• yuvaloz55

6 שאלות שיכריעו את עונת 2020/21 - חלק 2


תהליך המחשבה מאחורי הפוסט הזה הוא שישבתי על הגג המשותף של הבניין שלי והתחלתי לחשוב על ה-NBA. אני לא זוכר מה היה הטריגר. יכול להיות שקיבלתי איזה פוש מ-Bleacher Report על איזה הגיג חדש של קיירי ארווינג או שסתם המח שלי מחווט לחשוב על ה-NBA כל כמה זמן. זה לא כל כך משנה, בסופו של דבר התחלתי לצלול לתוך כל מיני מחשבות על העונה הממשמשת ובאה, ומה המשתנים שלדעתי יכריעו אותה.


הלכתי למלא כיוונים וחשבתי על משהו כמו 15 משתנים, גם כאלו שנראים יחסית לא סבירים, נגיד אם קריסטאפס פורזינגיס סוף סוף ישחק עונה מלאה ולוקה דונצ'יץ' ישתפר עוד טיפה, האם המאבס יכולים להוות איום על הלייקרס? או אם ג'ייסון טייטום יעשה עוד קפיצת מדרגה העונה לרמה של שחקן טופ 5 בליגה איך זה משפיע על הסיכויים של בוסטון לקחת אליפות?


בסופו של דבר, צמצמתי את זה, מכורח אילוצי הזמן והעצלנות הטבעית שלי, לדברים שאני חושב שיותר סבירים שיקרו ושיש להם יותר השפעה על זהות האלופה. ל-6 שאלות מרכזיות שבעיניי תהיה להן את ההשפעה הכי גדולה על מי תוכתר כאלופה של העונה שתיזכר בדפי ההיסטוריה כעונת המעבר - מעונת הקורונה לעונה הרגילה הראשונה אחרי הקורונה.


כדי להתעדכן בחלק הראשון לחצו כאן




האם הקליפרס ימצאו מנהיג?

יש מקומות בהם אני מרגיש שאני צעיר לגילי או שיש לי עוד המון מה ללמוד ושהגיל שלי לא נותן לי שום יתרון. לעומת זאת, יש תחומים שבהם אני מרגיש שאני כבר מבוגר, עם שנים של מיומנות ונסיון.

אני בסך הכל בן 31, אבל אני מרגיש שבתור אוהד/עכבר NBA אני כבר אדם מבוגר. זה משהו שאני עושה בעקביות כבר למעלה מ-20 שנה, ובעשור האחרון זה אפילו היה בעקביות דתית כמעט.


ממרום שנותיי אני חושב שיש לנו איוזשהי נטייה לקטלג שחקנים לתוך מעמדות. יש את המעמד של השחקנים הכי טובים בקבוצה אלופה, AKA לברון, קוואי, סטף, KD. יש גם שחקנים נוספים שמתדפקים על דלת המועדון הזה. הם נראים מספיק טוב בשביל לעבור את הסלקציה אבל עדיין לא ברור אם הם באמת מסוגלים להיכנס. יאניס, לדוגמא הוא שחקן כזה. ג'יימס הארדן, לעומת זאת, נראה שכבר לא יראה את המועדון הזה מבפנים.


יש מעמדות נוספים כמובן. אול-סטארס בכירים (AD, דמיאן לילארד, ג'ימי באטלר). אול-סטארס רגילים (כריס מידלטון, רודי גובר, קמבה ווקר). אול-סטארים בדעיכה (ראסל ווסטברוק, כריס פול, בלייק גריפין). סופרסטארים צעירים (ג'ייסון טייטום, לוקה דונצ'יץ', ג'א מוראנט). רול-פליירס שמרוויחים יותר מדי (טוביאס האריס, סטיבן אדאמס, אנדרו וויגינס). רול-פליירס שמרוויחים מעט מדי (דאנקן רובינסון, פי.ג'יי טאקר, ג'יי קראודר). רול-פליירס שמרוויחים בדיוק מה שהם אמורים להרוויח (מרכוס סמארט, ברוק לופז, לו וויליאמס).


