חיפוש
  • yuvaloz55

פלייאוף 2013-טייק 8: ונאמר שלום

בפלייאוף יש לנו נטייה להתנהג קצת כמו עדר בדהירה, אנחנו כל הזמן מסתכלים קדימה לסדרה הבאה, למצ’-אפ הבא, למה הפיקנטריה שהסיבוב הבא מביא לנו ומה הסטוריליין הכי מעניין שנשאר. לעיתים נדירות אנחנו עוצרים לחשוב על אלו שנשרו מהעדר, שתש כוחם ולא מסוגלים עוד לדהור, ומה הם צריכים לעשות כדי לחזור להוביל את העדר עד הסוף בעונות הבאות.

בדרך כלל הקבוצות שנושרות מן הפלייאוף בסיבוב הראשון מתחלקות לשלושה סוגים. יש את הסוג הראשון, היוסטוניות נקרא להן, אלו שמגיעות לפלייאוף בפעם הראשונה בגרסה החדשה שלהן וברור שהן עדיין צעירות מדי כדי לקרוא תיגר על הקונפרנס, אבל הניסיון בבמה של הגדולים הוא קריטי להמשך ההתקדמות שלהן. הסוג השני הוא הקבוצות שלא שייכות לפלייאוף, המילווקיות, שנכנסו רק בזכות הקונפרנס החלש או ריצה טובה ונועדו לחטוף סוויפ בסיבוב הראשון. הסוג השלישי הוא הסוג המעניין ביותר, והוא הקבוצות בדעיכה.

בוסטון סלטיקס – הקבוצה הכי מרגשת בשנים האחרונות הודחה, אולי בפעם האחרונה, בצורה הכי ראויה שיש. כבר כמה שנים שאנחנו תוהים מתי הקסם ייגמר, איך זה שהם עדיין איתנו, ובכל פעם שהספדנו אותם הם חזרו עם עוד פלייאוף לפנתיאון, עם עוד סלי ניצחון גדולים, עם עוד הוכחה שלניסיון אין תחליף. העונה כבר זה היה ברור שהם ינוחו בעונה הרגילה רק כדי להתעורר בפוסט-סיזון, אבל הפציעות של מספר נכבד של שחקני רוטציה, כשבראשם כמובן ראג’ון רונדו, הוציאו להם את העוקץ ונראה שהקסם שכרך את הסלטיקס בפלייאוף של שנה שעברה נעלם ותאריך התפוגה של הקבוצה המופלאה הזו מתקרב מאוד.

בדרך כלל כשקבוצה גדולה מפסידה בסיבוב הראשון זה מלווה בשידוד מערכות. אפשר לקחת כדוגמא את דאלאס שהחליפה חצי סגל בקיץ האחרון בניסיון לשנות משהו ולהחזיר משהו מהברק של קבוצת האליפות מ-2011. בוסטון היא מקרה מיוחד, מכיוון שצריך לראות מה קורה עם קווין גארנט ופול פירס. דבר ראשון, צריך לראות אם הם בכלל רוצים להמשיך. יכול להיות ששני ההול-אוף-פיימרים העתידיים מרגישים שהם עשו את שלהם ומוכנים לתלות את הנעליים, אבל גם יכול להיות שלא.


אולי בפעם האחרונה. גארנט ופירס


בכל מקרה, מכאן מתחיל הקיץ של דני איינג’. במידה וגארנט ופירס לא נשארים (קשה לראות מצב בו אחד נשאר והשני עוזב) לבוסטון מתפנה הרבה מקום בתקרת השכר (15 מיליון על פירס לעונה הבאה, 24 מיליון על גארנט לשנתיים הקרובות) שיעזור לה לבנות מחדש בצורה זריזה מאוד סביב רונדו וג’ף גרין. אבל גם אם הביג טיקט והאמת נשארים ללבוש ירוק עוד עונה אחת, אי אפשר להספיד את בוסטון.

