משל סטפן קרי

לפני 6 שנים בדיוק סטפן קרי נכנס עמוק לספרים של סקאוטים ב-NBA אחרי שהתפרע בטורניר ה-NCAA של 2008. הרכז של גולדן סטייט פתח את הטורניר עם 40 נק’, המשיך עם 30 במשחק השני והוביל את מכללת דייווידסון הקטנה עד לרבע הגמר שם הם נפלו לקנזס, שבסופו של דבר זכתה בתואר. אבל באותם ימים קרי יצא לחלוטין מתדמית הבן-של (דל קרי, קלעי מחונן בפני עצמו) והפך לכוכב של הטורניר, כשהוא מראה כבר אז בכל ערב שיש לו את מה שצריך כדי להיות הדבר האמיתי.

בעונה לאחר מכן קרי עשה צעד לא רגיל, במיוחד עבור מישהו שחווה כל כך הרבה הייפ, וויתר על הדראפט כדי להישאר עוד שנה בדייווידסון ולפתח את היכולות שלו כרכז, העמדה בה הוא יועד לשחק בליגה הטובה בעולם. חמש שנים אחר כך, כשקרי ממשיך להוכיח את יכולותיו גם כעושה משחק (8.5 אס’ למשחק, 7 בליגה) ולא רק כמיידה שלשות מוצלח (41.4% מהשלוש העונה), אפשר להגיד בודאות שקרי עשה את הבחירה הנכונה.

השבוע טורניר ה-NCAA של 2014 נפתח, ובעוד את רובינו לא כל כך מעניין אם אריזונה יצליחו ללכת עד הסוף או אם קנטאקי תצליח לעשות מהפך מהסרטים, כן מעניינות אותנו הדמויות בעלילה הזו, מכיוון שאלו דמויות שמטילות צל גדול על העונה המוזרה הזו שעוברת על ה-NBA, צל שגורם לקבוצות כמו מילווקי, פילדלפיה, יוטה ובוסטון לשים מוצר מוחלש על הפרקט מדי ערב, צל שנותן לאוהדי הקבוצות הללו שביב של תקווה לעתיד טוב יותר. עם זאת, כבר אחרי השבוע הראשון הדמויות הללו, ג’בארי פארקר, ג’ואל אמביד ואנדרו וויגינס, שלושת השחקנים שצפויים להיבחר ראשונים בדראפט הקרוב, גמרו את הסיפור.

נעים להכיר. מימין לשמאל: אמביד, פארקר, וויגינס

דיוק של ג’בארי הודחה כבר בסיבוב הראשון וקנזס של וויגינס ואמביד (לא שיחק בטורניר עקב פציעה) הפסידה אתמול לסטנפורד בסיבוב השני, כאשר וויגינס נותן תצוגה חלשה ואנמית של 4 נק’ ו-4 איב’. ההדחה המוקדמת הזו מציבה סימן שאלה סביב מניית הדראפט של כל אחד מהשחקנים הללו, כל אחד מסיבותיו הוא, כאשר סביב וויגינס ואמביד סימן השאלה כרגע הוא הגדול ביותר.

הבחירות בדראפט בדרך כלל נעשות לפי השחקן שתהיה ולא השחקן שאתה היום, אולם לגבי ג’בארי פארקר, הוא הוכיח את עצמו העונה כשחקן שמוכן לשחק כבר עכשיו ב-NBA, הוא יכול לקלוע מכל מקום על המגרש, הוא הריבאונדר המוביל בקבוצה שלו, הוא מלוטש יחסית לשחקן בן 19 (חגג לפני שבוע) והוא כרגע נראה כשחקן שיכול לתרגם את היכולות שלו ל-NBA בצורה המהירה והחלקה ביותר מבין כל המחזור שלו. לעומתו, וויגינס ואמביד נראים עדיין מאוד לא בשלים למעבר הזה, ולמרות שבעשורים האחרונים הרבה מאוד שחקנים יצאו לליגה עם סימני שאלה דומים לאלו שסביב וויגינס ואמביד והצליחו בסופו של דבר (טרייסי מקגריידי, דווייט האוורד), נראה כאילו לא יזיק לשניים הללו לדפוק סטפן קרי ולהישאר עוד עונה.

זה בן 19? ג’בארי פארקר בדרך לליגה של הגדולים

מבחינת וויגינס שתי עונות בקולג’ אף פעם לא היו חלק מהתכנון, הוא הודיע כבר בתחילת הדרך שלו בקנזס שככל הנראה הוא יהיה זבנג וגמרנו, או באנגלית One and Done (שנה אחת בקולג’ ויציאה לדראפט), אולם יכול להיות שכדאי לו לחשוב על זה שוב. לוויגינס יש המון יכולות שיתורגמו מהר מאוד ל-NBA, הוא מפלצת במגרש הפתוח (מה שיכול להיות מעולה בפילדלפיה והקצב המהיר שלה), יש לו את כל היכולות להיות סטופר הגנתי מעולה בזכות האתלטיות שלו והוא הראה כמה הוא יכול להיות דומיננטי ברצף המשחקים האחרון שלו (קלע בממוצע 28 נק’ בארבעת המשחקים שהובילו להפסד אתמול), אבל הוא עדיין לא יציב מספיק ולא ורסטילי מספיק כדי לעשות רעידת אדמה ב-NBA כמו שחשבנו שהוא יעשה לפני כמה חודשים.

יש נטייה להשוות את וויגינס לפול ג’ורג’ צעיר, וההשוואה הזו נכונה ממספר היבטים. כמו התמנון, גם לוויגינס יש את היכולת לחנוק את היריבים שלו בהגנה ולהשתמש באתלטיות שלו כדי להגיע לסל בצד השני. אבל מצד שני, גם כמו פול ג’ורג’, וויגינס יכול להיעלם למשך דקות רבות של המשחק, הוא יכול להיות לא מורגש למשך כמה וכמה התקפות. עבור ג’ורג’ האנמיות הזו מונעת ממנו לשבור את תקרת הזכוכית האחרונה עבורו בדרך להפוך לסופרסטאר, שהיא עשיית השחקנים שעל ידו לטובים יותר, עבור וויגינס, מדובר בתמרור אזהרה לגבי היכולת שלו לקחת את המשחק על עצמו, בטח ובטח ברמות גבוהות יותר.

אנדרו וויגינס במדי קנזס. כנראה שלא נראה את התמונה הזו יותר

לגבי ג’ואל ג’וג’ו אמביד, כבר דובר כאן על כך שהוא מתלבט עדיין עם עצמו אם לצאת לדראפט או לא, וכרגע קשה מאוד לדעת מה יקרה. הסנטר כרגע פצוע בגב, וזה אף פעם לא משפט שחובבי כדורסל רוצים לשמוע. אמנם מדובר בפציעה לא רצינית ואם קנזס היו עוברים שלב סביר להניח שהוא כבר היה משחק, אבל יותר מדי פעמים כבר נכווינו מגרג אודנים ואנדרו ביינומים והגב של אמביד רק גורם לעוד סיבה לדאגה סביב המשחק שלו.

מעבר לפציעה, אמביד ללא ספק יכול להרוויח משנה נוספת במכללות. עוד שנה של ליטוש המשחק עם הגב לסל, עוד שנה של עבודה על הגנת הפוסט שלו, עוד שנה של שיפור משחק הפיק אנד רול יביאו אותו הרבה יותר מוכן ל-NBA, שם אין זמן לעבוד על הדברים האלה כי ממהרים למטוס שייקח אותך למשחק חוץ מול שארלוט ואז יש בק-טו-בק בטורונטו. במקרה של אמביד, הוא צריך להסתכל על הסנטרים המובילים היום בליגה שבילו יותר מעונה במכללות, טים דאנקן (4 שנים), רוי היברט (4 שנים), ג’ואקים נואה (3 שנים) וברוק לופז (שנתיים), לעומת הסנטרים שעשו את המסלול המקוצר (דוייט האוורד, אל ג’פרסון, טייסון צ’נדלר) ולהחליט איזה סוג של סנטר הוא רוצה להיות, כזה שמגיע מוכן ומהוקצע לליגה, או כזה שמגיע עם יסודות רעים (האוורד) או לוקח לו יותר מדי זמן לממש את הפוטנציאל שלו (צ’נדלר וג’פרסון).

לכתבה הנפרדת על הפוטנציאל המטורף של ג’ואל אמביד

ג’ואל אמביד עושה את מה שהוא עושה הכי טוב.

סימני השאלה האלה של וויגינס ואמביד הם חשובים וטובים ונותנים לי משהו לכתוב עליו בשעמום של יום שני, אבל בסופו של דבר כנראה ששניהם יפרשו כנפיים ויעזבו ל-NBA. הכסף הגדול וחוזי הפרסום האטרקטיביים והאקסיומה הזו ששחקנים נבחרים לפי מה שהם יהיו בעתיד ולא מה שהם בהווה יעשו את שלהם ולמרות שאולי הדבר הנכון עבורם הוא להישאר עונה נוספת (כי יש קשר ישיר בין הרמה של השחקנים שנבחרים בדראפט בהווה לרמה שלהם בעתיד), הם כנראה ילחצו את ידו של אדם סילבר בקיץ הקרוב. על רקע הדיווחים שלפיהם הקומישינר החדש רוצה להעלות את גיל הכניסה לליגה ל-20 (מה שיוביל לכך שרוב השחקנים יחויבו לשחק שנתיים בקולג’ים לפני הכניסה לליגה) צריך לשאול, כחובבי כדורסל, האם וויגינס ופארקר ואמביד צריכים לצאת עכשיו לדראפט או להתבשל עוד שנה?

אמנם אנחנו כבר מתים לראות אותם במדים של בוסטון או הלייקרס או פילדלפיה ומחליפים צ’פחות עם הכוכבים של הליגה, אבל אולי כדאי לנו לצנן את ההתלהבות. כנראה שלא יצא מהמחזור הזה לברון ג’יימס הבא או קווין דוראנט גרסה 2.0, לפחות לא כרגע, אז למה שלא ישארו עוד שנה ויגדילו את הסיכויים שלהם להפוך לשחקנים מהסוג הזה? שחקנים מהסוג של סטפן קרי ולא מהסוג של מייקל ביזלי?

#סטפןקרי #גבאריפארקר #אנדרווויגינס #גואקיםנואה #גואלאמביד