אני יכול להמשיך ככה כל היום. הקטע הוא שגם בתוך כל קאסטה כזו יש תתי-קאסטות ולהן יש תת-תתי-קאסטות ובסופו של דבר זה מגיע לפירוק האטום וזה כבר מתחיל לשעמם. אבל יש קבוצה אחת בשרשרת המעמדות הזו שכן מעניין לנסות לפרק אותה לתת-קבוצות וזו הקבוצה הבכירה ביותר. זו של השחקנים הכי טובים בקבוצה אלופה.


אני חושב שיש ניואנסים שאנחנו חייבים לדבר עליהם בתוך הקבוצה הזו. הניואנס המרכזי הוא שהטייטל הזה, השחקן הכי טוב בקבוצה אלופה, בנוי משלושה מרכיבים שונים. יש את המרכיב ההתקפי, המרכיב ההגנתי ומרכיב המנהיגות. השחקן הכי טוב בקבוצה אלופה חייב להיות הכי טוב בקבוצה שלו בלפחות אחד מהמרכיבים הללו. מה שמעניין זה שבשנים האחרונות, למעט לברון, השחקנים שנכנסו למועדון הזה הם שחקנים שלא היו המנהיגים הטבעיים של הקבוצות שלהם. אצל הווריורס פרה-דוראנט המנהיגות התחלקה בין דריימונד לסטף, כך שקשה להגיד שסטף היה המנהיג הבלתי מעורער של הווריורס, בטח לא באותה רמה בה לברון שלט בקליבלנד או בלייקרס בעונה שעברה. אחרי שדוראנט הגיע התפקיד של סטף הפך להיות מורכב אפילו יותר כי הוא התחלק עם דוראנט גם בטייטל ההתקפי, ואילו לגבי דוראנט אין ממש ספק שהוא לא היה המנהיג הטבעי של הווריורס.


הסיטואציה של קוואי בטורונטו הייתה יחסית דומה. הוא התבקש למלא את התפקיד של השחקן הכי טוב בהתקפה ובהגנה, אבל לא התבקש בכלל למלא איזשהו חלל מנהיגותי. בניגוד לדוראנט, נראה שקוואי גם לא ממש היה מעוניין בתפקיד הזה. קייל לאורי היה המנהיג הטבעי של הראפטורס, ומארק גאסול וסרג' איבקה נתנו עוד מעטפת של מנהיגות ביחד עם ניק נרס שאפשרה לקוואי פשוט להיות קוואי ולהוציא מעצמו את המקסימום על המגרש.


כשקוואי הגיע לקליפרס קצת התעלמנו מהמרכיב הזה. ההופעה המהממת של קוואי בפלייאוף 2019 כל כך סנוורה אותנו שלא ייחסנו מספיק חשיבות למנהיגות של הקבוצה הזו. בטח שלא חשבנו על זה כשרק פנטזנו על שיתוף הפעולה שלו עם פול ג'ורג', שהגיע אחרי עונה נהדרת שבה הוא סיים 3 במירוץ ל-MVP של העונה הרגילה.


אבל בהרבה מובנים זה מה שהיה חסר לקליפרס בעונה שעברה. היה להם כשרון בשני צדי המגרש. הם היו הקבוצה עם ההתקפה השנייה הכי טובה בליגה בעונה הרגילה (113.3 נק' ל-100 פוזשנים) והייתה להם את ההגנה החמישית בטיבה בליגה (106.9 נק' ל-100 פוזשנים). חוץ מבוסטון, הם הקבוצה היחידה שהייתה בטופ 5 בשתי הקטגוריות הללו. הנט רייטינג שלהם היה השני בטיבו בליגה אחרי הבאקס (6.3+) וכשהם שיחקו טוב, הייתה תחושה שאין אף קבוצה בליגה שיכלה לאיים עליהם.


לחמישייה הבכירה שלהם אחרי האול-סטאר (פטריק בברלי, PG, קוואי, מרכוס מוריס ואיביצה זובאץ) היה נט רייטינג רצחני (22.9+), אבל בפלייאוף מול דנבר החמישייה הזו נתקעה על נט רייטינג נייטרלי וההתקפה שלהם העמידה מספרים שווי ערך להתקפה הכי גרועה בליגה (103.7 נק' ל-100 פוזשנים). התחושה בסדרה מול הנאגטס הייתה שמשהו החל לחרוק במכונה של הקליפרס, וברגע שמשהו התחיל לחרוק אף אחד לא יכל לעצור את הסחף. לקליפרס לא היה מנהיג סטייל לאורי או דריימונד שיכל להוריד את העומס מקוואי, וזה הביא לקריסה שתרדוף את הקליפרס עוד שנים ארוכות.


