©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

5 מחשבות על השבוע השני של האוף-סיזון

לפני שנה בדיוק כתבתי פוסט סאטירי על איך הולך להיראות הפרי-אייג’נסי וחשבתי לעשות מזה מסורת ולהמשיך עם זה גם העונה, אבל המציאות ב-NBA בימים האחרונים עולה על כל דמיון, כשהשיא הגיע ביומיים האחרונים כאשר דריל מורי הפך להיות היאנוש קורצ’אק של השחקנים עם החוזים הלא מובטחים, רק כדי לשלוח את כולם לקליפרס בתמורה לכריס פול. קשה להתעלות על זה, אז החלטתי פשוט לתת את השני סנט שלי על מה שקורה בליגה, רגע לפני שהגונג של הפרי אייג’נסי מתחיל.

  1. WTF CP3?

הטרייד של כריס פול ליוסטון לא ברור לי מכמה סיבות:

  1. זה פשוט לא מתאים. פול על הנייר הוא שדרוג התקפי על פני פטריק בברלי מכיוון שהוא יכול להוריד את העומס של ניהול המשחק מג’יימס הארדן וגם כי הוא קולע לא רע בקאץ’-אנד-שוט משלוש (49.3% בעונה שעברה), שזו זריקה שהארדן יכול לסדר לו כמה פעמים במשחק. בברלי היה קולע את הזריקה הזו ב-40.1%.

עם זאת, ניהול המשחק של ג’יימס הארדן הוא אחת הסיבות שיוסטון הייתה אחד הסיפורים היפים של העונה שעברה. אולי חוץ מלברון ג’יימס, הארדן היה מקבל ההחלטות בפיק-אנד-רול הטוב בליגה בעונה שעברה (עד שהגיעו הספרס) ולא בטוח שרגרסיה לעמדת השוטינג גארד תוציא ממנו את המקסימום.

מעבר לכך, האחוזים של פול בקאץ’-אנד-שוט הגיעו בווליום נמוך מאוד ביחס למה שידרש ממנו ביוסטון. פול זרק 1.1 פעמים משלוש בקאץ’-אנד-שוט בעונה שעברה (בברלי זרק פי 3 ממנו באותה סיטואציה) והוא מעולם לא היה ווליום שוטר משלוש. חוץ מזה, יש עוד 2 קונפליקטים מרכזיים שפול ודריל מורי יצטרכו ליישב.

הקונפליקט הראשון הוא קצב המשחק. יוסטון, לאחר שעברה מוריזציה, היא אחת מנושאות הדגל המרכזיות של הכדורסל המהיר והקצבי, בעוד הקבוצות של כריס פול, בצורה די קונסיסטנטית, לא ממש היו היוסיין בולט של הליגה.

למעשה, בעשור האחרון תמיד הקבוצות של יוסטון שיחקו בקצב מהיר יותר מהקבוצות שפול שיחק בהן, לרוב בפער די משמעותי. רק פעם אחת בעשור האחרון קבוצה של פול הייתה בטופ 10 בכמות פוזשנים למשחק, וזה היה בקליפרס ב-2013/14, העונה בה הוא נפצע ל-20 משחקים ובלייק גריפין היה מועמד מוביל ל-MVP. באותו פרק זמן יוסטון הייתה 7 פעמים בטופ 10, כשבחמש השנים האחרונות היא תמיד בטופ הרשימה.


האם פול, בגיל 32 עם לא מעט דפיקות בפגוז’, יהיה מסוגל לעמוד בקילומטראז’ של הרוקטס? יכול להיות שכן ויכול להיות שמייק דאנטוני יאט קצת את הקצב כאשר פול על הפרקט, אבל זו התאמה משמעותית שפול או דאנטוני יצטרכו לעשות כדי להכיל אחד את השני.

