הקוף על הגב: פריוויו לקראת הסדרה בין מילווקי למיאמי

להאזנה לכתבה לחצו כאן

כמעט לכל אחד מהשחקנים הגדולים בליגה, אלו שזכו באליפויות ושמם רשום בעט בדפי ההיסטוריה של הליגה, יש סיפור. אף אחד לא צנח בקלילות אל פסגת האולימפוס. כמעט כולם עברו דרך ארוכה ומייסרת לפני שהם זכו לשאוף אוויר פסגות. כמעט כל אחד עבר דרך חתחתים משלו.

מייקל ג'ורדן הוא הדוגמא הקלאסית לכך. עד 1988 ג'ורדן בנה את האגדה שלו ב-NBA. מעונת הרוקי ההיסטורית שלו, דרך משחק 63 הנק' שלו מול בוסטון בפלייאוף 86 ועד הנעליים ששינו את התרבות. ב-1988 האגדה הגיעה לגבהים חדשים. ג'ורדן נתן את העונה הרגילה הכי גדולה אי פעם. הוא זכה ב-MVP לראשונה בקריירה, הפך לראשון בהיסטוריה של הליגה (עד אותה נקודה) שזכה ב-MVP ובתואר שחקן ההגנה של העונה. בנוסף, הוא הוביל את הליגה בנק' עם 35.0 ב-53% מהשדה.

בדיעבד כשג'ון הולינג'ר פיתח את מדד ה-Player Efficiency Rating גילינו שזו הייתה העונה עם ה-PER הכי גבוה של שחקן שלא קוראים לו ווילט צ'מברליין, ששיחק בעידן פרה-היסטורי של הכדורסל.

ג'ורדן היה גיבור העל של ה-NBA, אבל באותו פלייאוף ב-1988 סיפור העלייה לגדולה של ג'ורדן קיבל תפנית מול הבד-בויז של דטרויט, כאשר ה-Jordan rules של צ'אק דיילי הכריעו את ג'ורדן. ב-1989 הסיפור חזר על עצמו. ב-1990 ג'ורדן והבולס כבר הצליחו למתוח את הבד-בויז למשחק שביעי בגמר המזרח, אבל סקוטי פיפן סבל ממיגרנות והפיסטונס יצאו עם הניצחון. השאלות שנשמעות לנו היום כל כך מוזרות – האם מייקל ג'ורדן יכול להוביל קבוצה לאליפות – היו אמיתיות אז.

כשנשאל האם המאבק מול הבד-בויז היה יותר פיזי או מנטלי ג'ורדן ענה שזה היה שניהם. הוא היה חייב לחזק את הגוף שלו כדי להחזיק מעמד בזירה והוא היה צריך להתחדד מנטלית כדי להיות מסוגל לחזור אליה כל פעם מחדש.

ב-1991 התהליך הושלם. הבולס העיפו את הפיסטונס בסוויפ כל כך כואב עד שהפיסטונס ירדו מהפרקט לפני שהבאזר נשמע מבלי ללחוץ לבולס את היד.

זה סוג הסיפורים שאני אישית הכי אוהב. עלייה מטאורית לאיגרא רמא, ירידה לבירא עמיקתא וחזרה סיזיפית לרמא, עם כל ספקטרום הרגשות שמתלווה למסע שכזה. סיפור על עלייה, נפילה וגאולה מחדש.

היו סיפורים דומים לזה של ג'ורדן, גם אם לא באותה צורה או עוצמה. לברון ג'יימס עבר תהליך דומה עם קוף ענק שהיה לו על הגב בעקבות ההפסדים בקדנציה הראשונה שלו בקליבלנד וההחלטה לעבור למיאמי. רק אחרי האליפות ב-2016 הקוף הזה באמת נעלם.

שאקיל אוניל, קובי ברייאנט, דירק נוביצקי, טים דאנקן והספרס ב-2014. לכולם היה סוג של תהליך כזה. לכולם היו עונות שבהן עולם הכדורסל פקפק בהם וביכולות שלהם. עונות בהן הקוף היה צמוד לגבם, עד שהם הצליחו לשנות את הנרטיב. זה מה שהופך את הקריירות שלהם לכל כך עשירות וכל כך מרתקות.