זה חבל, כי על הנייר לקליפרס יש מצ'-אפ טוב מול הלייקרס. חוץ מהרוקטס, הקליפרס היו היחידים במערב שהצליחו לנצח את הלייקרס פעמיים בעונה הרגילה וקוואי הוא כנראה השחקן היחיד בליגה שאני מרגיש בנח לשים אותו במצ'-אפ מול לברון. אבל כל עוד ללברון יש יתרון כל כך משמעותי בגזרת המנהיגות, גם אם לקוואי יש יתרון קל במרכיב ההתקפי או במרכיב ההגנתי זה כנראה לא יספיק. בעיני, זה נראה כי קוואי משווע למישהו שיוריד ממנו את העול הזה.


האם טיירון לו ימלא את הואקום המנהיגותי של הקליפרס? אולי, הוא היה כבר מאמן של קבוצה אלופה ועשה עבודה מצוינת עם הקאבס בפלייאוף של 2016, אבל אז היה לו את לברון לצידו. האם הוא יכול לייצר שינוי בעמדה הזו גם לבדו? לא בטוח, הרי הוא היה שם על הספסל ליד דוק ריברס גם בעונה שעברה כשג'מאל מארי קבר את הקליפרס. האם תזוזה כסא אחד ימינה באמת תשנה כל כך הרבה?



אולי סרג' איבקה יעשה את השינוי. הסנטר הקונגולזי אולי לא יעמיד מספרים כמו של מונטרז הארל, אבל הוא יספק יותר יציבות ונסיון בעמדת הסנטר ואולי הוא יודע איך לגשת לקוואי בעקבות הימים שלהם בטורונטו. אני ממש לא שולל את האופציה הזו.


עם זאת, קשה לראות מאילו עוד מקורות הקליפרס יחזקו את השריר המנהיגותי שלהם. קוואי כנראה לא ישנה את עורו בגיל 29. גם פול ג'ורג' לא מראה סימנים של שחקן שיכול למלא את החלל הזה וגם השחקנים האחרים בסגל (לו וויליאמס, פטריק בברלי, מרכוס מוריס, רג'י ג'קסון) לא הוכיחו את עצמם ככאלה. אולי לוק קנרד יתגלה פתאום כמרכוס סמארט הלבן, אבל זה כבר מרגיש יותר כמו wishful thinking מאשר משהו שסביר שיקרה.

לקבוצה הזאת באמת לא חסר הרבה. יש להם את הכשרון ואת הנסיון ואם פול ג'ורג' יחזור להיות יותר פול ג'ורג' של 2018/19 ופחות פול ג'ורג' שפוגע בצד של הלוח בגיים 7 הם אפילו יהיו יותר טובים.

השאלה היא האם כאשר הם יתקלו בפנצ'ר הבלתי נמנע בדרך על האוטוסטרדה שיעדה הסופי היא גביע לארי אובריאן, יהיה שם מישהו שידע לתקן אותו או שהם שוב יבהלו ויסטו מהכביש.




לאן ג'יימס הארדן יעבור?

נכון לכתיבת שורות אלו ג'יימס הארדן עדיין שחקן של הרוקטס. אמנם נראה שהוא מעדיף לבלות את ימיו במועדון החשפנות הסמוך ולא בטויוטה סנטר, אבל הוא עדיין רשמית שחקן של הרוקטס.


יכול מאוד להיות שהוא יעבור בטרייד בימים הקרובים, לפני שהעונה מתחילה, ויכול מאוד להיות שתהיה לזה השפעה על הקבוצות שיתמודדו על האליפות העונה.


לפני שניכנס לקבוצות עצמן שאולי ישלמו את המחיר עבור הארדן כדאי שנייה להעריך את המורכבות של המצב. הארדן הוא בן 31 עם עוד שנתיים דה פקטו בחוזה. בפועל יש לו עוד שלוש שנים אבל יש לו אופציית יציאה בתום עונת 2021/22 וסביר להניח שהוא ירצה לחתום על חוזה גדול אחרון סטייל כריס פול.