הקונפליקט המרכזי השני הוא עניין המיד-ריינג’. למעלה מ-40% מהזריקות של פול בעונה שעברה הגיעו מהאזור האסור בעוד הרוקטס היו כמובן אחרונים בליגה בזריקות מהטווח הזה עם משהו כמו 8% בלבד. אנחנו אוהבים לצחוק על פיל ג’קסון (או אהבנו לצחוק על פיל ג’קסון, יותר נכון) והקיבעון שלו לשיטת המשולש, אבל הרוקטס מקובעים בצורה דומה, פשוט הקיבעון שלהם יותר מודרני. הרוקטס לא מוכנים לזרוק מחצי-מרחק מתוך איזושהי אמונה דתית, והם מוכנים למות בעבור האמונה הזו, כפי שראינו בפלייאוף האחרון כאשר הספרס נתנו להם נדל”ן פנוי במיד-ריינג’ והם לא ניצלו זאת. האם ההגעה של CP3 מסמלת שינוי מגמה של המורי-בול? במקרה הזה אני יותר אופטימי לגבי השילוב, כי פול הוא באמת קלעי מעולה מהמיד-ריינג’ (50.9% בעונה שעברה, הכי טוב בליגה מבין השחקנים שזרקו לפחות 3 פעמים במשחק מהטווח הארור הזה) כך שזה משתלם לרוקטס לתת לו חופש בחירה באזור הזה.

על אף האופטימיות הזהירה הזו, יש בשילוב הזה יותר מדי משתנים שגורמים לפול להיראות כמו שמן וליוסטון להיראות כמו מים.

  1. הסיבה השנייה היא שיוסטון למעשה רק שוכרים את פול. בעוד שנה הוא יהפוך לשחקן חופשי והוא יוכל לעזוב ולחבור ללברון ג’יימס על סירת הבננה שלו ובמקרה כזה הרוקטס ישארו בלי בחירת הדראפט שלהם, בלי בברלי, בלי סם דקר, בלי מונטרז הארל ובלי פול. הבעיה היא שגם הקצה השני של הסיטואציה הוא פרובלמטי מבחינת הרוקטס. אם פול כן ירצה להישאר ולחתום ביוסטון, הוא ירצה את הסופר-מקס (5 שנים, בערך 200 מיליון דולר) כי זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלו לקבל חוזה ענק (זהירות – חפירת תקרת שכר בפסקה הבאה).

החוק הארכאי הידוע בכינוי ה-“Over 36 Rule” הוא חוק די מוזר. המטרה שלו היא להגן על קבוצות מעצמן ולא לתת חוזים מופרכים לשחקנים שנמצאים בסכנת דעיכה/פרישה. מה שהוא אומר בעצם זה שאם ברוקלין עכשיו החתימה את ג’יי ג’יי רדיק (בן 33) לחוזה של 4 שנים תמורת 20 מיליון דולר, בשנה הרביעית של החוזה הזה, כאשר רדיק יהיה בן 37, השכר שלו לא יחשב כנגד תקרת השכר. מנגד, כל ה-20 מיליון יתפרסו על פני שלוש השנים הראשונות. כלומר, רדיק יקבל 5 מיליון כל עונה, אבל לצרכי תקרת השכר המשכורת שלו תהיה בממוצע 6.67 מיליון בשלוש השנים הראשונות, ואפס בשנה הרביעית. אפשר לעשות את הטריק הזה כל עוד לא מדובר בחוזה מקסימום, וזו הסיבה שלא היו חוזי מקסימום רב שנתיים לשחקנים שנמצאים לקראת גיל 36. (מי שרוצה את החפירה הזו בצורה קצת יותר מקצועית יכול למצוא אותה כאן)

פול, בכובעו כנשיא ארגון השחקנים, שפצר את החוק הזה והעלה את הרף לגיל 38, כך שהוא יוכל להנות מחוזה מקסימום ענק אחרון. יש הגיון בשפצור הזה משום שהיום שחקנים יכולים למשוך את השיא שלהם יותר שנים בזכות רפואה, טכנולוגיה, תזונה נכונה, שינה ואולי קצת ד”ר מיקלה פרארי, אבל האם יש הגיון עבור יוסטון לשלם לפול את חוזה המקסימום הענק האחרון הזה?

האם דריל מורי יסכים לכבול את עצמו לדמדומי הקריירה של פול, שחקן שקשה להאמין שישתפר בשנים הקרובות ושגם בשיא שלו מעולם לא הוביל קבוצה לגמר אזורי, עם חוזה שהוא לחלוטין לא סחיר? ההימור שלי הוא שפול לא הולך לקבל את החוזה שהוא עבד כל כך קשה על להשיג.


  1. הסיבה השלישית היא שלא ברור לי למה יוסטון ויתרה על בחירת דראפט. פול לגמרי החזיק את הקליפרס בביצים אחרי שהודיע שהוא מממש את האופציה שלו ורוצה לעבור לרוקטס. יוסטון רק הייתה צריכה לשלוח משכורות תואמות כדי להשלים את הטרייד (זו הסיבה שמורי קושש אחרי שחקנים עם חוזים לא מובטחים בכל רחבי הליגה), למה לשלוח גם בחירת דראפט בסיבוב הראשון?