אלא שמאז לברון קשה לחשוב על שחקן שעבר איזשהו מסע חתחתים שכזה. זו אחת הסיבות, אחת מני רבות, שאני לא אהבתי את המעבר של קווין דוראנט לווריורס. אחרי פלייאוף 2016 הקוף הארור מצא את דרכו גם לגבו של דוראנט וגם לזה של סטף קרי. KD הפסיד עם הת'אנדר אחרי שהובילו 1-3 על הווריורס בגמר המערב. קרי והווריורס איבדו יתרון זהה ללברון והקאבס בפיינלס. זו הייתה המכה שאחריה הם היו אמורים לחזור לזירה ולחתום את סיפור הגאולה הזה שאנחנו כל כך אוהבים. אלא שדוראנט בחר לחבור לקרי, ובכך מנע מאיתנו את הסוף העגול והמתוק שבו אחד מהם היה לוקח אליפות ב-2017 ומשנה לחלוטין את התפיסה לגביו.

הפער בכשרון נתן לווריורס שתי אליפויות ולדוראנט שני תארי פיינלס MVP, אבל לא כל האליפויות ב-NBA נולדו שוות, והאליפויות של הווריורס ב-2017 ו-2018 פשוט שוות פחות מאליפויות אחרות. סטף ו-KD כנראה כבר אף פעם לא יצליחו באמת להוריד את הקוף הזה מהגב, לפחות לא כמו שג'ורדן או לברון הורידו אותו.

אולי אנחנו צריכים להתרגל לזה, ושככה יראו מעכשיו הקופים על הגב. בגלל התחלופה הגבוהה של הכוכבים בליגה, בגלל ה-player empowerment והעובדה שקבוצות לא מצליחות להחזיק את הסגל שלהן ביחד לתקופה ארוכה, גם סיפורי הגאולה הללו הופכים לנדירים, או לפחות לשונים. אם לדוגמא הנטס יקחו אליפות העונה וג'יימס הארדן יזכה בפיינלס MVP (תרחיש סביר מאוד), האם באמת נוכל להגיד שהקוף שעלה לו הגב ביוסטון נעלם פתאום?

האם באמת הנטס הנוכחיים מסוגלים לעורר אמוציות כאלו? כמו ב-2011 או 2016?

זו הסיבה שמילווקי באקס ויאניס אנטטוקונמפו מרתקים אותי. הם מרתקים אותי כי על הנייר הסיפור שלהם מתחיל כמו סיפורי הגאולה הגדולים הללו. הם יכולים למלא את התקן החסר הזה.

העלייה לגדולה של יאניס מתועדת היטב ברחבי המרשתת. אחרי הזכייה שלו ב-MVP הראשון שלו בעונת 2018/19 הייתה תחושה שהוא הפך להיות השחקן הכי טוב בעולם. אלא שהתחושה הזו לוותה בהפסד צורב בגמר המזרח 2019 לטורונטו. אחרי שני משחקים שבהם הבאקס שלטו ויאניס חגג על פסקל סיאקם, הראפטורס העבירו את קוואי לאונרד לשמור עליו, הידקו את החומה מסביבו בהגנה וחשפו את המגבלויות שלו בפלייאוף.

הראפטורס למעשה חשפו את המגבלות של יאניס, כמו שהפיסטונס חשפו את המגבלות של ג'ורדן או כמו שהסלטיקס חשפו את המגבלות של לברון. במקרה של יאניס הראפטורס חסמו לו את הדרך לטבעת. אחרי שני המשחקים הראשונים בהם יאניס היה דומיננטי באזור הטבעת עם 11 זר' בממוצע ב-64% ההגנה של קוואי הצליחה לצמצם אותו ל-9.5 זר' בממוצע ב-60%, ודחפו אותו לזרוק יותר מבחוץ. ברגע שהגריק פריק יצא מהקומפרט זון שלו באזור הטבעת, היה ניכר שהוא עדיין לא בשל, וביחד עם מופע האימים של אריק בלדסו וההתעלות של פרד ואנפליט בצד השני הראפטורס השלימו את הקאמבק וניצחו את הסדרה 4-2.

יאניס אמר את כל הדברים הנכונים אחרי ההפסד לראפטורס. "אני צריך לחשוב יותר כגארד" הוא אמר, ועולם הכדורסל המשיך להיות מהופנט ממנו, בטח כאשר בעונה לאחר מכן הוא היה אפילו יותר דומיננטי. הוא נתן עונה רגילה אפילו גדולה יותר מזו של ג'ורדן ב-1988, כאשר הוא זוכה גם ב-MVP וגם בתואר שחקן ההגנה של העונה, עם ה-PER הכי גבוה בהיסטוריה, אפילו יותר מזה של צ'מברליין. הבאקס סיימו את העונה, שוב, עם המאזן הטוב בליגה. הכל היה מוכן להשתלטות הסופית.

אלא שאז קורונה, והבועה, ומיאמי. וכל התפיסה מסביב ליאניס והבאקס השתנתה. זה לא מעניין כבר אף אחד שהם מעולים בעונה הרגילה. הם צריכים להוכיח את זה בפלייאוף. זה לא מעניין אף אחד שלבאקס יש הגנה חלוצית ושיש להם ריווח מדהים בהתקפה. הם צריכים להוכיח את זה בפלייאוף.

עכשיו מגיע הפלייאוף, ולמעשה רגע האמת של הבאקס מתחיל. עכשיו הם צריכים להוכיח שהם למדו מהכשלונות של השנתיים האחרונות ושהם בשלים ללכת עד הסוף. אלא שהם יצטרכו לעשות את זה במסלול הכי קשה שיש, והמסלול הזה מתחיל בדיוק איפה שהם קרסו בעונה שעברה.

סדרות שחוזרות על עצמן שנה אחרי שנה, כמו הפיסטונס והבולס בסוף האייטיז או הקאבס והסלטיקס בסוף העשור הראשון של המילניום, הן סדרות עם דינמיקה שונה. הן לא באמת מתחילות מ-0-0, אלא יש להן היסטוריה שמחלחלת להווה. במקרה של מיאמי ומילווקי, חשוב להבין את ההיסטוריה של העונה שעברה כדי להבין יותר טוב את הסדרה שהולכת להיפתח בימים הקרובים.

ההיסטוריה הזו אומרת שההיט פירקו את הבאקס. למרות שלבאקס היה את המאזן הכי טוב בעונה הרגילה ההיט ניצחו אותם 4-1, וזה לא היה רחוק מסוויפ. לכאורה, מדובר בהשפלה, ובאמת היו רגעים שבהם באם אדבאיו גרם ליאניס להיראות כמו הילד כאפות של השכבה בסדרה הזו, אבל הסדרה הזו גם הייתה הרבה יותר תחרותית ממה שתוצאת הסיום מרמזת.

במשחק הראשון הבאקס היו במשחק לאורך כל המשחק עד שג'ימי באטלר השתלט על הרבע הרביעי והבטיח להיט את הניצחון. במשחק השני הבאקס השלימו קאמבק אדיר ברבע האחרון, אבל שריקה לעבירה של יאניס על באטלר בשניית הסיום הכריעה את המשחק. במשחק השלישי הבאקס נכנסו לרבע האחרון ביתרון 12, אבל ברבע האחרון ההיט רקדו על המגרש, ניצחו את הרבע ב-27 הפרש ועלו ל-0-3 בצורה הכי מהדהדת שיש. את הסטטיסטיקה של קבוצות שחזרו מ-0-3 אני מניח שאתם מכירים.

ההיט בסופו של דבר הכריעו את הסדרה בחמישה משחקים, Gentlemen’s Sweep, אבל זה לא היה בדיוק ההגדרה המילונית לכך. בכל אחד משלושת המשחקים הראשונים הבאקס היו במשחק ברבע האחרון. בכל אחד מהמשחקים הייתה דרושה איזושהי התעלות של מיאמי, או התפרקות של הבאקס.

האגדה מספרת שההיט רצו לקבל את הבאקס בבועה, שהם האמינו שיש להם מצ'-אפ טוב מול החבורה של מייק בודנהולצר, והם בהחלט צדקו. אדבאיו הוא מספיק ארוך ומספיק חזק ומספיק מוכשר כדי להתמודד עם יאניס ובהתקפה ההיט הענישו את הבאקס עם חדירות מפוארות של גוראן דראגיץ' וכח הרצון של ג'ימי באטלר.

וכעת, כמעט שנה אחרי, שתי הקבוצות הללו נפגשות שוב. מיאמי שוב מקבלת את המצ'-אפ שהיא לא מפחדת ממנו ומילווקי מקבלת את המצ'-אפ שהיא אמורה לפחד ממנו והשאלה שכל עולם הכדורסל שואל עכשיו היא האם הבאקס יכולים לכפר על ההפסד בבועה?

כדי לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים לענות על סדרה של תת-שאלות, כשהראשונה היא מה בדיוק השתנה מקצועית מאז המפגש בין שתי הקבוצות הללו בקיץ שעבר.

נתחיל מהאובייס. בסדרה הקרובה יהיה למילווקי יתרון ביתיות, בניגוד לבועה הנייטרלית. קשה לדעת כמה השפעה יהיה לזה, בטח כאשר האולמות עדיין לא מלאים באוהדים, אבל אין ספק שתהיה לזה איזושהי השפעה ביחס לחוויה המוזרה ונטולת האוהדים בבועה.

יחד עם זאת, התחוללו עוד הרבה שינויים אצל שתי הקבוצות הללו מעבר למיקום הגאוגרפי. הבאקס מגיעים עם חמישייה חדשה שכוללת את ג'רו הולידיי ודונטה דיווינצ'נזו לצד יאניס, כריס מידלטון וברוק לופז. בניגוד לעונה שעברה בה הבאקס היו קבוצת שלשות בינונית (35.9% מחוץ לקשת, מקום 20 בליגה) העונה רק 5 קבוצות היו מדויקות יותר ממילווקי מחוץ לקשת (38.8%). בסדרה מול ההיט בעונה שעברה האימפוטנציה של הבאקס מחוץ לקשת הייתה מורגשת היטב. הם קלעו רק ב-32.7% וזה צמצם את מרחב המחיה של יאניס עוד יותר.

העונה, ללא בלדסו (שקלע ב-21% מהשלוש בסדרה מול ההיט) ועם הולידיי (שקלע במהלך העונה הרגילה ב-39.2% מחוץ לקשת), זה אמור להיראות טוב יותר עבור הבאקס, בטח כשלוקחים בחשבון שמיאמי הייתה הקבוצה שאפשרה ליריבות שלה לזרוק הכי הרבה שלשות בעונה הרגילה. 43% מהזריקות של היריבות של ההיט הגיעו מחוץ לקשת העונה.

אלא שהנתון הזה היה שם גם בעונה שעברה. גם ב-2020 מיאמי אפשרה ל-40% מהזריקות של היריבות להגיע משלוש, וזה לא הפריע להם לחנוק את הבאקס בפלייאוף, כי הבאקס פשוט לא היו איום משלוש. השאלה היא האם השיפור של הבאקס מחוץ לקשת בעונה הרגילה הוא משהו שהם ידעו לקחת איתם גם לפלייאוף. אם כן, זה ישנה לגמרי את הגאומטריה של הסדרה ויתן עוד טיפה נדל"ן ליאניס לעשות נזק בצבע.

שאלה נוספת שצריכה להישאל היא האם מייק בודנהולצר ידע לעשות התאמות ולצאת מסגנון המשחק הרגיל שלו. בשנתיים האחרונות קואץ' באד נתפס עם המכנסיים למטה בפלייאוף מול הערמומיות של ניק נרס והנסיון של אריק ספולסטרה. עוד פעם אחת כזו והוא עלול למצוא את עצמו בלשכת האבטלה.

נייר הלקמוס שיבדוק האם בודנהולצר נכון להתגמש בפלייאוף יהיה השימוש בברוק לופז. בעוד בעונה שעברה יאניס נשמר לסירוגין על ידי ג'יי קראודר ועל ידי אדבאיו, העונה הוא כנראה ישמר יותר על ידי אדבאיו. יכול להיות שספולסטרה יאציל את הסמכות הזו לטרבור אריזה או אנדרה איגודלה או אפילו ג'ימי באטלר בפוזשנים מסוימים, אבל אדבאיו יקבל את המשימה הזו כנראה אפילו יותר מהעונה שעברה. זה אומר שאיגודלה או אריזה או באטלר או אחד הגארדים יהיה מצוות לברוק לופז.

האם בודנהולצר יהיה נבון מספיק כדי לנצל את היתרון של לופז במצ'-אפים הללו?

לופז זרק כמעט 50% מהזריקות שלו בסדרה בעונה שעברה מהשלוש ולקח רק 6.7% מהריבאונדים הפנויים בהתקפה (הנתון הזה היה ממקם אותו בערך במקום ה-100 בליגה בעונה הרגילה העונה). אמנם ימי הזוהר שלו מברוקלין בהם הוא היה חונה בפוסט הם כבר זכרון רחוק, אבל בפלייאוף צריך לדעת לנצל הזדמנויות, ואם בודנהולצר לא ידע לנצל את יתרון הגודל של לופז בסיטואציות הללו, אין סיבה שלופז יהיה על הפרקט. עדיף לתת לפי.ג'יי טאקר או אפילו לברין פורבס לרווח את המשחק עוד יותר עבור יאניס.

מנגד, מעבר לדקות של טרבור אריזה שיחליפו כנראה את רוב הדקות של ג'יי קראודר בעונה שעברה, ההיט צריכים לשאול את עצמם איזה גוראן דראגיץ' הם הולכים לקבל בסדרה הזו. בעונה שעברה בפלייאוף דראגיץ' נראה כמו הגרסה הטזמנית שלו מעונת 2013/14 בפיניקס, כאשר הוא זכה בתואר השחקן המשתפר. הוא העלה את כמות החדירות שלו ושמר פחות או יותר על אותה יעילות כמו בעונה הרגילה. מול הבאקס הוא היה בשיא שלו עם 19.8 נק' למשחק ומדד ה-+/- הכי גבוה בקבוצה (7.8+).

העונה דראגיץ' פספס למעלה מ-20 משחקים בעונה הרגילה. הוא שיחק הכי מעט דקות וקלע הכי מעט נקודות מאז התקופה שלו ביוסטון לפני כמעט עשור. זו שאלה אמיתית האם הוא יכול להיכנס לנעליים של עצמו, או שמא קנדריק נאן יכול למלא חלק מהחלל הזה. סימן השאלה הזה מתחדד כשממול ניצב אחד השומרים החזקים בליגה, ג'רו הולידיי.

ומעל כל זה מרחפת השאלה האם מיאמי מסוגלת לגרד שוב את תקרת הזכוכית שלה, כפי שהיא גירדה אותה בבועה. באטלר היה אז בזון מהסרטים, אדבאיו חסם את הצבע, דאנקן רובינסון התגלה כג'יי.ג'יי רדיק 2.0, טיילר הרו הפך לשם שכולנו מכירים ועל דראגיץ' כבר דיברתי. זה קורה לפעמים בפלייאוף, שקבוצה מתחברת בצורה בלתי מוסברת לריצה מפוארת שכולנו זוכרים שנים קדימה. זה מה שקרה למאבס של נוביצקי ב-2011, לדוגמא. השאלה אם הברק הזה יכול לפגוע פעמיים.

תאורטית, אני לא רואה סיבה שלא. ההגנה של באם היא לא פוקס, ג'ימי באטלר מגיע אחרי העונה הכי יעילה בקריירה שלו ועדיין יש להיט את אריק ספולסטרה על הקווים. זה לא יהיה דמיוני אם הם ישחזרו את היכולת שלהם מהבועה. מצד שני, הם כנראה לא יהיו יותר טובים ממה שהם היו בבועה, וזה גם לא יפתיע אותי אם הם לא יצליחו להגיע לאורגזמה הזו שוב.

בסופו של דבר, הסדרה הזו מתנקזת לכמה סימני שאלה מרכזיים:

· האם מיאמי מסוגלת לשחזר את היכולת שלה מהבועה? האם זה אפשרי בכלל כשדראגיץ' רחוק מהיכולת שהוא הציג באורלנדו? האם לג'ימי באטלר ובאם אדבאיו יש עוד הילוך שהם שומרים במיוחד לפלייאוף? האם טרבור אריזה יכול עדיין למלא תפקיד רציני בפלייאוף?

· האם מילווקי השתפרה לעומת היכולת שלה בסדרה בעונה שעברה? האם הנוכחות של הולידיי והשיפורים השוליים של יאניס (שנגעתי בהם בפוסט הקודם) מספיקים? האם בודנהולצר ידע לעשות את ההתאמות בפלייאוף (משהו שעדיין לא ראינו אותו עושה)?

מה שיפה בסדרה הזו זה שגם אם הפער המקצועי בין מיאמי למילווקי הצטמצם לטובת מילווקי עדיין יש למיאמי את האדג' המנטלי. זה הכח של סדרות שחוזרות על עצמן שנה אחר שנה. יש להן, כאמור, חיים משל עצמן, ודווקא בסדרה כזו ליאניס ולבאקס יש הזדמנות לכתוב פרק חדש בסיפור שלהם, לשנות את הנרטיב. לצעוד את הצעד הראשון בדרך הגאולה.