הקטע הוא שהליגה ראתה מה קרה עם החוזה הגדול האחרון של כריס פול. הוא הופך להיות משקולת על תקרת השכר כי למרות ש-CP3 הוא עדיין שחקן נהדר, הוא לא אמור להיות השחקן עם החוזה השני הכי גבוה בליגה בשלב הזה של הקריירה שלו. משום שפול כבר לא משחק בקבוצה שבה הוא נבחר בדראפט או שהוא "גדל" בה אין לקבוצה הזו שום סנטימנטים אליו ולכן אנחנו רואים אותו מועבר מקבוצה לקבוצה כמו תפוח אדמה לוהט ומנסה להוציא את המקסימום מכל סיטואציה. לת'אנדר לא היה אינטרס לטפל בו כמו שהמאבס טיפלו בדירק נוביצקי או שהבלייזרס כנראה יטפלו בדמיאן לילארד. לא היה שם שום חישוב רגשי מבחינת סם פרסטי, אלא רק חישוב כלכלי. כמה כריס פול שווה לי כנכס ולא כמה כריס פול שווה לי כפרנצ'ייז פלייר, גם אם הוא כבר לא בשיאו. זהו החסרון הגדול מבחינת השחקנים בעידן ה-Player Empowerment.


זה כנראה מה שיקרה להארדן. בעוד שנתיים כשהוא יהפוך לשחקן חופשי והוא יהיה כבר בן 33 ומעבר לשיא, השאלה שכנראה הרבה קבוצות ישאלו את עצמן היא האם כדאי להן לשלם על ביצועי עבר כשהעבר הזה לא היה אצלן. אני מעריך שהתשובה תהיה שלילית והארדן ימצא את עצמו עם שוק יותר דליל ממה שאנחנו רגילים לסופרסטאר ברמתו.


כתוצאה מכך, לקבוצות שבונות מחדש אין יותר מדי הגיון ללכת על הארדן וזה משאיר בעיקר קבוצות שרוצות להילחם על האליפות בשנתיים הקרובות + יש להן מספיק נכסי טרייד שהן מוכנות לוותר עליהן (ומעניינים את הרוקטס) + אחרי שהם יעבירו את הנכסים הללו הן עדיין יהיו מועמדות לאליפות.


לצורך העניין מילווקי היא לא אופציה עבור הארדן משום שאין להם נכסי טרייד משמעותיים. ללייקרס אין נכסים. לקליפרס אין נכסים. לדנבר יש את מייקל פורטר ג'וניור, אבל לא בטוח שהם רוצים לוותר על הפוטנציאל שלו, וגם לא בטוח שעבור יוסטון זה מספיק. לאינדיאנה אין משהו מעניין מספיק. גם לא לפורטלנד. יוטה לא תוותר על דונובן מיצ'ל וחוץ מזה אין להם נכסים עסיסיים. ממפיס, דאלאס וניו אורלינס לא יוותרו על הכוכבים הצעירים שלהן. לפיניקס יש את כריס פול אז הם לא רלוונטיים. לוושינגטון יש את ראסל ווסטברוק אז גם הם לא רלוונטים.


בסופו של דבר הקבוצות מתחילות להיגמר. קבוצות כמו שארלוט או דטרויט או אטלנטה הן לא מסוג הקבוצות שילכו על טרייד כזה כי, כאמור, הן לא יתחרו על התואר בשנתיים הקרובות ואין הגיון מבחינתן להתחתן עם הארדן לטווח הארוך.



זה משאיר לנו את בוסטון, טורונטו, מיאמי, פילדלפיה וברוקלין. אלא אם כן הרוקטס מאוהבים בפורטר ג'וניור, קשה לראות את הארדן נשאר במערב. השאלה היא רק לאיזו קבוצה הוא יעבור.


אם אני צריך לדרג את הסבירות שכל אחת מהקבוצות הללו תעשה טרייד על הארדן, מהקל אל הכבד, זה נראה ככה:


5. טורונטו – החבילה הכי טובה שהראפטורס יכולים לתת עכשיו (משום שפרד ואנפליט לא יכול לעבור בטרייד עד אמצע העונה כי הוא חתם על חוזה חדש) היא פסקל סיאקם + או.ג'י אננובי + טרנס דייוויס + בחירות בתמורה להארדן. אני לא בטוח שהטרייד הזה משפר את הראפטורס (כי יהיה להם חור עצום בעמדות הכנף) ואני לא בטוח שהרוקטס רוצים את הטרייד הזה.