יכול להיות שהנהלת הקליפרס אמרה שאין טרייד בלי בחירת דראפט. במצב כזה פול כנראה לא היה מממש את האופציה שלו והופך לשחקן חופשי ויוסטון הייתה צריכה להחתים אותו בעזרת Cap Space. זה היה משאיר את יוסטון מתחת לתקרת השכר אבל בלי כל מיני אקספשנז שיש להם עכשיו שהם מעל לתקרה (שזה בעיה במנגנון של תקרת השכר, אם אתם שואלים אותי, אבל פאק איט). עדיין נראה לי שיוסטון היו יכולים להוציא את הטרייד לפועל גם בלי בחירת דראפט, הקליפרס לא באמת היו בפוזיציה לסרב.

עם זאת, למרות שהטרייד הזה לא כל כך ברור ושיש בעיית תיאום קוהרנטית בין פול להארדן ובין פול לרוקטס באופן כללי, זה סימן טוב שהליגה לא נכנעת מראש לווריורס, שעוד צריכים לעבור משוכות לא קלות מבחינה פיננסית בפרי אייג’נסי.

  1. למה שקליבלנד לא תעשה טרייד על לברון ג’יימס?

בואו נדבר תכלס, לקליבלנד יש כרגע 3 אופציות:

  1. לא לעשות שינויים בקיץ, לנסות להילחם שוב בגולדן סטייט בעונה הבאה ולהסתכן בעזיבה של לברון בקיץ הבא, כאשר קיירי וקווין לאב יכולים לעזוב בקיץ 2019.

  2. לנסות לארגן טרייד על פול ג’ורג’, לנסות להילחם שוב בגולדן סטייט בעונה הבאה ולהסתכן בעזיבה של לברון וג’ורג’ בקיץ הבא, כאשר קיירי יכול לעזוב בקיץ 2019.

  3. לעשות טרייד על לברון

האופציה הראשונה והשנייה הן האופציות היחידות שכרגע נמצאות על השולחן, אבל בואו נדבר רגע את האופציה השלישית. זו למעשה האופציה היחידה בה קליבלנד שולטת בגורל שלה. זה אמנם יפגע בסיכויי האליפות שלהם בעונה הקרובה, אבל יאפשר להם לבנות קבוצה איכותית לטווח ארוך בלי הצל המאיים של הפרי אייג’נסי של לברון שתמיד מעכיר את האווירה, ועלול להותיר את הקבוצה עם אדמה חרוכה בפעם השנייה תוך 8 שנים.

אם דן גילברט מתקשר היום לדני איינג’ ודורש את ג’ייסון טייטום, ג’יילן בראון, הבחירה של הנטס ב-2018, הבחירה של הלייקרס ב-2018/הבחירה של הקינגס ב-2019 ועוד ממלאי משכורות בשביל לברון, איינג’ אומר לא?


  1. מה הניקס עושים עכשיו?

פיל ג’קסון הוא פרסונה נון-גרטה כיום בתפוח הגדול, ובהחלט היו לו כמה מהלכים מפוקפקים שכללו התנהלות אגוצנטרית ומקובעת, אבל בהשוואה למצב בו ג’נרל מנג’רים קודמים השאירו את הניקס, הוא משאיר את הקבוצה במצב מעולה.

לניקס יש את כל הבחירות שלהם בסיבוב הראשון, יש להם כוכב צעיר בדמות קריסטאפס פורזינגיס ופרויקט נחמד בשם פרנק ניליקינה (או משהו כזה) הצרפתי, שכיאה לפרויקט נחמד כבר הספיק להיפצע באימון הראשון שלו בליגת הקיץ.

היו לפיל כמה מהלכים חסרי אחריות כמו ה-72 מיליון דולר ל-4 שנים לג’ואקים נואה (מועמד רציני לתואר החוזה הגרוע ב-NBA, כמה עצוב), אבל הוא לא חירב את הקבוצה ומשכן את העתיד שלה כמו שאייזיאה תומאס עשה בזמנו, כך שצריך לקחת בפרופורציות את “עי החורבות” שהוא משאיר מאחוריו.

