שינוי בכל מחיר?

לכל מי שלא עוקב אחרי מה שקורה מסביב ל-NBA באדיקות דתית אובססיבית אמישית משהו כמוני וכמו שאר עכברי הליגה עוקבים אחריה, אבל משום מה עוקב אחרי הפוסטים שלי, יש פה הזדמנות ללמוד על ההצעה החדשה שהליגה שוקלת כתחליף לשיטת הלוטרי לבחירות הדראפט שמונהגת היום בליגה. ההסבר המלא על השיטה המוצעת נמצא כאן, אבל לכל המתקשים והעצלנים אני אנסה להסביר בקצרה על מה הדיבור.

הדיבור הוא על זניחת שיטת הלוטרי שמונהגת כיום, לפיה כל הקבוצות שלא עלו לפלייאוף נכנסות להגרלה על המקומות בדראפט, כאשר לקבוצות עם המאזנים הגרועים בליגה יש סיכוי גבוה יותר לבחור גבוה יותר. יש המון מתימטיקה בסיפור הזה, וכל העסק נראה במבט ראשון כמו עסק לאנשים מסוגו של ג’ון נאש, אבל בסופו של דבר, לפי הלוטרי היום, ככל שאתה גרוע יותר, יש לך צ’אנס גבוה יותר לקבל בחירת דראפט אטרקטיבית.

לא עוד כדורי פינג פונג?

השיטה החדשה, לעומת זאת, שזכתה לשם המפוצץ “הגלגל”, מדברת על דירוג אחר, דירוג קבוע, כזה שלא משתנה לפי המאזן, אלא נקבע פעם אחת למשך 30 השנים הבאות. במצב הזה כל קבוצה תדע איזו בחירת דראפט תהיה לה בדראפט 2038 ומתי היא תזכה לקבל בחירה ראשונה. במאמר של זאק לואו המצוין שנמצא בלינק למעלה מפורטים כל ההסברים הטכניים של השיטה, כך שמי שמעוניין בכל הפינות הקטנות מוזמן לקרוא, אני אתן פה בראשי פרקים את הבשר של השיטה.

לפי ה”גלגל”, כל קבוצה תקבל מיקום שונה בדראפט במשך 30 השנים הבאות, כלומר, כל קבוצה תבחר ראשונה בדראפט פעם אחת במשך כל הדור הזה. בין היתר, המתימטיקה מחייבת שכל קבוצה תזכה בבחירת טופ 6 כל 5 שנים, וטופ 12 כל 4 שנים. לדוגמא, הקבוצה שתבחר ראשונה בדראפט הראשון שיונהג לפי השיטה החדשה (אם וכאשר כמובן) תבחר בשנה העוקבת במקום ה-30, בשנה ה-3 במקום ה-19, בשנה ה-4 במקום ה-18, בשנה ה-5 במקום ה-7 ובשנה ה-6 במקום ה-6 (כעבור 5 שנים, כאמור, שוב הקבוצה מקבלת בחירת טופ 6).

למה בכלל מציעים את השיטה הזו? פה זה מתחיל להיות מעניין. עד כה היינו עסוקים רק בלהבין את הפרטים הטכניים של השיטה החדשה ומה שונה בה מהשיטה הקיימת, אבל למה בכלל צריך אותה?

האם הגלגל הזה הוא הפתרון לכל הבעיות?

הסיבה הכי משמעותית, הכי גדולה והכי קרדינלית שעומדת מאחורי כל הרעיון הזה להנהיג שיטה חדשה לבחירת מיקום בחירות הדראפט היא הניסיון להעלים את הטנקינג מן העולם. בשיטה החדשה, לאף קבוצה לא תהיה מוטיבציה להיות גרועה מכיוון שאין בכך תגמול. הליגה תפסיק לתת פרסים לקבוצות החלשות ולכן לא יהיה שום תמריץ לעשות טרייד על אמקה אוקפור הפצוע ערב פתיחת העונה (פיניקס, שבטעות מוצאת את עצמה במירוץ לפלייאוף) או לספוג את החוזים האסטרונומיים של אנדריס בידרינס וריצ’רד ג’פרסון בלי שום סיבה שקשורה לתפוקה שלהם על הפרקט (יוטה, שעשתה זאת בין היתר כדי לפנות מקום בתקרת השכר שנה הבאה, אבל קשה להגיד שהמהלך הזה פגע בשאיפות שלה להיות לא טובה), מכיוון שאתה תדע בדיוק איזה בחירת דראפט תהיה לך בשנה הבאה, ובכל שנה שתבוא אחריה. נו מור טנקינג, ספורטיביות לכל דורש. אפשר לפתוח את השמפניות ולהתחיל לחגוג.