4. ברוקלין – הנטס צריכים לשלוח את כאריס לוורט + ספנסר דינווידי + ג'ארט אלן + לאנדרי שאמט רק כדי שהמשכורות יתאימו. על גבי זה הם יצטרכו כנראה להוסיף בחירות כי אין פה אף שחקן סקסי מספיק שהרוקטס מקבלים חזרה. לוורט ודינדווידי הם כבר בני 26 ו-27 כך שהם כנראה כבר מגרדים את התקרה שלהם. בהיעדר קבוצה שלישית, קשה לי לראות את הנטס מצליחים לשכנע את הרוקטס להסכים לזה, מה גם שאולי הנטס יכולים להשתמש בנכסים שלהם כדי למצוא כוכב אחר שיאזן קצת את הסגל שלהם ויחזק את ההגנה. התחושה שלי הייתה שטרייד על רודי גובר הוא טרייד הרבה יותר הגיוני מבחינת הנטס, אבל נראה שהוא ירד מהפרק בעקבות הווז' בומב האחרון. עדיין יהיה יותר נכון מבחינתם לרדוף אחרי עוגן הגנתי ולא אחרי עוד יוצר התקפי.


3. מיאמי – ההיט לא יערבו את ג'ימי באטלר או באם אדבאיו בטרייד ולכן יש בעייתיות עבורם לעשות טרייד עכשיו מכיוון שהרבה מאוד שחקנים שהם היו שמחים לזרוק לטרייד הזה כדי להשלים משכורות (מאיירס לאונרד, אייברי בראדלי, אולי גם גוראן דראגיץ') לא יכולים להיות מעורבים בטרייד עד אמצע העונה. זאת אומרת שהם יצטרכו לוותר גם על אנדרה איגודלה חוץ מקלי אוליניק. ומן הסתם הם גם יצטרכו לוותר על טיילר הרו, שהוא היהלום שבכתר של החבילה הזו. בנוסף, הם יצטרכו גם לשלוח את הבחירת-סיבוב-ראשון היחידה שהם עוד יכולים לסחור בה בדראפט ב-2025. אני בכלל לא בטוח שמיאמי תהיה מוכנה "למכור את הערכים" שלה בשביל הארדן, וגם אם כן, אנחנו לא יודעים מה רפאל סטון חושב על טיילר הרו. הסיכויים לטרייד הזה הם זניחים.


2. בוסטוןמן הסתם הסלטיקס לא יוותרו על ג'ייסון טייטום, אבל אם הרוקטס יהיו מוכנים להתפשר בג'יילן בראון אולי הסלטיקס יסכימו להעביר את בראון + מרכוס סמארט + בחירות לרוקטס? התחושה שלי היא שלא. ג'יילן בראון שרד כל כך הרבה שמועות טרייד בקריירה הקצרה שלו ודני איינג' לא העביר אותו. יש לו יותר ערך עבור בוסטון בשילוב שלו עם טייטום מאשר לקבוצה אחרת שתבנה את הקבוצה סביבו, כך שגם אם הרוקטס רואים את בראון כסופרסטאר פוטנציאלי, קשה לי לראות את בוסטון עושה את זה. בטח גם כשזה אומר לוותר על סמארט, שהוא הרוח החיה של הקבוצה.


1. פילדלפיה – בסופו של דבר זה הטרייד הכי הגיוני. בן סימונס + מייק סקוט או salary filler אחר בתמורה להארדן. זה הטרייד הכי טוב מבחינת הרוקטס. באף טרייד אחר הם לא מקבלים שחקן שאפשר לדמיין קבוצה טובה שנבנית סביבו, שהוא צעיר מספיק ומוכח מספיק. מנגד, הארדן ודריל מורי יאחדו כוחות שוב. פרנקנשטיין יתאחד עם היוצר שלו. מי יודע, אולי סגנון המשחק של הארדן + כוכב כמו ג'ואל אמביד לצידו + הקונפרנס המזרחי הפחות מאיים יהיו שווים הופעה ראשונה בפיינלס עבור הארדן כשחקן בכיר.


