התקופה האחרונה היא כנראה התקופה הכי עמוסה בחיים שלי. יש לי ילד חמוד בן 8 חודשים שמעיר אותי בלילות, יש לי עבודה חדשה שמאתגרת אותי בימים ויש לי חיים, זוגיות, חברים, משפחה. בתקופה הזאת קשה לי מאוד למצוא את הזמן ואת הרצף המחשבתי כדי לתקתק את המחשבות שלי על ה-NBA. כמעט כל פעם שמתחיל לדגדג לי לכתוב משהו, מגיעה איזושהי הסחת דעת וקוטעת את הדגדוג באיבו. זה משאיר אותי עם הודעות קוליות ארוכות מדי שאני שולח לאנשים שמוכנים לשמוע (תשאלו את אורן לוי).
אבל הפלייאוף הזה הוא כבר חתיכת דגדוג, והסדרה בין מילווקי לבוסטון זו כנראה אחת הסדרות הכי טובות שיצא לי לראות, כל כך טובה שהגיע הזמן להגיד פאק איט על השעות שינה ופשוט להתחיל לנער את האבק מהמקלדת.
אז הנה המחשבות הלא מבושלות שלי על הסדרה האדירה הזאת.
טייטום הפך לשחקן גדול, יאניס הפך לשחקן ענק
משחק 6 היה המשחק של ג'ייסון טייטום. 46 נק' ב-53% מהשדה ו-47% מהשלוש, 9 ריב' ו-4 אס'. אבל זה לא רק המספרים היבשים, זו בעיקר התחושה שהוא נתן בחצי השני של המשחק. תחושה של שליטה, של חוסר פחד. לא משנה מה הבאקס עשו או עם איזה הרכב הם היו על הפרקט, לטייטום הייתה תשובה. גרייסון אלן על המגרש? בוא נכניס אותו לפיק-אנד-רול. פורטיס שומר עליי? בוא נרקוד קצת בבידודים. איפה קונאטון? בוא נרדוף אותו קצת.
היכולת הלברונית הזאת לתקוף את החוליה החלשה של היריבה זה אס בשרוול שאין לכל קבוצה. טייטום הראה לאורך הקריירה שלו שיש לו את היכולת לעשות את זה בספרינטים, כשזה מסתדר. הלילה הוא זימן את זה, והוא עשה את זה לאורך כל החצי השני. כבר תקופה לא קצרה שטייטום תקוע במסדרון שמחבר בין החדר של האולסטארים בליגה לחדר של הסופרסטארים הגדולים. הוא כבר לא בחדר ביחד עם ג'ימי באטלר וטריי יאנג, אבל הוא עדיין לא הגיע לחדר של יאניס ודוראנט. הלילה הוא נכנס רשמית דרך הדלת.
הקטע האירוני הוא שבזמן שטייטום נכנס לחדר הזה, יאניס כבר נכנס למחילה של גדולה שרק הוא נמצא בה. ההבדל האחרון בין שחקן גדול לשחקן ענק, בעיניי, הוא בעקביות. שחקן גדול יכול לתת משחק לפנתאון במשחק פלייאוף קריטי. שחקן ענק יכול לתת לך משחק לפנתאון בכל משחק פלייאוף קריטי.
לברון ג'יימס הוא שחקן ענק. דוגמא אחת מני רבות לכך הייתה בבועה ב-2020 בגמר בין הלייקרס להיט. ג'ימי באטלר ניצח את משחק 5 עבור מיאמי עם טריפל דאבל אדיר (35, 12 ו-11) וכל האינטרנט רעש וגעש סביב ההופעה ההירואית הזו. לברון סיים את המשחק הזה עם 40, 13 ו-7 ב-71% מהשדה, אבל כל הדיון היה סביב באטלר. במשחק 6 באטלר הגמור קלע רק 12 נק' בעוד לברון סגר את הסדרה עם טריפל דאבל של 28, 14 ו-10. פשוט ידעת שאתה הולך לקבל ממנו משחק גדול, לא משנה כמה גדול הוא היה במשחק הקודם. כמו רכבת שמתנגשת בך ואין לך מה לעשות נגד זה.
יאניס בפלייאוף הזה זה הדבר הכי קרוב שיש לזה. פשוט אפשר להיות בטוחים בזה שהוא יעשה 30 ו-12 כל ערב, לא משנה מה ההגנה תעשה (וההגנה של בוסטון עושה עליו עבודה מפוארת). הלילה הוא נתן לבאקס 44 נק' ו-20 ריב' במשחק ה-40-20 הראשון בפלייאוף מאז שאק לפני יותר מ-20 שנה. הוא גם נתן 14 מ-15 מהעונשין כאילו הוא ריי אלן, אבל זה עדיין לא הספיק לבאקס לסגור עניין כי טייטום היה פנטסטי. וכי לא הייתה לו עזרה.
