, משהו שלא נעשה מאז הסלטיקס של ביל ראסל. יכול להיות שהנוכחות של קאזינס תהיה משהו אחד יותר מדי להתעסק בו העונה.
מצד שני, נראה ששאר הליגה די ויתרה על העונה הזו מתוך הבנה שהווריורס הם בלתי מנוצחים. אמנם המערב התחזק בשולי הפירמידה, אבל בשפיץ הווריורס רק חידדו את השליטה שלהם. הרוקטס איבדו את טרבור אריזה, וזה לכשעצמו ניצחון ענק עבור הווריורס. ב-NBA אתה יכול להתקדם גם אם אתה נשארת במקום והיריבים שלך זזו אחורה. וזה עוד בלי לקחת בחשבון את ההשתלבות של קאזינס.
אם הווריורס יצליחו לשלב אותו כמו שהם מצליחים לשלב אותו בדמיון שלי (כשהוא משחק 20 דקות בממוצע למשחק, חוגג מול חמישיות של מחליפים ומשתלט לפרקים על משחקים שהווריורס מסתבכים בהם עם דומיננטיות מתחת לסל) אפשר לעשות פאסט פורוורד לעונת 2019/20.
NBA Fans During Free Agency 😂😂😂 pic.twitter.com/6PIefbw9uL — Cameron Magruder (@ScooterMagruder) July 4, 2018
בקטן: שאר המהלכים של הווריורס היו מהלכים קלאסיים לקונטנדרית. ג’ונאס ג’רבקו הגיע לעונה אחת כדי למלא את התפקיד של עומרי כספי, ג’ייקוב אוונס נבחר בדראפט ויתן לסטיב קר עוד עומק בעמדות הכנף, נקודה שהייתה קצת בעוכריהם של הווריורס בפלייאוף האחרון. הקיץ הבא יהיה קיץ הרבה יותר מעניין ומאתגר עבור הלוחמים, אבל את הקיץ הזה הם עברו בציון כמעט מושלם.
מקום 1 – אוקלהומה סיטי ת’אנדר
באו: דניס שרודר (טרייד, אטלנטה), טימוטי לוואוו קבארו (טרייד, פילדלפיה), נרלנס נואל (שחקן חופשי, דאלאס), עבדול ניידר (טרייד, בוסטון)
הלכו: כרמלו אנתוני (טרייד, אטלנטה), ניק קוליסון (פרש), דקארי ג’ונסון (טרייד, אורלנדו)
הוחתמו מחדש: פול ג’ורג’ (137 מיליון ל-4 עונות), ג’רמי גרנט (27 מיליון ל-3 עונות), ריימונד פלטון (2.3 מיליון לעונה אחת)
מתנדנדים: ג’וש יוסטיס, קורי ברואר
בגדול: הדירוג הזה מתיימר להתייחס למהלכים שהקבוצות עשו בפועל בקיץ, אבל הוא חייב לקחת בחשבון גם את הציפיות שהיו מכל קבוצה בתחילת הקיץ. הציפייה של חלקים גדולים בקהילת ה-NBA לגבי אוקלהומה סיטי הייתה שפול ג’ורג’ יעזוב ללייקרס וישאיר את הקבוצה מצומקת מכשרון. בהיעדרו של פול, ראסל ווסטברוק היה נשאר לבד לנהל את ההצגה וכבר ראינו איך זה נגמר בפלייאוף. במערב הנוכחי, בכלל לא בטוח שזה היה מספיק כדי להגיע לשם. ואם זה היה קורה, כנראה שהיינו מתחילים לשמוע רחשים על טרייד על ווסטברוק. ובהיעדר ווסטברוק, איזו זכות קיום יש לפרנצ’ייז הזה בליגה? עצוב, אבל נכון.
הת’אנדר לקחו את ההימור על ג’ורג’ בקיץ שעבר בעיניים פקוחות. הם ידעו שהקיץ הזה הם הולכים להסתכל אל תוך התהום, ואחרי ההפסד ליוטה בסיבוב הראשון, התהום נראה ממשי מתמיד. אלא שאיכשהו, הם הצליחו להתחמק ויצאו המנצחים הגדולים של הקיץ.
האבן הראשונה בדומינו הייתה כמובן ג’ורג’, שלא רק שהחליט להישאר ל-3 שנים לפחות, אלא עשה את זה בצורה חד משמעית מבלי לקיים אף פגישה עם אף יריבה. העובדה שג’ורג’ חתם ל-3 שנים (פלוס אופציה על העונה הרביעית) מביאה את OKC למציאות שהיא לא זוכרת מאז 2014, אז שעון החול התחיל לתקתק על החוזה של קווין דוראנט. מאז הת’אנדר חיים באיזשהו מצב צבירה פרנואידי, בו כל פוזשן הוא קריטי. כל פוזשן שהולך טוב, משפר את הסיכויים של הכוכב שלהם להישאר, וכל פוזשן שהולך לאיבוד מקרב את הסוף של הפרנצ’ייז. הסטייט אוף מיינד הזה המשיך גם אחרי שדוראנט עזב והורגש במיוחד בעונה שעברה עם ג’ורג’. היה משהו משתק בקבוצה הזו בגלל חוסר הודאות התמידי לגבי העתיד, ויכול להיות שעכשיו, כשיש להם 2 שחקני טופ 15 בליגה ל-3 השנים הקרובות, זה ישתנה.
האקט הגדול הנוסף של הת’אנדר בקיץ היה ההיחלצות מהחוזה של כרמלו אנתוני. מהרגע שסם פרסטי החתים את ג’ורג’ ואת ג’רמי גראנט היה ברור שאין סיכוי שהת’אנדר ישלמו משכורות ומסים בגובה של 300 מיליון דולר. הפרנצ’ייז שויתר על ג’יימס הארדן בגלל 6 מיליון דולר על פני 4 שנים לא היה הופך לפרנצ’ייז עם הפיירול הגבוה בהיסטוריה. אנתוני, שאכזב קשות בעונה שעברה, במיוחד בפלייאוף, סומן כמי שיוקרב על מזבח תקרת המס. השאלה הייתה רק איך.
גם במקרה הזה, סם פרסטי עשה מהלך מבריק. במקום לחתוך את אנתוני ולחסוך המון המון כסף, פרסטי העביר את כרמלו בטרייד להוקס וקיבל בחזרה שחקן צעיר ומוכשר שהיה בסיטואציה לא טובה (דניס שרודר). אמנם הוא חסך רק המון כסף במקום המון המון כסף, אבל עכשיו יש לו עוד שחקן לרוטציה ועוד איזשהו נכס שהוא יוכל להשתמש בו בעתיד.
על אף הווייבים הטובים בקיץ, הת’אנדר חייבים להצליח יותר העונה כדי להצדיק את תקרת השכר המשוגעת של הקבוצה הזו. כבר עכשיו הת’אנדר מחויבים לעונת2019/20 לשישה שחקנים בלבד (ווסטברוק, ג’ורג’, אדאמס, שרודר, אנדרה רוברסון וגראנט) על 132 מיליון דולר, סכום שצפוי להיות גבוה יותר מתקרת המס בקיץ 2019. תוסיפו לזה פטריק פטרסונים וריימונד פלטונים ואתם מגיעים לפיירול שלא יכול להתקיים בקבוצה שלא מאיימת ברצינות על התואר. ועדיין, עצם זה שאפשר לדבר עליהם ברצינות כקבוצה שתאורטית יכולה לאיים על התואר היא ניצחון מדהים עבור הת’אנדר.
בקטן: כאמור, ג’רמי גראנט חתם על חוזה יחסית גבוה, אבל קשה להתעלם מהאיכויות שלו וההתאמה שלו לצד ווסטברוק וג’ורג’ (והוא רק בן 24) וחוץ ממנו, הת’אנדר עשו עוד כמה החתמות מעניינות. נרלנס נואל הגיע כדי לנסות לקבל את הדקות מאחורי סטיבן אדאמס (דקות שבעונה שעברה התחלקו בין פטרסון לגראנט) ויש לו סיכוי להפוך לגניבה. חוץ ממנו טימוטי לוואוו קבארו הגיע מפילי, אבל למרות שהוא שחקן מסקרן קשה לי לראות אותו מרוויח הרבה דקות בעמדות 2-3-4 כאשר ג’ורג’, רוברסון, גראנט, פטרסון, שרודר, אלכס אברינס וטרנס פרגוסון נמצאים ברוסטר.
ניפרד עם קלטת ההיילייטס (אם אפשר לקרוא לזה ככה) של ניק קוליסון שפרש בקיץ. נדיר לראות שחקן נשאר באותו פרנצ’ייז כל הקריירה בעידן הנוכחי, ולמרות שהת’אנדר והסוניקס זה אותו פרנצ’ייז כמו שדנה אינטרנשיונל וירון כהן זה אותו בן אדם, עדיין יש בזה משהו יפה.