הבעיה הכי גדולה עם הטרייד הזה היא שאין לפילדלפיה שום אינטרס לעשות אותו עכשיו. לרוקטס אין הצעות טובות יותר על השולחן. דריל מורי בטח רוצה לראות איך אמביד וסימונס נראים כשמסביבם אין רק רצפים ונגרים וגם לשאר הקבוצות בדירוג הזה אין תמריץ גדול מדי לעשות שינוי כל כך דרמטי בסגל שלהן רגע לפני תחילת העונה. עם זאת, יש סיכוי גבוה מאוד שבמהלך העונה נראה את הארדן מחליף מדים לאחת מהקבוצות הללו (כאמור, דנבר נמצאת במקום ה-6 בדירוג הדמיוני שלי) ושלשינוי הזה תהיה השפעה מהותית על ההיררכיה של הקונטנדריות ב-NBA.





האם ההצלחה של מיאמי מהבועה יכולה להיות משוכפלת?

אני חייב להודות שיש לי עקצוץ אמיתי של התרגשות לקראת העונה הזו. בניגוד לשנים בהן הווריורס שלטו בליגה יש כמה וכמה משתנים שיכולים להשפיע על זהות האלופה חוץ מהבריאות של הכוכבים של גולדן סטייט, וזה מוסיף קצת פלפל לכל העניין.


עם זאת, ככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שריבוי המשתנים הזה הוא לא ההסבר היחיד לעקצוץ המדובר. לצורך העניין, הרגשתי את העקצוץ הזה גם לפני העונה שעברה, אבל לא הרגשתי אותו לפני תחילת הבועה.

יש הסבר מאוד ברור למה לא הרגשתי את העקצוץ הזה לפני הבועה. אבא שלי נפטר כחודש לפני תחילת הבועה והיינו כנראה בתחתית של התחתית מבחינת משבר הקורונה. לא הייתה לי את הפניות הרגשית בכלל להרגיש עקצוצים. עכשיו המציאות היא שונה. האבל לאט לאט מוצא את מקומו בחיים שלי, ומנגד הקורונה הפכה להיות יותר משהו שאנחנו חיים איתו, משהו שהתרגלנו אליו.


זה בהחלט מאפשר לאסקפיזם שלי קצת יותר אור יום, אבל אני חושב שיש גם הסבר נוסף. אני חושב שאחת הסיבות שלא הרגשתי שום עקצוץ לפני תחילת הבועה היא שלא הרגשתי שתהיה לזה יותר מדי משמעות בקונטקסט ההיסטורי.


אני ממש לא מזלזל באליפות של הלייקרס או בריצה המופלאה של ההיט. הכדורסל ששוחק בבועה היה ברמה סופר גבוהה והן היו שתי הקבוצות הכי טובות שם. הגאונות שלברון ג'יימס הפגין בפלייאוף האחרון הייתה מעוררת השתאות וכמה מהתצוגות של ג'ימי באטלר ישארו חקוקות אצלי בזכרון עוד שנים ארוכות והשלשה של AD מול דנבר הייתה רגע עצום בהתפתחות שלו והבלוק של באם אדבאיו על ג'ייסון טייטום היה רגע אייקוני של כדורסל.


על אף כל אלו, כל מה שקרה בבועה קרה בתנאים שלא היו אף פעם, וכנראה גם לא ישוחזרו אף פעם. כלומר אין לנו באמת דרך להעריך את ההישגים של הבועה משום שחסר לנו הקונטקסט ההיסטורי. אין לנו באמת יכולת להשוות את זה לפלייאופים אחרים, שבהם כן היו טיסות וקהל ויתרון ביתיות ומועדוני לילה פתוחים. למעשה, חוץ מהמשחק עצמו, שום דבר ממה שקרה בבועה הוא לא בר השוואה לשום דבר.




עכשיו בואו נסתכל קצת על נתונים של מיאמי בעונה שעברה. עד שרודי גובר נדבק בקורונה להיט הייתה את ההתקפה ה-10 בטיבה בליגה (112.2 נק' ל-100 פוזשנים), את ההגנה ה-14 בטיבה בליגה (109.2 נק' ל-100 פוזשנים) ואת הנט רייטינג ה-10 בטיבו בליגה (3.0+). ב-Seeding games בבועה הם היו בינוניים יחסית (בין היתר בגלל פציעות), סיימו אותם עם מאזן שלילי (5-3) ובסופו של דבר, הם סיימו את העונה במקום ה-5. אבל ברגע שהתחיל הפלייאוף הם היו קבוצה אחרת לחלוטין. סוויפ על הפייסרס, תצוגת תכלית מול הבאקס, נצחון משכנע על הסלטיקס והפסד מכובד מאוד מול הלייקרס. על הדרך בם אדבאיו הפך לכוכב, דאנקן רובינסון הפך להיות החוזה הכי טוב בליגה, טיילר הרו הפך לאייקון וג'ימי באטלר הפך לסופרסטאר אמיתי עם כמה רגעי פלייאוף אדירים.