זו עדיין קבוצה מאומנת מאוד, עם הלב הכי גדול, עם אחת ההגנות היותר יעילות בליגה (הניקס לא עברו פעם אחת את רף 100 הנק’ בסדרה). בנוסף, רונדו וג’ארד סלינג’ר חוזרים מפציעות, גרין צפוי להתקדם לרמת אול-סטאר בעונה הבאה ועם מהלך חכם במיד-לבל אקספנשיין (המהלך הרציני היחיד שאיינג’ יוכל לעשות במקרה וגארנט ופירס נשארים) ואולי איזה גניבה בדראפט, יכול להיות שיש על מה לדבר. במצב הזה, החבילה אמורה להתפרק מעצמה בעונה הבאה כשפירס יסיים את החוזה.

לא משנה באיזו דרך הסלטיקס ילכו מכאן, הדרך עד הלום הייתה מדהימה. מהאליפות המרגשת ב-2008, דרך הסדרות המדהימות נגד קליבלנד של לברון ועד ההפסד ב-7 משחקים ללייקרס ב-2010. בשלב הזה הפרויקט היה אמור להסתיים, זה היה אמור להיות פרויקט קצר-טווח, 3 שנים. אנחנו עכשיו מסיימים את העונה השישית, ולמרות שקיים סיכוי שנראה את גארנט ופירס ממשיכים לעונה שביעית, כשהם יצאו בדקה האחרונה בגיים 6, הייתה תחושה כאילו הפעם זה נגמר. קשה להגדיר במילים את התחושות שהקבוצה הזו מייצרת, ועוד יותר קשה להגדיר באותיות, אז נראה לי שנסיים את הפרק על הסלטיקס עם המילים של קווין גארנט, “הכל אפשרי”.

לוס אנג’לס לייקרס – בניגוד לסלטיקס, שיצאו מהפוסט-סיזון בצורה מעוררת הערצה, הלייקרס התרסקו על הפוסט-סיזון כמו שרק הם יודעים. פציעות של הקו האחורי שהותירו אותם עם שחקנים מהמתנ”ס של סנטה מוניקה על הפרקט, הרחקה של דווייט האוורד במשחק האחרון וסוויפ מהדהד מסן אנטוניו בהפרש ממוצע של למעלה מ-18 נק’. הלייקרס הם הדוגמא המושלמת לקבוצה שהפוסט-סיזון רומז לה בגסות שהגיע הזמן לשינוי, אבל בהוליווד, כמו תמיד, יש כל כך הרבה משתנים וכל כך הרבה מורכבויות שאי אפשר לדעת מאיפה להתחיל.


מי מהם ישאר בעונה הבאה? גאסול, האוורד, נאש וקובי


תחילה, יש את סוגיית דווייט האוורד והאם לתת לו חוזה מקסימום. ב-LA בדרך כלל זוכרים לך רק את התצוגה האחרונה שלך, ושל האוורד הייתה קטסטרופלית. עדיין, מדובר בסנטר מצוין, שהוא עוד לא בן 28, כך שמדובר בפרנצ’ייז פלייר הכי טוב והכי זמין שיש בשוק עבור הלייקרס. גם אם יבחרו להחתים את האוורד על חוזה חדש (ובואו לא נשכח שהוא צריך להסכים כי הוא שחקן חופשי בלתי מוגבל), עדיין יש צורך לפתור את פלונטר תקרת השכר. עם כניסת ההגבלות החדשות, הלייקרס צפויים לשלם סכום אסטרונומי של 85 מליון דולר קנסות על חריגות בעונה הבאה.