מה זה אומר לקראת העתיד? זה אומר שהניקס נמצאים בנקודת זינוק סבירה. זה אומר שאם הם ישכילו להביא ג’נרל מנג’ר אמיתי, כמו דייוויד גריפין או טרוי וויבר, העוזר המוערך של סם פרסטי בת’אנדר (או אולי סם הינקי?!), הם יוכלו להפסיק להיות הבדיחה של הליגה. לכרמלו אנתוני יש Trade Value, קורטני לי הוא שחקן לא רע ויש לניקס עוד כמה שחקנים ראויים על הספסל (קייל אוקווין, ווילי הרננגומז, מינדאוגאס קוזמינסקאס).

הצעד החשוב ביותר הוא לבחור את הבן אדם הנכון. ג’נרל מנג’ר זו ככל הנראה המשרה החשובה ביותר ב-NBA וכדי שהניקס יחזרו להיות רלוונטיים לחיינו, הם חייבים לבחור נכון. מי שהם לא יבחרו יצטרך למצוא את הדרך הנכונה לבנות סביב פורזינגיס, שבהיעדר איזשהו אירוע לא צפוי, אמור לבלות את שבע השנים הקרובות שלו במדיסון סקוור גארדן. לטעמי, הבנייה הנכונה סביב פורזינגיס צריכה להיות כאשר הוא מתפקד כגבוה המרכזי של הקבוצה ומסביבו ארבעה שחקנים שמסוגלים לשמור על כמה עמדות. פורזינגיס הוא רים-פרוטקטור מעולה, אבל הוא לא מסוגל לשמור על שחקנים נמוכים ממנו בעקביות, ולצוות אותו עם הרננגומז, אוקווין או נואה (בשלב הזה של הקריירה שלו) זה חראקירי מקצועי.

זה קל יותר להגיד מאשר לבצע, בטח לאור כמות הגבוהים המוכשרים היחסית פנויים בשוק, אבל לניקס כבר יש את הגבוה המוכשר שלהם, יש להם את הגג של הבניין, הם עכשיו צריכים לבנות את הקירות מסביבו, וזה מתחיל עם בחירת האדריכל הנכון.

  1. האם אוקלהומה סיטי צריכה לחשוש לגבי ראסל ווסטברוק?

נאום ה-MVP של ווסטברוק היה מרגש. זה היה רגע יפה שהראה את החיבור שלו לקבוצה, אבל דווקא ברגע הזה צריך להיזכר בנאום ה-MVP של קווין דוראנט ב-2014. גם הנאום ההוא היה מרגש (ואפילו סיפק מם אלמותי), גם אחרי הנאום ההוא הייתה תחושה שדוראנט ישאר באוקלהומה סיטי לנצח ושהקשר שלו עם העיר ועם ראסל ווסטברוק הוא בלתי שביר.


היום התחושה הזו נראית כמעט ילדותית. דוראנט עזב בלי להביט לאחור והשאיר את ווסטברוק עם בילי דונובן וכמה שוליות שעוזרות לו להיאבק על הפירורים שדוראנט והווריורס משאירים מאחור. ווסטברוק נמצא בשיא הקריירה שלו היום, עכשיו, והשיא הזה לא ימשך לנצח. האינטנסיביות הממכרת שבה הוא משחק היא לא Sustainable על פני שנים ארוכות ואין לו את הקליעה מבחוץ שתאפשר לו להזדקן יפה. כשהשיא של ווסטברוק יגמר, זו לא תהיה דעיכה מפוארת א-לה רוג’ר פדרר. זו תהיה נפילה מצוק.

בקיץ הבא ווסטברוק יכול להפוך לשחקן חופשי ובעידן מירוץ החימוש של ה-NBA זה יהיה מרתק לראות מה ווסטברוק יחליט לעשות משום שבקונסטלציה הנוכחית לאוקלהומה סיטי אין סיכוי ממשי לרוץ לתואר. יותר מ-60% מהתקרה שלהם מוקצית לסטיבן אדאמס, ויקטור אולדיפו ואנס קאנטר, אין להם בחירת דראפט ב-2018 (שייכת ליוטה אלא אם כן הם לא יגיעו לפלייאוף) ורק בקיץ 2019 יתפנה להם כסף מתחת לתקרה כדי להחתים שחקנים חופשיים. ובואו, זה לא שאוקלהומה סיטי זה היעד הכי נחשק עבור פרי אייג’נטס.