האם כל זה היה קורה בעולם ללא קורונה?


מאז 1984 רק 5 קבוצות סיימו את העונה הרגילה במקום הרביעי ומטה והגיעו לפיינלס. הרוקטס ב-1995 מהמקום ה-6, הניקס ב-1999 מהמקום ה-8, הסלטיקס ב-2010 מהמקום ה-4, הקאבס ב-2018 מהמקום ה-4 וההיט ב-2020 מהמקום ה-5.


אם הייתי צריך לבקש מכם לחלק את הקבוצה הזו (ללא ההיט) לשתי קטגוריות אני מניח שהייתם מחלקים את זה לקבוצות הותיקות ששמרו אנרגיות בעונה הרגילה כדי להגיע לפלייאוף חדות יותר (הרוקטס, הסלטיקס והקאבס) ולניקס, וכנראה שהייתם מסבירים את זה שהניקס הגיעו מהמקום ה-8 כאיזשהו רעש סטטיסטי שנבע מכך שזה קרה בעונת השביתה.


ההצלחה של ההיט בבועה לא יכולה להיכנס תחת הקטגוריה של הקבוצות הותיקות. אמנם להיט כפרנצ'ייז יש נסיון אדיר בפלייאוף, אבל לשחקנים הבכירים שלהם בעונה שעברה לא היה שום נסיון כזה. ג'ימי באטלר מעולם לא עבר את הסיבוב השני בפלייאוף. באם אדבאיו היה שחקן עונה שלישית. טיילר הרו היה רוקי. גוראן דראגיץ' מעולם לא הגיע רחוק בפלייאוף כשחקן בכיר. דאנקן רובינסון שיחק בצפון דקוטה עד לפני שנה וחצי. השחקן היחיד שאפשר להגיד שיש לו נסיון פלייאוף עשיר הוא אנדרה איגודלה, אבל התפקיד שלו במיאמי רחוק קילומטרים רבים מהתפקיד של לברון ב-2018 או של גארנט, פירס, אלן ורונדו ב-2010 או של האקים וקלייד דרקסלר ב-1995.


מנגד, הרבה יותר מפתה לקטלג את ההצלחה של ההיט ככזו שדומה להצלחה של הניקס ב-1999. שתיהן קרו בסביבה לא רגילה ובעונה שאנחנו מייחסים לה חשיבות היסטורית שונה מכל שאר העונות.


הניקס לא הצליחו לבנות על גבי ההצלחה שלהם ב-1999. חלק מזה זה בגלל שהם הניקס, אבל אולי חלק מזה זה גם בגלל שההצלחה שלהם ב-1998 הייתה קצת מתעתעת. האם גם ההצלחה של ההיט בבועה הייתה כזו? או שאולי ההיט יפתחו קטגוריה חדשה משלהם?


יתכן מאוד. אפשר לחשוב מה שאנחנו רוצים על המשמעות ההיסטורית של מה שקרה בבועה, אבל משהו התחבר שם אצל ההיט ויכול מאוד להיות שהמשהו הזה ימשיך איתם הלאה לעונה הנוכחית. יכול להיות שבאם והרו ימשיכו להשתפר, יכול להיות שהקפיצת מדרגה של ג'ימי באטלר בפלייאוף היא אמיתית ויכול להיות שההיט הם באמת הקבוצה הכי טובה במזרח, פשוט אין יותר מדי תקדימים היסטוריים לכך אז זה לא משוגע להעלות את השאלה הזו.


אם התשובה היא כן, אז הולכת להיות עונה מרתקת במזרח, אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.


אם התשובה היא לא, אז אולי פתאום ההיט יהפכו להיות הרבה יותר אגרסיביים במאבק שלהם על הארדן.

467 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול