The time has come. הזמן למצעד הגדול של העונה שבה לא משחקים כדורסל (שבהרבה מובנים הפכה להיות מעניינת יותר מהעונה שבה כן משחקים כדורסל) הגיע.
למי שלא מכיר או שכח או סתם בא לו לקרוא עוד פסקה לפני שנכנסים לעובי הקורה, הרעיון של מקצה הדירוג נולד מדייוויד אולדריג’, הכתב של TNT שנוהג לעשות דירוג דומה. הדירוג לא בא לנחש מי תגזור רשתות ביוני 2019, אלא מי הייתה הכי מוצלחת ביולי-אוגוסט 2018. מי מיקסמה את הנכסים שלה, ומי שרפה את האסימונים. מי שיפרה את המצב שלה ביחס לתחילת הקיץ ומי לא עשתה לימונדה מהלימונים שלה.
הדירוג הזה מתייחס למספר משתנים:
מה התכנית לטווח ארוך של הקבוצה ואיך היא מתכתבת עם הפעולות שהיא עשתה בקיץ?
אילו החתמות נעשו בפרי אייג’נסי ואיך הן מקדמות את הקבוצה?
אילו טריידים נעשו ואיך הם מתקשרים לתמונה הגדולה?
מה מצב תקרת השכר של הקבוצה? האם היא תקעה את עצמה עם חוזי עתק או שיש לה גמישות פיננסית לטווח הארוך?
האם היו עוד פעולות מאחורי הקלעים שמשנות את התמונה (חילופי מאמן, ג’נרל מנג’ר וכו’)
הדראפט מקבל משקל נמוך יותר מכיוון שקשה לדעת איך השחקנים הללו יראו באמת, מה שיכול להיות עקב האכילס של הדירוג הזה (לצורך העניין, בעונה שעברה דירגתי את יוטה במקום ה-25. אם הייתי יודע שדונובן מיטשל יהיה דונובן מיטשל, כנראה הם היו מדורגים גבוה יותר).
למרות הכל, בתכלס, יש הרבה מדע שבעל פה בדירוג הזה. הוא מתיימר להתבסס על סטטיסטיקות ואקסיומות וחצאי אמיתות. בסופו של דבר הוא סובייקטיבי לגמרי, ואתם מוזמנים להגיב, לבקר, לקלל, להסכים ולעשות את כל מה שהאינטרנט מאפשר לנו. בשביל זה המציאו אותו. אז בלי יותר מדי חפירות, בואו נתחיל עם עשר הקבוצות עם האוף-סיזון הגרוע ביותר.
*יש פה את הרוב הגדול של ההעברות וההחתמות של הקיץ. אם אתם מזהים טעות או שמשהו חסר, תעדכנו בבקשה.
מקום 20 – יוסטון רוקטס
באו: מייקל קרטר וויליאמס (שחקן חופשי, שארלוט), ג’יימס אניס (שחקן חופשי, דטרויט), דאנתוני מלטון (דראפט), כרמלו אנתוני (שחקן חופשי, ת’אנדר/אטלנטה)
הלכו: טרבור אריזה (שחקן חופשי, פיניקס), לוק מבה א מוטה (שחקן חופשי, קליפרס)
הוחתמו מחדש: כריס פול (160 מיליון ל-4 עונות), קלינט קאפלה (90 מיליון ל-5 עונות)
מתנדנדים: ג’ו ג’ונסון, טאריק בלאק
בגדול: הרוקטס היו הכי קרובים שיש להשלים את אחת העונות המרשימות ביותר בהיסטוריה של הליגה בעונה שעברה. אחרי שבמשך עונה שלמה קרקסו את כל הליגה עם התקפת הבידודים המרווחת של מייק דאנטוני, בניצוחם של ג’יימס הארדן וכריס פול, הם היו בכסא הנהג מול גולדן סטייט בסדרת גמר המערב. אלא שאז כריס פול נפצע בהמסטרינג והחלום נגוז. הרוקטס נפלו מהרגליים והחטיאו 27 שלשות רצופות בגיים 7, הווריורס אמרו תודה רבה והתקדמו לריפיט.
למרות ההפסד הכואב ולמרות שאיבדו את טרבור אריזה ולוק מבה א מוטה, דריל מורי נשמע די בטוח בעצמו בראיונות בקיץ. זה זמן טוב להזכיר שהווריורס שיחקו את רוב הסדרה מול הרוקטס ללא אנדרה איגודלה, כך שיש סיכוי טוב מאוד שהרוקטס כבר פספסו את ההזדמנות הכי טובה שלהם לנצח את הווריורס. ב-2013 אינדיאנה גררה את מיאמי של לברון, ווייד ובוש למשחק שביעי וכולנו היינו בטוחים שב-2014 הפייסרס יעשו את קפיצת המדרגה הדרושה כדי לנצח את ההיט, אבל בפועל הפייסרס לא הצליחו לחזור לאותה רמה והפסידו בסדרת גמר יחסית חד צדדית 2-4 ללברונים. לפעמים חלונות נפתחים ונסגרים מהר יותר ממה שאנחנו חושבים.