אבל האם החגיגה לא מוקדמת מדי? השיטה החדשה אמנם תבטל את רעיון הטנקינג, ולא נראה עוד קבוצות יורות לעצמן ברגל ומניפות דגל לבן כבר בדצמבר, אבל השיטה הזו פותחת צוהר לעולם חדש של בעיות חדשות.

הבעיה הראשונה היא שהטנקינג הוא וירוס שתקף חלק מקבוצות הליגה, אבל זה לא אומר שצריך להמית את כולן. בכללי, אפשר לטעון שב-20 השנה האחרונות היו 3 עונות בלבד שקבוצות “הצהירו” שהן הולכות על מסלול של טנקינג מתחילת העונה (97 עם טים דאנקן, 2007 עם קווין דוראנט וגרג אודן והשנה), כך שאפשר להתווכח לגבי השכיחות של התופעה הזו והאם יש באמת צורך אמיתי למגר אותה, כאשר למעשה, לא כל קבוצה גרועה בליגה עושה טנקינג, לרוב אפילו המצב הוא הפוך. רוב הקבוצות הגרועות בליגה בשנים האחרונות פשוט נמצאות במקום הראוי להן לאור ניהול לא נכון (סקרמנטו), בנייה לקויה (שארלוט) או סתם מזל רע או שנים רעות (מילווקי ואורלנדו) ולאו דווקא כי הן בחרו להיות שם. עבור הקבוצות הללו, הדראפט הוא אחד ממקורות השתייה היחידים של הקבוצות הללו. עם השיטה החדשה, המקור שתיה הזה יצטמצם משמעותית, ויכול להיות שהקבוצות הללו יתייבשו במרתפי הליגה במשך שנים ארוכות.

קאזינס וסאנדרס לא עושים טנקינג, אבל עדיין הקבוצות שלהם גרועות

זה לא סתמי שרוב הקבוצות שציינתי הן קבוצות משווקים קטנים עד בינוניים. עבור הקבוצות הללו, הדראפט הוא כמעט הדרך היחידה להנחית פרנצ’ייז פלייר. תיקח מהם את זה, ויכול להיות שהפרנצ’ייז של מילווקי יהיה אפילו יותר משעמם ממה שהוא עכשיו.

אם נבחן לרגע את הסיטואציה של מילווקי ונזרום עם הדמיון שלנו נבין את עומק הבעיה של השיטה החדשה. נניח שמילווקי נקלעה לשנתיים שלוש לא טובות (לא כזה קשה לדמיין נכון?), הם לא מגיעים לפלייאוף בשנים האלו, אבל גם לא זוכים לבחירות גבוהות בדראפט (לצורך הדוגמא הן בחרו במקומות 30, 19, 18 ו-7 בארבע השנים האחרונות, לפי הגלגל) והם מצליחים להוציא רק שחקני רוטציה סבירים מהבחירות הללו. אבל הנה הגיע התור שלהם, ובשנה החמישית הם זוכים סוף סוף בבחירה גבוהה, בבחירה מס’ 6, והם מחרבנים אותה עם יי ז’יאנליאן (הבחירה ה-6 שלהם בדראפט 2007). כעת, הבאקס נותרים עדיין בלי פרנצ’ייז פלייר, אבל גם בלי בחירת דראפט גבוהה בחמש השנים הבאות. המצב הזה ישים משקל לא נורמלי על כל בחירה גבוהה, וכל GM שלא פוגע הום ראן עם הבחירה שלו, אכל אותה.