כלומר, אם חשבנו שהקיץ האחרון היה סוער בעיר המלאכים, כנראה שלא ראינו כלום. חוץ מהאוורד, הנהלת הלייקרס צריכה להחליט מה היא עושה עם פאו גאסול ו-19 מיליון הדולר שהיא חייבת לו בעונה הבאה, היא צריכה לראות האם מטה וורלד פיס יחליט לממש את אופציית השחקן שלו וכך לחסוך לה 8 מיליון דולר (שבעצם הופכים ל-24 כשמחשבים את הקנסות), האם סטיב נאש נשאר ובעיקר היא צריכה לחשוב טוב טוב על אופציית האמנסטי על קובי. זה באמת מהלך שקשה לראות אותו קורה, ונכון, הביטוח על הפציעה ישלם משהו כמו 20-24 מיליון דולר מהחוזה של קובי (30 מיליון), אבל אם הלייקרס רוצים לפתוח סוג של דף חלק, הם לא יכולים שיהיה להם בפיירול שחקן בן 35 שמקבל 30 מיליון דולר וצפוי לחזור רק לקראת האול-סטאר ברייק אחרי פציעה שלא הרבה שחקנים חזרו ממנה אותו דבר. איך שלא הופכים את זה, ללייקרס יש חרא של קלפים, ולא משנה מה יצא בפלופ, קשה לראות אותם הופכים אותם ליד מנצחת, וזה עוד לפני שדיברנו על סוגיית המאמן והג’נרל מנג’ר.

יוסטון רוקטס – אחרי ששקענו בדכאונות עם הקבוצות המבאסות שעפו בסיבוב הראשון, הגיע הזמן לתת כבוד לקבוצות שהיה לנו כיף לראות אותן מפסידות, כשיוסטון רוקטס בראשן. הטילים נתנו פייט ראוי לאלופת המערב והוכיחו שהם עוד ידברו חזק בעתיד הקרוב. עם אחד מ-10 השחקנים הטובים בליגה ומקום בתקרת השכר מפה עד לפלנד, קשה לא לראות אותם מתקדמים בעונה הבאה אחרי שצברו ניסיון חשוב העונה.


מוביל את הקבוצה האטרקטיבית בליגה. ג’יימס הארדן


דריל מורי עבד קשה בקיץ האחרון כדי להפוך את הרוקטס לקבוצה הצעירה והאטרקטיבית בליגה, וכעת מגיע הקיץ בו הוא פורע את השטרות. ליוסטון יש את הכסף להחתים כל פרי-אייג’נט, כולל דווייט האוורד (שהמחשבה על קווין מקהייל מאמן אותו ומלמד אותו משחק אמיתי של גבוהים היא פנטסטית) או כריס פול (שהמחשבה שלו מנהל משחק כשלצידו הארדן היא יותר מפנטסטית), ובכך להתקדם צעד נוסף לעבר הפיכה לקונטנדרית אמיתית, אבל מורי כבר הוכיח שאי אפשר לנבא מה הוא יעשה באוף-סיזון, אז אני אפילו לא אנסה. יכול להיות שהוא יעשה את המהלך הגדול וינסה להחתים ביג-מן בצבע כמו האוורד, ויכול להיות שהוא יחליט להמשיך לאגור נכסים ולבנות על שיפור מבפנים. בכל מקרה, הרבה עיניים יהיו נשואות לטקסס בקיץ הזה.

מילווקי באקס – בצד השני של המשוואה יש את הקבוצות שלא שייכות למעמד. מילווקי באקס תפסה את המקום שהיה אמור להיות שייך לפילדפיה, אלא שהפציעה של אנדרו ביינום השאירה מקום אחד בפלייאוף יתום והבאקס השתלטו עליו בצורה די משכנעת במהלך העונה הרגילה, אבל היה ברור עוד לפני שהפלייאוף התחיל שהיא יכולה להזמין מקומות בקאבו לתחילת מאי.


חוזה שמן בקבוצה בינונית או שחקן שישי בקונטנדרית? מונטה אליס חושב על העתיד


כעת, ברנדון ג’נינגס הופך לשחקן חופשי מוגבל (אחרי סדרה ממש לא מרשימה מצדו עם 13.3 נק’ בפחות מ-30% מהשדה ו-4.0 אס’ בלבד למשחק), מונטה אליס צפוי לממש את אופציית השחקן שלו (אני אישית אשמח לראות אותו נכנס לתפקיד השחקן השישי בקבוצה כמו ממפיס או הפייסרס) ועמדת המאמן הראשי שלהם פנויה, כך שיהיה מעניין לראות את המהלכים בוויסקונסין בקיץ. לבאקס יש קו קדמי צעיר ומרשים מאוד (לארי סנדרס, ארסן איליאסובה, ג’ון הנסון) ויש להם המון מקום מתחת לתקרה, כך שלא מן הנמנע שנראה אותם חוזרים לפה בעונה הבאה, על אף ההתחזקות המסתמנת של קבוצות כמו טורונטו, וושינגטון וקליבלנד.