הגיע הזמן של בודנהולצר לשנות את הרוטציה
במשך שנים מייק בודנהולצר היה נחשב מאמן עונה רגילה מעולה ומאמן פלייאוף חלש. לראיה, הוא זכה פעמיים בתואר מאמן העונה הרגילה, הישג שרק 10 מאמנים בהיסטוריה הגיעו אליו, אבל ההישג הזה לא אומר כלום על הצלחה בפלייאוף. לצורך העניין, דון נלסון זכה בתואר הזה 3 פעמים אבל לא זכה מעולם באליפות. לעומת זאת, פיל ג'קסון זכה בתואר מאמן העונה רק פעם אחת אבל יש לו יותר טבעות אליפות מאצבעות.
הבעיה הגדולה של באד הייתה בקבעון שלו. הוא אוהב מאוד את הסגנון ההגנתי שלו, עם ברוק לופז בדרופ, ובעונה שעברה זה כמעט הביא אותו ללשכת האבטלה בסדרה מול דוראנט והנטס. אבל איפשהו לקראת סוף הסדרה הזו הוא מצא את שריר הגמישות שלו, התחיל להשתמש יותר ויותר ביאניס כסנטר והשאר היסטוריה. היום הוא נחשב מאמן פלייאוף טוב. מטורף כמה דברים יכולים להשתנות בשנה.
אבל עדיין יש לבודנהולצר כמה הרגלים רעים. אמנם הוא כבר לא אלרגי להתאמות בפלייאוף, אבל עדיין לוקח לו יותר מדי זמן לעשות אותם. ההתאמה הכי בולטת כרגע בסדרה מול הסלטיקס היא שגרייסון אלן פשוט לא ששייך למעמד. 5.7 נק' למשחק ב-36% מהשדה ו-25% משלוש לא מספר את כל הסיפור. כשהוא זורק אתה פשוט מרגיש שזה לא הולך להיכנס, משהו בבטחון שהיה לו בזריקה בסדרה מול הבולס פשוט נעלם מול ההגנה הלוחצת של הסלטיקס, וזה עוד לפני שדיברתי בכלל על זה שהוא סדין אדום בהגנה. הלילה הבאקס היו במינוס 29 כשהוא היה על הפרקט והרגעים היחידים שבהם זה הרגיש שהם במשחק בחצי השני היו ברבע האחרון כשבאד הלך על הרכב של יאניס בסנטר כשמסביבו הולידיי, קונאטון ומת'יוס/היל/פורטיס.
לבודנהולצר יש החלטות קשות לקבל. יש לו כרגע רק שני שחקנים וחצי שהוא יכול לסמוך עליהם (יאניס, הולידיי וקונאטון שנותן סדרה מצוינת בהתקפה אבל יש לו מגבלות בהגנה). כדי לנצח את בוסטון הזאת בחוץ בגיים 7 הוא יהיה חייב למצוא דרך להשיג עזרה ליאניס.
הבאקס קולעים 84 נק' ל-100 פוזשנים במשחק העומד מול בוסטון, הנתון הכי גרוע מבין כל הקבוצות בסיבוב השני ונתון שהיה "מוביל" את הליגה בעונה הרגילה. דטרויט הייתה אחרונה בקטגוריה הזו בעונה הרגילה עם 88 נק' ל-100 פוזשנים. עד כדי כך ההתקפה של הבאקס תקועה מול ההגנה של הסלטיקס, שהם יותר גרועים מההתקפה של הפאקינג פיסטונס.
הדרך שלהם לפצות על זה עד עכשיו הייתה במתפרצות (15.0 נק' לעומת 10.3 של הסלטיקס), ריבאונד התקפה (הם אוספים 29.9% מההחטאות שלהם לעומת רק 20.8% של הסלטיקס) והגנה מצוינת בצד שלהם, אבל בגיים 7 המשחק הולך להאט אפילו יותר והבאקס חייבים למצוא דרך להשיג נקודות במשחק העומד, בטח אם טייטום הולך לנצל את החורים שלהם בהגנה.
בגיים 7 מול הנטס בעונה שעברה בודנהולצר ירד לרוטציה של 6 שחקנים (יאניס, מידלטון, הולידיי, לופז, טאקר וקונאטון). העונה השמיכה שלו אפילו קצרה יותר כי מידלטון פצוע, טאקר איננו ולופז בדעיכה (0 שלשות עד כה בסדרה). זה אומר שיאניס יצטרך לתת עוד הופעה פנתאונית, אבל כמו שראינו במשחק 6, לא בטוח שזה יספיק.