המצב הזה יכול לעבוד גם לצד השני. בואו ניקח לדוגמא, בדומה לכתבה של לואו, את מיאמי בעידן לברון. זו העונה הרביעית של קינג ג’יימס בפלורידה, מה שאומר שאם היינו עובדים לפי שיטת ה”גלגל”, מיאמי הייתה זכאית לבחירת טופ 12 בתקופה הזו. תארו לעצמכם שהבחירה הזו הייתה נופלת על הבחירה התשיעית של דראפט 2012 ומביאה את אנדרה דראמונד לסאות’ ביץ’. מי בכלל יכול היה להתמודד עם קבוצה מטורפת שכזו?

השיטה החדשה בעצם לוקחת מהשווקים הקטנים את התחמושת העיקרית שלהם ומחמשת את השווקים הגדולים בתחמושת חדשה. אפשר להסתכל על זה מנקודת מבט של שוק חופשי ושלכולם יש שוויון הזדמנויות, אבל המצב האמיתי הוא מצב שבו לקבוצה משוק קטן יש הזדמנות אחת לחצי עשור לפגוע בינגו בדראפט, ואם היא פספסה, אז נגמר הסיפור. הרי אף פרי אייג’נט גדול לא לוקח את הכישורים שלו לויסקונסין או לסולט לייק סיטי, ולקבוצות הללו נעלם מימד ממשי לגמרי בדרך לבנייה מחדש, בניגוד לקבוצות מהוליווד, התפוח הגדול וסאות’ ביץ’, שמאז ומתמיד שחקנים חופשיים לוטשים אליהן עיניים.

איפה הם היו בלי הלוטרי? ואיפה הפרנצ’ייז של אוקלהומה היה?

לא צריך להסתכל רחוק יותר מאוקלהומה סיטי ת’אנדר. אם היינו פועלים לפי ה”גלגל”, לא הייתה הקבוצה שקיימת היום באוקלהומה, הרי זה לא שהם בחרו את קווין דוראנט ב-2007 ומיד הסתערו על הצמרת. היה שם תהליך בנייה ארוך, שכלל את הבחירה של ראסל ווסטברוק ב-2008 וג’יימס הארדן וסרג’ איבקה ב-2009. לפי השיטה הזו, סם פרסטי היה בוחר את את די.ג’יי ווייט (מי?) ב-2008 במקום ה-29 ואת אריק מיינור ב-2009 במקום ה-20 (מיינור, למרבה האירוניה, הגיע לת’אנדר דרך יוטה בסופו של דבר). הבנייה מחדש הייתה לוקחת הרבה יותר זמן, ומי יודע מה היה קורה לפרנצ’ייז הזה, שתלוי תלות כמעט בלעדית בבחירות הדראפט שלו.

בסופו של דבר, הרעיון המרכזי של השיטה הוא נכון. בואו ניפטר מהטנקינג, זה לא מוסרי, זה לא ספורטיבי וזה מרחיק את האוהדים מהמשחק, אבל אני בכלל לא בטוח שהדרך של השיטה הסמי-קפיטליסטית הזו היא התשובה, מכיוון שהיא פשוט תיצור בעיות חדשות עם מעגל קסמים של כשלונות, או הצלחות, שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו, במיוחד עבור קבוצות משווקים הקטנים. לי אישית זה מרגיש כמו תכנית של “יציע העיתונות” בה רון קופמן צועק “לפטר! לשרוף! לפרק!” אבל אין לו פתרון ממשי ויעיל במקום המצב הקיים. לטעמי, השיטה הזו תביא לביטול הטנקינג, אבל היא לא תמצמם את הפערים בליגה ולא תביא לשוויוניות, שזה בעצם כל המטרה של הדראפט. על זה כל מה שיש לי להגיד זה – איך שגלגל מסתובב לו.

#קוויןדוראנט #דייווידסטרן #אדםסילבר #אנדרהדראמונד #סםפרסטי #לברוןגיימס