אטלנטה הוקס – אטלנטה היא קבוצה שקצת קשה לקטלג אותה. היא לא קבוצה צעירה במיוחד, היא לא קבוצה בדעיכה והיא לא הגיעה לפלייאוף בטעות. איכשהו, נדמה שההוקס אמרו בוא נזרום על העונה הזאת ונראה מה יצא, במיוחד כשבקיץ 90% מהרוסטר שלהם מסיים חוזה. ג’וש סמית’ כנראה ימצא לו בית חדש, אבל יהיה מעניין לראות אם הם יחתימו מחדש את הרכז ג’ף טיג. טיג הוא לא רכז שיקח אותך לאליפות, אבל הוא בהחלט רכז פותח לגיטימי בליגה, לכן אם הם יצליחו לשמור אותו במחיר הגיוני הם יעשו זאת, אבל אם איזה פיניקס תבוא ותשבור את השוק, הם צריכים לתת לו ללכת. יש לי תחושה כאילו אטלנטה לא תחזור למעמדים הללו בכמה עונות הקרובות ושדני פרי, הג’נרל מנג’ר, מתכנן על בנייה מהדראפט.

דנבר נאגטס – ועכשיו הגענו לאגף המאכזבות, שדנבר היא חברה בכירה בו. מצד אחד, הכתובת באמת הייתה על הקיר. לנאגטס אין הגנה ברמה הגבוהה בליגה ואין סופרסטאר גדול, שני מצרכים חשובים במתכון להצלחה בפוסט-סיזון, אבל הייתה תחושה שג’ורג’ קארל מצא מתכון אחר להצלחה, שבנוי על קבוצתיות והבלטת היתרונות של הסגל העמוק שלו. גם אם לא היה להם יותר מדי סיכוי מלכתחילה לאיים על אליפות המערב, לא ציפינו שהריצה שלהם תסתיים כבר בסיבוב הראשון. בדרך כלל הדחות מפתיעות כאלו מלוות בשינויים פרסונליים, אבל קשה לראות מה הנאגטס יכולים לעשות כדי לשפר את הקבוצה בלי לפרק את מה שבנו שם העונה, ולטעמי, הם לא צריכים.


סימן שאלה גדול. אנדרה איגודלה


אנדרה איגודלה הוא סימן השאלה הגדול היחיד לאור אופציית השחקן שיש לו, ויכול מאוד להיות שהוא יממש אותה כדי לחתום על חוזה שמן וארוך טווח במקום אחר. גם בלעדיו, לנאגטס עדיין יש שחקן על סף הפיכה לאול-סטאר (טיי לאוסון) ושילוב של המון שחקנים טובים ואטרקטיביים (קנת’ פאריד, ג’אוול מגי, דנילו גאלינרי) שחתומים לשנים הקרובות, כך שהם צפויים להמשיך להיות כח רציני במערב, אבל הפלייאוף הנוכחי הוכיח להם בפעם המי יודע כמה שעם כל הרומנטיקה שבקבוצה שגדולה מסכום החלקים שלה, בפלייאוף, הקבוצה עם השחקן הכי טוב מנצחת. עם האמת המרה הזו ותקרת שכר די סתומה מאסאי יוג’ירי, הג’נרל מנג’ר, יצטרך להתמודד בקיץ הקרוב.


סמל הבינוניות של הנטס. ג’ו ג’ונסון


ברוקלין נטס – קשה לקרוא להדחה של ברוקלין נטס הפתעה, כי שיקאגו באמת קבוצה קשה להכנעה, אבל בהחלט אפשר להגיד שהפרויקט השאפתני של מיכאיל פרוחורוב הגיע לדרך ללא מוצא מהר מהצפוי. ברור לכל מי שראה את ברוקלין העונה שמהסגל הזה אליפות לא תבוא. דרון וויליאמס ככל הנראה הגיע לתקרה שלו, ברוק לופז קרוב לשלו (אבל קשה לבנות עליו לאור ההיסטוריה הרפואית שלו), ג’ו ג’ונסון נמצא מעבר לגבעה וג’ראלד וואלאס כבר מזמן עבר אותה. ביחד עם כריס האמפריס, השחקנים הללו חולקים למעלה מ-70 מליון דולר בעונה הבאה.

יהיה לבילי קינג קשה מאוד למצוא קונה לאחד מהחוזים מהמופרכים הללו (וואלאס וג’ונסון צפויים להיות המטרות לטריידים, החוזה של האמפריס נגמר בעונה הבאה כך שדווקא איתו לא צפויות בעיות) וכך נראה שהנטס גזרו על עצמם בינוניות בעתיד הנראה לעין. מצד שני, יכול להיות שפרוחורוב יחליט שמס מותרות זורם לו וכל הפסקה הזו הייתה סתם בזבוז של מגה-בייטים. בכל מקרה, נראה שהנטס תפסו לחלוטין את מקומם של הניקס בתפוח הגדול כאובר-פיירים ואנדר-אצ’יברים.

לוס אנג’לס קליפרס – הקליפרס הם האכזבה הכי גדולה של הפלייאוף הזה, מבחינתי לפחות. הם הדפו את ממפיס לחבלים אחרי שני משחקים, רק כדי לחטוף נוקאאוט מהדהד בדמות ארבעה הפסדים רצופים בהפרש דו-ספרתי. כעת הם צריכים לקום מהקרשים ולהתחיל להתמודד עם ההשלכות של הדחה בסיבוב הראשון, כשהעתיד של המועדון נראה מעורער.


עתיד המועדון מונח על כתפיו. כריס פול


העתיד של הפרנצ’ייז תלוי קודם כל בכריס פול. ההגעה של CP3 הייתה כמו רעידת אדמה בעיר המלאכים לפני שנתיים, ואם הוא יעזוב בקיץ זה יהיה אפטר שוק מהסוג הלא טוב. עזיבה של פול תחזיר את הקליפרס לנקודה בה היו לפני שנתיים, ותעצור את ההתקדמות של המועדון. לגבי פול עצמו, הוא יצטרך להתמודד עם קוף-על-הגב-סטייל-כרמלו-אנתוני לאור חוסר ההצלחה שלו להוביל קבוצות רחוק בפלייאוף, ויהיה מעניין לראות איך זה ישפיע לו על ההחלטה. כשמסתכלים על השוק החופשי, חוץ מיוסטון, אני לא רואה שום קבוצה שיכולה לתת לפול את הכסף שהוא רוצה ואת הסיטואציה להיות בפוזיציה לקחת אליפות. אבל יכול להיות שיוסטון זה מספיק כדי לגרום לו לעזוב את הוליווד.

מעבר ל-CP3, הקליפרס צריכים להודיע לויני דל נגרו שימצא לעצמו מקום עבודה אחר. הסדרה מול ליונל הולינס הוכיחה מעל ומעבר שדל נגרו הוא לא האיש שייקח את הקליפרס לאן שהם רוצים להגיע, ושהגיע הזמן להביא מאמן בעל שיעור קומה שילמד את בלייק גריפין לנצל את האתלטיות שלו גם בהגנה, שידע לנצל את הסגל העמוק שיש לו ושישלים את הטרנספורמציה של הקליפרס מהאחות הקטנה של LA לאחות הגדולה. מישהו אמר פיל ג’קסון? 

#כריספול #קנתפאריד #קוביבריאנט #קוויןגארנט #דרוןוויליאמס #גושסמית

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com