אבל אולי איכשהו זה כן יספיק. הסדרה הזאת מרגישה כמו משחק טניס ארוך שבו שחקן אחד ניצח 2 מערכות 6-0 ואילו השחקן השני הצליח לגרד 2 מערכות בשובר שוויון. במערכות אנחנו בשוויון, אבל במשחקונים ההבדל הוא הרבה יותר גדול. בלי מידלטון הסלטיקס הם הקבוצה הטובה יותר, אבל יאניס הוא השחקן הכי טוב בעולם כרגע, ואי אפשר לזלזל בזה. הבאקס כבר ניצחו פעמיים בבוסטון גארדן, הם שיחקו שם כבר בגיים 7 בעבר (ב-2018) והם ניצחו בשנה שעברה בגיים 7 בחוץ מול הנטס. האפשרות שהם ינצחו את המערכה השביעית בשובר שוויון קיימת.
בסופו של דבר, הסדרה הזו תוכרע על היכולת של הבאקס לקלוע במשחק העומד (AKA מי יעזור ליאניס וג'רו) אבל היא תוכרע גם על השוטמייקינג של הסלטיקס. ההגנה של הבאקס דוחפת את הסלטיקס לזרוק המון שלשות - 43.6% מהזריקות שלהם בסדרה הן שלשות, הכי הרבה מבין כל הקבוצות בסיבוב השני – ורוב השלשות הללו הן לא מהפינה. הלילה הסלטיקס קלעו 40% מהשלשות שלהם ובאופן כללי בנצחונות שלהם בסדרה הם קולעים ב-41.5% מחוץ לקשת. בהפסדים הם קולעים 32.5%. משחק 1 של הסדרה הזו היה דוגמא קלאסית למה קורה כשהשלשות של הסלטיקס לא נכנסות.
יש משהו די דיכוטומי בכך שהתוצאה של הסדרה הזו (שהיא מועמדת ראויה לתואר הסדרה הכי טובה בעשור האחרון, יהיה על זה פוסט נפרד) תוכרע על השאלה האם מרכוס סמארט קולע את השלשות שלו, אבל באיזשהו מקום זאת האבולוציה הטבעית של ה-NBA ב-10-15 שנה האחרונות.
ההבנה ששלשה ב-33% בטווח הארוך היא שוות ערך לזריקה ל-2 ב-50% החלה לחלחל לליגה אי שם באמצע שנות ה-2000 עם הפריצה של דריל מורי ומייק זרן כמנהלים בכירים בליגה, ומאז הפופולריות של הזריקה הזו הלכה והתעצמה. על אף כל זאת, לקח לשלשה יותר מעשור להפוך לזריקה הכי פופולרית. רק בפלייאוף 2017 תדירות הזריקות לשלוש הפכה להיות גבוהה יותר מתדירות הזריקות מהמיד-ריינג'. ב-2019 השלשה הפכה להיות כבר הזריקה הכי תדירה (אפילו יותר מזריקות מאזור הטבעת).
ההגנה של מילווקי לא מנסה למנוע מהיריבה לזרוק שלשות, אלא יותר מפוקסת על למנוע זריקות מאזור הטבעת. ההגיון של בודנהולצר אומר שאי אפשר למנוע באמת את מבול הזריקות משלוש, אבל אפשר לתעל את היריבה לקחת שלשות שהן פחות יעילות - לא מהפינה ועל ידי קלעים בינוניים. זה עזר להם לבנות את אחת ההגנות הטובות בליגה ב-5 השנים האחרונות, אבל זה חושף אותם לתנודתיות של השלשה. אם פייטון פריצ'רד פתאום דופק שלוש שלשות ברצף, אין לבאקס כל כך מה לעשות נגד זה. זה לא באג בהגנה שלהם, זה פיצ'ר. מצד שני, אם אל הורפורד מחטיא את השלשות הפנויות שלו, זה הדלק של הבאקס. הם שולטים בריבאונד הגנה ויוצאים למתפרצות (הם מובילים את הקבוצות בסיבוב השני בנק' אחרי ריבאונדים חיים בהגנה). זה בדיוק מה שבודנהולצר מתכנן שיקרה.
בגזרה הזו, מעבר לקשת השלוש של הבאקס, תוכרע הסדרה הזו. מה שיכריע פה זה האם הידיים של שחקני הסלטיקס ירעדו בגיים 7. אמנם יש להם את יתרון הביתיות אבל בינתיים בסדרה הזאת רק פעמיים קבוצת הבית ניצחה, ואם יש שחקן היום בליגה שאני לא רוצה לפגוש בגיים 7 – זה יאניס אנטטוקונמפו.
עוד קצת מחשבות נאות
· ג'רו הולידיי הוא אדיר ואם מרכוס סמארט הוא שחקן ההגנה של העונה אז ג'רו הוא שחקן ההגנה של השנתיים האחרונות
· אל הורפורד מייצר blueprint חדש לאיך קריירה יכולה להתפתח. הורפורד כבר נחשב לסחורה פגומה בליגה אחרי הקדנציה הכושלת שלו בפילדלפיה. הוא היה עד כדי כך רדיואקטיבי שהוא הגיע לאוקלהומה סיטי, המקום בו חוזים מגיעים למות. אלא שב-OKC הורפורד קיבל זמן מנוחה והעונה בבוסטון הוא התבקש למלא תפקיד ספציפי – הוטרן שמתמחה בהגנה. הוא זרק הכי מעט זריקות מהשדה בכל הקריירה שלו העונה (8.2) אבל זה הביא אותו טרי לפלייאוף. כל כך טרי שההגנה שלו על יאניס בסדרה הזו היא הכי טובה שאפשר לבקש ובהתקפה הוא פתאום דופק דאנקים מהדהדים שלא ידענו שיש בו.
מה שמפתיע זה שהורפורד כבר פגש את יאניס בסדרת פלייאוף, וזה לא נגמר טוב עבור הורפורד. ב-2019 יאניס והבאקס פגשו את הסלטיקס של קיירי ארווינג בחצי הגמר האזורי ולמרות שבמשחק הראשון הורפורד והסלטיקס נתנו לבאקס בראש, מהר מאוד הבאקס השתלטו על העניינים, ניצחו ארבע ברצף ונראה היה שיאניס פתר את הורפורד. זכור לי במיוחד דאנק אדיר של יאניס אחרי שהוא עשה הטעיית קליעה להורפורד, במין גושפנקה רשמית לכך שהורפורד לא יכול לעצור אותו.
אלא שאיכשהו, שלוש שנים אחרי, כשיאניס שחקן יותר שלם והורפורד שחקן יותר מבוגר, המצ'-אפ הזה יותר מאוזן. יכול להיות שפשוט הקבוצה מסביב להורפורד טובה יותר ומחוברת יותר (או נטולת-קיירי-ארווינג יותר), אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש מצב שהורפורד משחק את הכדורסל הכי טוב בקריירה שלו אחרי שכבר כולנו היינו מוכנים לקרוא עליה קדיש. אחד הסיפורים הגדולים של הפלייאוף הזה.
· בתקופה של קובי ברייאנט היו כל מיני שחקנים שכל תפקידם בחיים היה לעצור את קובי ברייאנט. ראג'ה בל היה מסוג השחקנים האלו, שהערך שהוא הביא למגרש נבע מהיכולת שלו למנוע את הערך שקובי ברייאנט מביא. קובי-סטופר קראו לזה. לימים קוואי לאונרד יתויג כלברון-סטופר, לפני שהוא הפך בעצמו לכוכב שצריך למצוא סטופר בשבילו. מאז קוואי קשה לי לחשוב על סטופר קלאסי, עד שראיתי את גרנט וויליאמס שומר על יאניס.
וויליאמס הולך להיות השחקן הראשון שהולך לקבל הרבה כסף על היותו לכאורה יאניס סטופר. גם אם הסלטיקס לא יציעו לו חוזה של 15-20 מיליון לעונה בקיץ הזה (או בקיץ הבא), איזושהי קבוצה שרואה את עצמה כקונטנדרית שצריכה לעבור דרך יאניס תציע את זה ואז הסלטיקס כנראה ישוו את ההצעה. זה יהיה רגע מעניין מאוד מבחינת תקרת השכר של הירוקים. החלון של הסלטיקס פתוח לרווחה. ג'ייסון טייטום בן 24, ג'יילן בראון בן 25, מרכוס סמארט בן 28, רוברט וויליאמס בן 24. אימה יודוקה נראה כמו מאמן איכותי שיכול לרוץ איתם שנים. גם אם הם לא יזכו באליפות העונה, הם אמורים להיות תחרותיים שנים קדימה. הם עד כדי כך טובים. וכשאתה עד כדי כך טוב זה יכול להיות מפתה להתקמצן על הגרנט וויליאמסים של העולם, אבל משהו בקארמה הקמצנית הזאת מרגיש לי לא נכון. זו אותה קארמה קמצנית שראינו בקיץ אצל פיניקס עם דאנדרה אייטון ובזום אאוט, זו אותה קארמה קמצנית שראינו אצל אוקלהומה סיטי עם ג'יימס הארדן בקיץ 2013. עם איך שהעונה הזאת הסתיימה עבור פילדלפיה של דריל מורי ועבור הארדן עצמו, כנראה שהקארמה הרעה הזאת הדביקה את כל המעורבים בטרייד הזה.
הימור למשחק 7 – סלטיקס במשחק צמוד שיוכרע בדקה האחרונה.
Comments