צריך לקרות משהו מאוד חריג כדי שהת’אנדר יחזרו להיות קונטנדרית, בטח כשבמערב יש כוחות חדשים ומעניינים כמו מינסוטה ואולי גם דנבר. מה ווסטברוק יעשה בסיטואציה הזו? יש לסם פרסטי שנה שלמה להיאבק בשאלה הזו, שיכול להיות שבסופה הוא ימצא את עצמו בלי הארדן, בלי דוראנט, בלי איבקה ובלי ווסטברוק.


  1. מי אומר לא?

אינדיאנה חייבת להשיג משהו אמיתי עבור פול ג’ורג’, הבעיה היא שאף קבוצה לא מוכנה לוותר על נכסים אמיתיים בשביל מישהו שיברח ללייקרס אחרי שנה. הקאבס מוכנים לקחת את הסיכון הזה, אבל קווין לאב יהיה שימושי עבור אינדיאנה כמו בגד ים בסיביר. הוא לא צעיר מספיק ולא טוב מספיק כדי שאפשר יהיה להתלהב מבנייה מחדש סביבו. הוא כבר לא אבן הפינה שאפשר לנסות ולמכור לקהל האוהדים שלך כעתיד של הפרנצ’ייז. הוא מקסימום הווה סביר, לא עתיד מזהיר.

הבאזז הוא שהפייסרס מחכים שאבני הדומינו יסתדרו בבוסטון, אחרי שגורדון היוורד יחתום/ישאר ביוטה/יפתיע ויקח את הכישורים שלו למיאמי. אבל אולי כדאי להם לחשוב על עוד אופציה.

תסתכלו על הטרייד למטה ותוסיפו את בחירת הדראפט של מילווקי ב-2018 לסיפור. האם אינדיאנה אומרת לא? ג’בארי אמנם מגיע אחרי פציעה ברצועה הצולבת, אבל אין לאינדיאנה אופציה להשיג כשרון כזה בדרך אחרת והיא חייבת לקחת איזשהו הימור. דלבדובה ממלא את השכר וסוגר את הפינה בעמדת הרכז לשנה הקרובה, בה הפייסרס יאבקו על הזכות לבחור את לוקה דונצ’יץ’ או מישהו כזה, ובחירת הדראפט ממתיקה את הגלולה המרה. המון תלוי במצב הרפואי של פארקר, אבל אם אני צריך לבחור בין פארקר ללאב עבור פרנצ’ייז במצב קטטוני כמו אינדיאנה, אני הולך על פארקר.

האם מילווקי אומרת לא? פארקר נמצא שנה לפני סיום חוזה הרוקי שלו וזו הזדמנות טובה עבורם לברוח מחוזה גדול שיכול לכבול אותם לשחקן פציע. דלבדובה הוא יחסית מיותר בקבוצה שיש לה את יאניס ואת מלקולם ברוגדון ובחירת דראפט בסביבות המקום ה-20-25 מנפיקה בממוצע שחקן רוטציה סביר, כך שזה לא מחיר מופקע.

אם ג’ורג’ מגיע לוויסקונסין, לג’ייסון קיד תהיה יכולת להעמיד חמישייה מפלצתית של ברוגדון, כריס מידלטון, יאניס, ג’ורג’ ות’ון מייקר. בהצלחה לנסות להבין מי השוטינג גארד ומי הסנטר בהרכב הזה. זה הרכב שיכול ללכת עד הסוף במזרח ויש לו את הכלים כדי להתמודד הגנתית עם הווריורס. לא עולות לי בראש קבוצות עם כל כך הרבה אורך ואתלטיות.

שאלת השאלות פה היא האם ההימור הזה כדאי למילווקי בהתחשב בעובדה שג’ורג’ עלול לברוח תוך שנה, ושמילווקי היא לא ממש יעד פופולרי לשחקנים חופשיים. הבאקס יכולים להמשיך לבנות את הקבוצה שלהם לאט אבל בטוח ולשלוט בקונפרנס תוך שנתיים שלוש, כשלברון כבר יפנה את הבמה והווריורס יתחילו להרגיש את עייפות החומר. ככל הנראה התשובה לשאלה הזו היא שהם מעדיפים להמשיך לבנות לאט ולא להסתכן, אבל איזה כיף זה יהיה אם הם יהמרו על זה. קבוצה כזו מרגישה הרבה יותר הגיונית ונכונה ומפחידה מציוות הרכזים המפואר של הרוקטס.


#כריספול #פולגורג #גיימסהארדן #ראסלווסטברוק #לברוןגיימס

1 צפיות