עבור הרוקטס, זה עלול להיות משמעותי מאוד במיוחד בהתחשב במצבו הגופני של פול והעובדה שהם איבדו את שחקן הכנף הבכיר שלהם. כרמלו אנתוני יכול להיות תכשיט יפה על הספסל, אבל הוא לא רלוונטי לרמות הכי גבוהות של הליגה, כפי שהוכח מעל כל צל של ספק בעונה שעברה באוקלהומה סיטי. בזמן שהווריורס שמרו על הגרעין שלהם והתחזקו בכשרון על עם פוטנציאל לחרב את חדר ההלבשה שלהם, הרוקטס איבדו חלק משמעותי מהגרעין שלהם והתחלשו בשחקן שהיה פעם כשרון על ועדיין יש לו פוטנציאל לחרב את חדר ההלבשה שלהם.
בקטן: ג’יימס אניס הוא הימור לא רע על ווינגמן שיוכל לתת כמה דקות בפלייאוף, אבל הוא עדיין לא קיבל מספיק הזדמנויות להוכיח את עצמו בפלייאוף. עם זאת, סביר להניח שדריל מורי לא סיים לעבוד. הוא אמר כבר בכמה וכמה ראיונות בעבר שהוא לא מסיים לבנות את הקבוצה שלו באוגוסט, אלא באפריל. הוא ימשיך לעבוד במהלך העונה כדי למצוא את הג’ראלד גרין הבא או שחקן אחר שיוכל לספק איזשהו אדג’ בפלייאוף. בינתיים לפחות הוא סיים את הסאגה של קלינט קאפלה בחוזה יחסית ידידותי למשתמש.
מקום 19 – פורטלנד טריילבלייזרס
באו: סת’ קרי (שחקן חופשי, דאלאס), גארי טרנט ג’וניור, אנפרני סימונס (דראפט), ניק סטאוסקאס (שחקן חופשי, ברוקלין)
הלכו: אד דיייוויס, שבאז נאפייר (שחקן חופשי, ברוקלין), נח וונלה (שחקן חופשי, ניקס)
הוחתמו מחדש: יוסוף נורקיץ’ (48 מיליון ל-4 עונות)
בגדול: מה שסוויפ משפיל אחד יכול לעשות. הבלייזרס סיימו את העונה שעברה במקום ה-3 במערב, דמיאן לילארד נבחר לחמישיית העונה, היו ווייבים טובים באורגון. אלא שאז הם פגשו את אנתוני דייוויס וג’רו הולידיי ועפו בסוויפ בפעם השנייה ברציפות בפלייאוף. אם הסוויפ הקודם עוד התקבל בהבנה כי הוא הגיע מול גולדן סטייט, הסוויפ האחרון היה סיפור אחר. הוא הגיע בסיבוב הראשון, כשהבלייזרס פייבוריטים קלים ועם יתרון ביתיות.
צריך להרגיע קצת את הרוחות ולהזכיר שסדרות הן עניין של מצ’-אפ ולבלייזרס היה מצ’-אפ גרוע מול דייוויס ששלט בסדרה כאשר מנגד ג’רו הולידיי שמר בצורה נהדרת על לילארד, אבל מה שצריך היה לקחת מהסדרה הזו זה חוסר היכולת של הצוות המסייע של פורטלנד, ובכן, לסייע לשני הכוכבים שלהם. האסטרטגיה של הפליקנס הייתה לשתק את הכוכבים כשהם מוכנים לתת יותר מרווח למו הארקלסים של העולם, אבל אלו לא הגיעו ומשם הדרך לסוויפ הייתה קצרה.
עם זאת, על אף התבוסה בפלייאוף ניל אולשיי לא עשה שינויים מרחיקי לכת בקבוצה. טרי סטוטס נשאר בעמדת המאמן ולא הגיעו שחקנים שאמורים לשנות את פני הקבוצה, בין היתר כי אין לאולשיי את הכלים להביא שחקנים כאלה (זכר לקיץ 2016, בו הוא התפרע עם חוזים ענקיים לאוון טרנר ואלן קראב). כל מה שהוא יכול היה לעשות זה להחתים את יוסוף נורקיץ’ על חוזה חדש. במערב האולטרה-תחרותי של השנה, לא בטוח שזה יספיק לפלייאוף. לא סתם דמיאן לילארד כבר התחיל לפלרטט עם הלייקרס בטוויטר.
I’m typically a happy camper https://t.co/LvFoTwlEFW — Damian Lillard (@Dame_Lillard) July 4, 2018
בקטן: סת’ קרי מתאושש מפציעה אבל אמור להיות מסוגל להיכנס לנעליו של שבאז נאפייר כגארד המחליף הבכיר. ניק סטאוסקאס אמור לספק עוד קצת קליעה מהספסל והבלייזרס יקוו שזאק קולינס ימשיך להראות סימנים חיוביים כפי שהראה בחצי השני של העונה שעברה. למעשה, הם חייבים לקוות לכך משום שהתקרה שלהם סתומה עד סוף 2020 (אז החוזים של טרנר, הארקלס ומאיירס לאונרד ירדו מהספרים).
מקום 18 – יוטה ג’אז
באו: גרייסון אלן (דראפט)
הלכו: אף אחד משמעותי
הוחתמו מחדש: דרק פייבורס (37.6 מיליון לשנתיים), דאנטה אקסום (33 מיליון ל-3 שנים)
בגדול: יוטה של 2018 היא גרסה דומה מאוד למיאמי של 2017. קבוצה שהחצי הראשון של העונה שלה היה חלש אולם החצי השני של העונה שלה היה על גבול ההיסטורי (9-32 ב-41 המשחקים האחרונים של העונה, רק ליוסטון היה מאזן טוב יותר ב-41 המשחקים האחרונים של העונה) והם אף סיימו את העונה עם ריצה חזקה בפלייאוף כשהדיחו את הת’אנדר והפריעו לרוקטס בחצי גמר המערב.
זו הייתה התאוששות מרהיבה מהעזיבה של גורדון הייוורד וקשה לחשוב על קבוצה שהכוכב הגדול שלה נטש אותה ועונה לאחר מכן היא מגיעה לאותו מעמד בפלייאוף (ב-2017 הם הודחו בסוויפ מול הווריורס, ב-2018 הם הפסידו 1-4 ליוסטון). יש הרבה אבות להצלחה הזו, כשהמרכזי שבהם הוא קווין סניידר שמראה סימני כישוף שכבר גרמו ללא מעט פרשנים לתייג אותו כבראד סטיבנס של המערב. אב לא פחות מרכזי להצלחה הזו הוא דונובן מיטשל, שנתן את אחת מעונות הרוקי המפוארות שראינו לאחרונה, כולל Beef ציבורי עם בן סימונס על תואר רוקי העונה שהיה מבדר לא פחות משהיה מפגר.
עם זאת, הסיבה שהג’אז נמצאים בחצי התחתון של הרשימה היא שהם היו דומים מאוד למיאמי של 2017 גם בדרך בה הם ניהלו את הקיץ שלהם אחרי העונה המוצלחת. ההיט לא היססו לשלוף את פנקס הצ’קים שלהם וקיבעו את עצמם לסגל בינוני יחסית, ואילו גם הג’אז נתנו חוזים מעל מחיר השוק לשחקנים החופשיים שלהם (פייבורס ודאנטה אקסום). היום הג’אז משלמים יותר מ-60% מתקרת השכר שלהם לשחקנים 4-9 ברוטציה שלהם במקרה הטוב (פייבורס, ג’ו אינגלס, אלק ברקס, אקסום, ג’יי קראודר, ת’אבו ספולושה) וזה לא אינדיקטור טוב.
הם מפצים על כך בזכות העובדה שמיטשל הולך להיות על חוזה רוקי בשלוש השנים הבאות וזה ההבדל הגדול בין הג’אז להיט של הקיץ שעבר. לג’אז יש שחקן עם פוטנציאל להפוך לסופרסטאר, מה שהופך את ההשקעה לכדאית יותר. עם זאת, החלון של הג’אז לחזק את הקבוצה שלהם מבחוץ הוא קטן מאוד והוא מתנקז פחות או יותר לקיץ הבא, בו יהיה להם בערך 20 מיליון דולר מתחת לתקרה וריקי רוביו יהיה שחקן חופשי. לא קל לבנות קונטנדרית ב-NBA אם אתה משוק קטן.
בקטן: השינוי המעניין היחיד שקרה בקיץ בארץ המורמונים הוא הבחירה של גרייסון אלן בדראפט. אלן עבר קריירת מכללות מרתקת שבהחלט שווה קריאה, אבל קשה לי לראות אותו חוצב לעצמו דקות משמעותיות ברוטציה של קווין סניידר כשרוביו, מיטשל, אקסום, קראודר ואינגלס נמצאים לפניו ברוטציה.
מקום 17 – אטלנטה הוקס
באו: טריי יאנג, קווין הוורטר, עומרי ספלמן (דראפט), ג’רמי לין (טרייד, ברוקלין), ג’סטין אנדרסון (טרייד, פילדלפיה), וינס קארטר (שחקן חופשי, סקרמנטו), ג’יילן אדאמס (שחקן חופשי, חוזה 2-Way), לויד פירס (מאמן)
הלכו: דניס שרודר (טרייד, אוקלהומה סיטי), מייק מסקאלה (טרייד, פילדלפיה), אנטוניוס קליבלנד (נחתך), מייק בודנהולצר (מאמן)
הוחתמו מחדש:
מתנדנדים מלקולם דילייני, אייזיאה טיילור
בגדול: בסדר, הבנו, טרוויס שלנק, אתה מנסה לבנות את גולדן סטייט מחדש במזרח. אתה יכול להפסיק, זה לא יעבוד לך.
שלנק הגיע מהחממה שלל הווריורס ואחרי עונה שבה הוא התמקם בג’ורג’יה, הקיץ הוא החל ממש לבנות את הקבוצה בצלמו. היו לו 3 בחירות דראפט בסיבוב הראשון, שתיים מהן הלכו על קווין הוורטר (שאמור להיות מלוהק לתפקיד קליי תומפסון) ועומרי ספלמן (שממש בימים אלה נבחן לתפקיד המאתגר של דריימונד גרין) אולם השלישית הייתה המרתקת מכולן.
שלנק העדיף לרדת בדראפט מהבחירה השלישית (ומלוקה דונצ’יץ’) לחמישית בשביל לבחור את טריי יאנג, שיש האומרים שבימים של ירח מלא נראה כמו סטף קרי. המהלך הזה הוא מה שיגדיר את הקדנציה של שלנק כג’נרל מנג’ר של ההוקס. אמנם יש לו עוד רשת ביטחון עם הבחירה של המאבס בדראפט הבא (מוגנת טופ 5) אבל למהלך הזה יש סיכוי להפוך לחד צדדי, סטייל מה שראינו מהטרייד על ג’ייסון טייטום ומרקל פולץ בעונה שעברה.
מעבר לכך, שלנק החליט להיפטר מדניס שרודר כדי לתת יותר נפח ליאנג ובתמורה קיבל את הזכות לשלם לכרמלו אנתוני כמעט 30 מיליון דולר בשביל לא לשחק עבורו. ההוקס לא מסתירים את כוונתם לעשות טנקינג, אבל יש דרכים טובות יותר מאשר למלא את התקרה שלך בכסף מת עבור מלו.
בקטן: מה שכן אפשר להעריך אצל שלנק הוא את כמות בחירות הדראפט האיכותיות שעלולות להיות לו בקיץ הבא. הבחירה שלו עצמו, הבחירה של דאלאס והבחירה של הקאבס (מוגנת טופ 10). בסיטואציה מסוימת יכולות להיות לו את הבחירה ה-1, ה-6 וה-11 בדראפט וזה תסריט אפילו די סביר. יש פה קצת וייבים של The Process, אבל זה לא מתכון שמתאים לכל תבשיל. אני צריך לראות קצת יותר מזה (וקצת יותר מלויד פירס) כדי להחליט אם הכיוון הזה מתאים לאטלנטה.
מקום 16 – לוס אנג’לס קליפרס
באו: שיי גילג’וס אלכסנדר, ג’רום רובינסון (דראפט), מרצין גורטאט (טרייד, וושינגטון), לוק מבה א מוטה (שחקן חופשי, יוסטון), מייק סקוט (שחקן חופשי, וושינגטון)
הלכו: דאנדרה ג’ורדן (שחקן חופשי, דאלאס), אוסטין ריברס (טרייד, וושינגטון), סי.ג’יי וויליאמס (נחתך)
הוחתמו מחדש: מונטרז הארל (12 מיליון לשנתיים), אייברי בראדלי (25 מיליון לשנתיים)
מתנדנדים: טיירון וואלאס
בגדול: בואקום, אני יכול להבין את המהלכים של הקליפרס בקיץ הזה. הם קפצו בחירה בדראפט כדי להשיג רכז מבטיח בדמות שיי גילג’וס אלכסנדר, הם העיפו את אוסטין ריברס בתמורה למרצין גורטאט, מה שאפשר להם לוותר על שירותיו היקרים של דאנדרה ג’ורדן, הם החזירו את לוק מבה א מוטה שנראה טוב במדי יוסטון בשנה שעברה והחתימו גם את מייק סקוט, שהוא שחקן שמיני לא רע בכלל.
אבל קונטקסט זה הכל בחיים, וכשמחברים את כל ההעברות הללו ביחד עם הסגל הקיים של הקליפרס ומקשרים את זה לקונפרנס שעשוי להיות הכי תחרותי אי פעם, לא כל כך ברור מה הקליפרס מנסים לעשות פה. יש להם עומק מרשים בכל עמדה, אבל אין להם אף עמדה חזקה. יש להם הרבה חלקים שמרכיבים תמונה, אבל אין להם את מה שגורם לך להסתכל על התמונה ולהתפעל ממנה.
במציאות כזו, בלי פרנצ’ייז פלייר שגורם לך להסתכל על התמונה, נשאלת השאלה מה הקליפרס מנסים להשיג? האם הם מנסים בכח להישאר רלוונטיים? או שמא הם מנסים לאגור כמה שיותר נכסים סחירים כדי להיות מוכנים לסופרסטאר הממורמר הבא?
בקטן: כאמור, גילג’וס אלכסנדר הוא השם הכי מעניין שהגיע הקיץ לעיר המלאכים, אבל הוא יצטרך להרוויח את הדקות שלו לצד פטריק בברלי ומילוש תאודוסיץ’ (שניהם בעונת חוזה). מעבר לכך, הקליפרס חוו קיץ די משמים, שהיווה אנטיתזה לקיץ של היריבה העירונית שלהם.
מקום 15 – אורלנדו מג’יק
באו: מו במבה (דראפט), טימופיי מוזגוב (טרייד, שארלוט), ג’ריאן גראנט (טרייד, שיקאגו), ג’רל מרטין (טרייד, ממפיס), סטיב קליפורד (מאמן)
הלכו: מריו הזוניה (שחקן חופשי, ניקס), ביסמאק ביומבו (טרייד, שארלוט), מו ספייטס (שחקן חופשי, סין), פרנק ווגל (מאמן)
הוחתמו מחדש: ארון גורדון (84 מיליון דולר ל-4 שנים)
מתנדנדים: ארון אפללו
בגדול: קיץ 2016 הוא סוג של קו פרשת מים בליגה. זה היה הקיץ בו תקרת השכר קפצה ושינתה את כל קנה המידה שלנו לגבי גודל החוזים ומה נחשב חוזה טוב ומה נחשב חוזה רע. את ההתנהלות של הקבוצות בקיץ הזה אפשר לחלק ל-4. הסוג הראשון הוא הקבוצות שהחליטו לא להיות מעורבות. שיקאגו למשל, לא הסכימה לתת חוזים ארוכי טווח שיכבלו אותה והיא נהנית מההחלטה הזו כיום. הסוג השני הוא הקבוצות שניצלו את הקיץ הזה כדי להתחזק משמעותית. גולדן סטייט ובוסטון הן דוגמאות קלאסיות לקטגוריה הזו. הסוג השלישי זה הקבוצות שנדפקו מאותו קיץ כי הפרי אייג’נט שלהם ברח בעוד בכל קיץ אחר הוא כנראה היה נשאר. אוקלהומה סיטי היא, מן הסתם, הדוגמא המייצגת של הקבוצה הזו.
ויש את הקבוצה הרביעית. הקבוצה שדפקה את עצמה בקיץ 2016. בעוד הת’אנדר הם קורבנות של אותו קיץ (לא באמת, הם קורבנות של ההחלטות שהם קיבלו בקיץ 2015 וקיץ 2014 וכמובן קיץ 2012. שלום, Harden Trade), היו קבוצות שפשוט קפצו ראש לבריכה של תקרת השכר רק כדי לגלות שהיא רדודה לגמרי. אורלנדו, עם חוזי העתק לאוון פורנייה וביסמאק ביומבו, עשתה בדיוק את זה. תוסיפו לזה את הטרייד המוזר בו ויקטור אולדיפו, דומנטאס סאבוניס וארסן איליאסובה עברו לת’אנדר בתמורה לסרג’ איבקה וכך, בדיוק כשהם היו אמורים לעשות את קפיצת המדרגה מקבוצת לוטרי לקבוצת שולי פלייאוף, המג’יק הפכו להיות לא רלוונטיים שנים קדימה.
כל מה שהם יכולים לעשות עכשיו בזמן שהם מלקקים את הפצעים ומחכים לקיץ 2020 זה למחזר את החוזים הגרועים שלהם (הדבר הכי מעניין בטרייד של מוזגוב וביומבו הוא שווז’ דיווח אותו), להחתים את השחקן היחיד שלהם שעוד איכשהו עלול להתגלות ככשרון משמעותי (ארון גורדון) ולבחור עוד גבוה אניגמטי בדראפט (מו במבה).
בקטן: השינוי הנוסף שהמג’יק עשו הוא בעמדת המאמן, שם סטיב קליפורד ירש את כסאו של פרנק ווגל. קליפורד חוזר למקום בו הוא שימש כעוזר מאמן בין 2007 ל-2012, התקופה האחרונה בה המג’יק היו רלוונטיים, והתקווה היא שהוא יפעיל את הקסמים שלו ויחזיר אותם לשם. אבל כדי שזה יקרה המג’יק חייבים למצוא פוינט גארד שיעזור לנווט את הספינה הרעועה שלהם. דווקא יש להם פוטנציאל לא רע בחלקים האחרים של החמישייה (פורנייה, גורדון, ג’ונתן אייזק ובמבה) אבל בליגה שמונעת על ידי פוינט גארדים, אתה פשוט לא יכול לצפות לנצח משחקים כשיש לך את די.ג’יי אוגוסטין וג’ריאן גראנט.
מקום 14 – דנבר נאגטס
באו: אייזיאה תומאס (שחקן חופשי, לייקרס), מייקל פורטר ג’וניור, ג’ארד ונדרבילט (דראפט)
הלכו: ווילסון צ’נדלר (טרייד, פילדלפיה), קנת פאריד, דרל ארתור (טרייד, ברוקלין)
הוחתמו מחדש: ניקולה יוקיץ’ (147 מיליון ל-5 עונות), וויל בארטון (53 מיליון ל-4 עונות)
מתנדנדים: דווין האריס, ריצ’ארד ג’פרסון
בגדול: הנאגטס הם קבוצה מלהיבה. יש להם פרנצ’ייז פלייר כיפי בדמות ניקולה יוקיץ’, יש להם צעירים מגניבים בדמות גארי האריס וג’מאל מורי, יש להם וטרן מכובד בדמות פול מילסאפ ויש להם עוד עלילות משנה חביבות כמו וויל בארטון והמתפרצות הסוחפות שלו, אייזיאה תומאס והמסלול שלו בחזרה למשאית הברינקס ומייקל פורטר ג’וניור והדרך שלו בחזרה לאורתופד. הנאגטס לא סטו בקיץ הזה מהמסלול החיובי שבו הם נמצאים ובקונפרנס הגיוני, הסטטוס קוו הזה היה כנראה מבטיח להם מקום בפלייאוף, אחרי שבעונה שעברה הם פספסו אותו בפוטו פיניש מול מינסוטה.
אבל המערב הוא לא קונפרנס הגיוני בכלל והלייקרס הפכו להיות באנקרים בפלייאוף וסן אנטוניו כנראה לא יהיו חלשים יותר ואפילו הקליפרס והמאבס והגריזליז עלולים להיות רלוונטיים במאבק על שמונה הכרטיסים לפלייאוף. במציאות הזו, האם הנאגטס עשו מספיק כדי להבטיח לעצמם מקום בפוסט סיזון?
כנראה שלא, אבל לא ממש הייתה להם יכולת. הנאגטס שילמו המון לשחקנים שהם החתימו מחדש (בדגש על מייסון פלמלי ופול מילסאפ) וכעת הגיע זמן התשלומים. כדי להימנע מחשבונית מס אימתנית, הם נאלצו להיפרד מבחירת הדראפט שלהם שחוברה לה יחדיו לחוזים של קנת’ פאריד ודרל ארתור. בהתחשב בהחלטות שהם קיבלו בקיץ שעבר, אני חושב שמדובר בקיץ סביר לחלוטין, שמשאיר להם מספיק מקום להתפתחות.
בקטן: ההחתמה של אייזאה תומאס היא מעניינת משום שאין בה סיכון לטווח הארוך, אבל קשה לי לראות איך הנאגטס יצליחו להחביא את IT בהגנה, בטח כשהם גם צריכים לדאוג שיוקיץ’ לא ינוצל יותר מדי בהגנה. התקפות חכמות ינסו לטרגט את יוקיץ’ ותומאס בפיק-אנד-רול ויאלצו את הנאגטס לקבל החלטות קשות. אלא אם כן יוקיץ’, האריס ומורי לא יעשו קפיצת מדרגה משמעותית, אני לא מהמר על הנאגטס לעשות פלייאוף העונה, שזה די הזיה כי הם קבוצה פשוט טובה.
מקום 13 – פיניקס סאנס
באו: דאנדרה אייטון, מיקאל ברידג’ס, אלי אוקובו (דראפט), טרבור אריזה (שחקן חופשי, יוסטון), דרל ארתור (טרייד, ברוקלין), איגור קוקושקוב (מאמן)
הלכו: אלפריד פייטון (שחקן חופשי, ניו אורלינס), טיילר יוליס, אלן וויליאמס (נחתך), ג’ארד דאדלי (טרייד, ברוקלין)
הוחתמו מחדש: דווין בוקר (158 מיליון דולר ל-5 שנים, נכנס לתוקף בעונה הבאה)
מתנדנדים: אלכס לן
בגדול: למרות שהסאנס בחרו את הבחירה הראשונה בדראפט ולכן בצורה כמעט אוטומטית הם שיפרו את הקבוצה שלהם, אני לא ממש אהבתי את הקיץ שלהם. חוץ מדאנדרה אייטון היו עוד שלושה מהלכים מרכזיים באריזונה בקיץ. הראשון הוא No Brainer והוא הארכת החוזה של דווין בוקר. בוקר עדיין לא בן 22 וכבר עכשיו הוא נמצא ברשימה אקסלוסיבית מאוד של 20 שחקנים שעד עונתם השלישית העמידו עונות של 24-4-4. למי שתוהה (או מתעצל ללחוץ על הלינק) יש ברשימה הזאת שמות שכיף להיות איתם באותם רשימה כמו מייקל ג’ורדן, קארים עבדול ג’אבאר, לברון ג’יימס, אוסקר רוברטסון, ג’רי ווסט, דוויין ווייד ואלן אייברסון. הסאנס לא יכלו לא לתת לבוקר את המקסימום.
חוץ מהחוזה של בוקר, הסאנס עשו טרייד בערב הדראפט בו הם השיגו את הבחירה ה-10 (מיקאל ברידג’ס) בתמורה לבחירה ה-16 ולבחירה של מיאמי בדראפט 2021 (לא מוגנת). לטעמי, הפער בין הבחירה ה-10 לבחירה ה-16 הוא לא כזה שמצדיק ויתור על נכס מעולה כמו הבחירה של ההיט ב-2021. ההיט נראים כמו קבוצה שב-2021 לא יתחרו על האליפות ואם כבר, יותר סביר שהם יהיו בשלבים כלשהם של בנייה מחדש אחרי שהחוזים הגדולים של דראגיץ’, ווייטסייד וג’יימס ג’ונסון יפקעו. לוותר על הבחירה הזו בלי שום הגנות זה על גבול חוסר האחריות.
מעבר לכך, כמה ימים אחר כך הסאנס החתימו את טרבור אריזה על 15 מיליון לעונה. מישהו יכול להסביר לי למה טרבור אריזה שווה 15 מיליון לעונה לקבוצה שלא חושבת על הפלייאוף ויש לה כמה צעירים שהיא רוצה לתת להם דקות בעמדות הכנף (ברידג’ס, טי.ג’יי. וורן, ג’וש ג’קסון ובוקר)? למה לא לשמור את תקרת השכר ריקה כדי לספוג לתוכה חוזה גרוע שיאפשר לכם לגרוף עוד בחירת דראפט על הדרך? מה הערך המוסף של אריזה בקבוצה הזו? יש כבר וטרנים (טייסון צ’נדלר ודרל ארתור, לפני זה היה ג’ארד דאדלי), במה אריזה עוזר?
יותר מדי סימני שאלה בלי סימני קריאה, וזה משאיר את הסאנס באזור הדמדומים של הדירוג.
בקטן: איגור קוקושקוב מקבל את ההזדמנות הראשונה שלו כמאמן ראשי ויש לו אתגר לא פשוט, בעיקר כי הסאנס צריכים להחליט די מהר מה הם עושים עם כל הצעירים הכושלים שלהם. דרגאן בנדר ומרקיז כריס נמצאים בקבוצת סיכון רצינית שאובחנה כפלופים בפוטנציה וכעת עם אייטון שלבטח יקבל נתח גדול מהדקות באזור הצבע, זה ישפיע מאוד על הדקות שלהם. האם הסאנס יצליחו למכור אותם לאיזושהי קבוצה נואשת לצעירים כדי לפחות לקבל איזשהו ערך מהבחירות 4 ו-8 של דראפט 2016?
מעבר לכך, יש סימן שאלה גדול סביב עמדת הרכז של הסאנס, שכרגע מאוישת חלקית על ידי בוקר ואולי תתמלא על ידי אלי אוקובו המסקרן שנבחר בתחילת הסיבוב השני (בפלייאוף האחרון בליגה הצרפתית היה לו משחק של 44 נק’).
מקום 12 – שיקאגו בולס
באו: וונדל קרטר, צ’נדלר האצ’ינסון (דראפט), ג’בארי פארקר (שחקן חופשי, מילווקי)
הלכו: ג’ריאן גראנט (טרייד, אורלנדו), דייוויד נואבה (שחקן חופשי, קליבלנד)
הוחתמו מחדש: זאק לווין (78 מיליון דולר ל-4 עונות)
מתנדנדים: פול זיפסר, שון קילפטריק
בגדול: הבולס הם Case Study מרתק על הליגה הטובה בעולם. זאק לואו כתב לאחרונה על הקונפליקט שחוזה הסופר מקס מייצר לקבוצות ולשחקנים והבולס היו המקרה הקלאסי כדי לבדוק את ההשלכות של אותו חוזה אסטרונומי. הבולס הרי בחרו להיפטר מהקונפליקט הזה והעבירו את באטלר לשיקאגו בתמורה לברכיים המפוקפקות של זאק לווין, פרצוף הדושבג של לורי מרקנן והפוטנציאל ההגנתי של כריס דאן. אף אחד מהם לא נראה כמו משהו שהולך להיות שחקן טופ 10 בליגה (אזור החיוג שבאטלר נמצא בו) אבל איכשהו, שנה אחרי, אחרי כמה אגרופים בין בובי פורטיס לניקולה מירוטיץ’, עונה של טנקינג משובח ואוף-סיזון בו החתימו את הגיבור המקומי, ג’בארי פארקר, הבולס חזרו להיות מעניינים.
שלא נטעה, הם הולכים להפסיד המון. השילוב ההגנתי בין פארקר, לווין, מארקנן וסנטר רוקי בדמות וונדל קרטר ג’וניור עשוי להיות הרסני, אבל הבייבי בולס הם מסקרנים יותר משום שאנחנו לא יודעים מה תהיה התקרה שלהם. יכול להיות שהתקרה שלהם תהיה נמוכה יותר מזו של דטרויט או שארלוט. זה אפשרי. אבל בגלל שאת בלייק גריפין ואת קמבה ווקר אנחנו כבר מכירים יותר מדי טוב, הבולס הם קבוצה אטרקטיבית יותר.
בקטן: זאק לווין הוחתם על חוזה יחסית גדול לשחקן שקרע את ה-ACL שלו ולא הראה גדולות ונצורות מאז שחזר מהפציעה. לבולס אין התחייבויות ארוכות טווח חוץ מלווין כך שהם יכולים להרשות לעצמם את הסיכון, אבל יש סיכוי שעוד שנתיים נסתכל על הכסף הזה ככסף מת. וונדל קרטר נראה טוב בליגת הקיץ, שזה תנאי הכרחי אבל לא מספיק כדי שניקח אותו בחשבון כשחקן לגיטימי בליגה. כנראה שהוא יהיה באיזשהו Time Share ביחד עם רובין לופז ובין היתר הוא ישחק גם כ-4 במקום מרקנן. בכל מקרה, הבולס ירצו לראות איך החבורה הצעירה שלהם רצה לפני הקיץ הבא שבו יכול להיות להם בין 50 ל-60 מיליון דולר מתחת לתקרה, תלוי אם הם יממשו את האופציה על ג’בארי ל-2020.
בקיץ הבא נגלה עוד על התוכניות של הבולס. האם הם מתכוונים באמת לבנות קבוצה או שזו רק הונאת פונזי שנועדה להשיג עוד ועוד צעירים מסקרנים מבלי באמת להתחייב לקבוצה כלשהי?
מקום 11 – פילדלפיה 76
באו: זאיר סמית’, לנדרי שאמט (דראפט), ווילסון צ’נדלר (טרייד, דנבר), מייק מסקלה (טרייד, אטלנטה), שייק מילטון (דראפט, חוזה 2-way)
הלכו: ג’סטין אנדרסון (טרייד, אטלנטה), טימוטי לוואוו קבארו (טרייד, אוקלהומה סיטי), מרקו בלינלי (שחקן חופשי, ספרס), ארסן איליאסובה (שחקן חופשי, מילווקי)
הוחתמו מחדש: ג’יי ג’יי רדיק (12 מיליון לעונה אחת), אמיר ג’ונסון (2.3 מיליון לעונה אחת), בריאן קולאנג’לו (ג’נרל מנג’ר)
בגדול: וואו, זה היה קיץ מוזר בפילי. קצת אחרי שהסיקסרס סיימו את העונה הכי מוצלחת שלהם מאז תחילת ה-Process וכל מה שהיה סביב הפרנצ’ייז כלל ווייבים טובים, התפרסם מאמר ב-The Ringer שחשף כי בריאן קולאנג’לו מצייץ בזמנו החופשי מחשבונות טוויטר מזויפים כאילו הוא קווין דוראנט ומלכלך על שחקנים במועדון. הסיפור הזה הוא כל כך 2018 ובסופו של דבר קולאנג’לו מצא את עצמו בחוץ.
הקיץ המשיך עם דראפט מעניין בו הסיקסרס בחרו את מיקאל ברידג’ס מוילאנובה ברגע באמת מרגש בו הוא התראיין אחרי הבחירה שלו ביחד עם אמא שלו, שעובדת במועדון. אלא שרבע שעה אחרי ברידג’ס כבר הועבר בטרייד לפיניקס, בתמורה לזאיר סמית’ והבחירה המסקרנת של מיאמי ב-2021 (ללא הגנות!).
בהמשך הגיע הפרי אייג’נסי והסיקסרס היו היחידים שקיבלו פגישה עם לברון. אלא שלברון בכלל לא הגיע לפגישה ושלח את הנציגים שלו. ומיד אחר כך חתם בלייקרס.
ואז הסיקסרס החתימו את נמנייה בייליצה לחוזה, אלא שהוא דפק להם דאנדרה ג’ורדן ואמר להם שהוא חוזר לאירופה להיות עם המשפחה ובסופו של דבר בכלל חתם בסקרמנטו. אכן, קיץ מאוד מוזר בפילי.
בקטן: למרות המוזרות, הקו של הסיקסרס הוא די ברור. אמביד ובן סימונס הם Untouchable והם שומרים על גמישות לקראת הקיץ הבא, בו יהיו יותר פרי אייג’נטס שוברי שוויון (קוואי, קליי תומפסון, ג’ימי באטלר, קיירי ארווינג). כדי לממש את החלק השני של האסטרטגיה שלהם הם החזירו את ג’יי ג’יי רדיק בחוזה לעונה אחת והשתמשו בקאפ ספייס שלהם כדי לקלוט את ווילסון צ’נדלר מדנבר שהייתה נואשת להיפטר ממזומנים. חמישייה של סימונס, רדיק, צ’נדלר, דריו שאריץ’ ואמביד יכולה להיות מרתקת, ועוד לא דיברנו על מרקל פולץ.
למרות שהסלטיקס הדיחו אותם בעונה שעברה בלי קיירי ובלי הייוורד, ללא לברון ג’יימס בקונפרנס ועם שיפור אינהרנטי של סימונס ואמביד, הסיקסרס יכולים לחשוב ברצינות על גמר המזרח וצפונה ממנו.