מסע משחקי החוץ הנוכחי של הלייקרס היה אמור להיות היסוד הראשון בבניית המומנטום לקראת הישורת האחרונה של הליגה. בפועל, במסע הזה (שהסתיים עם ארבעה ניצחונות ושלושה הפסדים) היו כל כך הרבה שינויי מומנטום, על ומחוץ למגרש, שהיו יכולים להספיק לעונה שלמה.
המסע התחיל עם אופטימיות ממש לא זהירה (בכל זאת LA) בעקבות שלושה ניצחונות ביתיים רצופים ואחד מרשים במיוחד מול הת’אנדר. עם זאת, כבר במשחק הראשון מחוץ לסטייפלס סנטר הלייקרס הפסידו לקבוצת גביע קוראץ’ העונה לשם פיניקס סאנס. בנוסף, דווייט האוורד שוב נפגע בכתף וכל האופטימיות הזהירה התחלפה בדיכאון קליני. דווקא בשלושת המשחקים הבאים הלייקרס חזרו לנצח (עם עוד אחד מרשים על ברוקלין) והחיוכים חזרו, אבל ברקע התחילו חילופי הדברים בתקשורת בין קובי להאוורד לגבי הסוגיה של לשחק עם כאב. ואם זה לא מספיק, פאו גאסול, שנראה שסוף סוף מצא את עצמו בהיעדרו של האוורד (22.5 נק’ בשני המשחקים ללא האוורד), נפצע לחודש לפחות.
בסופו של דבר, הלייקרס (28-24) חוזרים לקליפורניה בערך באותו מצב שברירי בו הם היו כשיצאו למסע החשוב הזה, עדיין במרחק לא קטן מהמקום שמוביל לפלייאוף (יוסטון במקום ה-8 עם 24-28) ועם המון בעיות בחדר ההלבשה. במצב הנוכחי, כשנשארו 30 משחקים לתום העונה, כל משחק זניח מול טורונטו או ניו אורלינס הופך להיות גמר גביע עבור הלייקרס כי רצף לא טוב של 4-5 משחקים יוציא אותם סופית מהמירוץ. לפני שניגע באיך הם הגיעו למצב הזה ומה אפשר לעשות כדי לצאת ממנו, הגיע הזמן לשחרר את מנגנוני ההדחקה בקליפורניה ולהבין שרוב הסיכויים שהקבוצה הזו לא תגיע לפוסט-סיזון וגם אם כן, היא תגיע בלי יתרון ביתיות מול אוקלהומה או סן אנטוניו, כשאין לה מה למכור מול שתי הקבוצות הללו.
יהיה בפלייאוף העונה? קובי ברייאנט.
לכן, כמו שסטיב בושמי אומר בארמגדון כשהאסטרואיד בדרכו לכדור הארץ, “It’s Time to Embrace the Horror”. העונה הזו מבחינת הלייקרס היא כמו פצוע קשה של תאונת דרכים מפוארת, שבמשך כל העונה מיץ’ קופצ’אק וג’ים באס ניסו להחיות עם פלסטרים כמו מייק דאנטוני והבטחות שיהיה טוב כשכולם יהיו בריאים. בנקודת הזמן הזו הגיע הזמן לומר את האמת הקשה, שהיא אומרת שגם אם הם יצליחו להחיות את הפצוע הזה, הוא לא יחזור להיות מה שהיה. במילים אחרות, גם התסריט האופטימי ביותר כרגע מבחינת LA מסתיים אי-שם בסוף אפריל בתום הסיבוב הראשון של הפלייאוף.
הקבוצה הזו לא נבנתה להיות קבוצת שולי פלייאוף, והלייקרס קיפחו את העתיד שלהם על-מנת לבנות אותה. בנוסף לעובדה שהלייקרס איבדו את יכולת התמרון שלהם בטרייד דד-ליין עם הפציעה של גאסול וקשה לראות טרייד אמיתי נרקם סביב האוורד, כל הדברים מובילים למה שבלייקרס קיוו להימנע ממנו בכל מחיר, קבלת החלטה משמעותית לטווח ארוך, שבלוס אנג’לס, בניגוד לשאר העולם, מדובר בעונה הבאה.
אפשר להגיד שתקרת השכר קובעת ללייקרס את העתיד, אבל יש עוד כל כך הרבה משתנים שיש לקחת בחשבון כדי שללייקרס יהיה איזשהו סיכוי לאיים בעונה הבאה על התואר, והם נוגעים לכל אחד מהכוכבים שלהם.
דווייט האוורד – סופרמן הוא סימן השאלה הגדול ביותר. הוא מסיים חוזה בקיץ, ובינתיים לא קיבלנו מסר חד משמעי ממנו או מהלייקרס שהם מתכוונים להמשיך את ההתקשרות הזו. מבחינת הלייקרס, האוורד שווה את ההימור. מיץ’ קופצ’אק צריך להתחיל לחשוב על הקבוצה שלו בעידן פוסט-קובי ברייאנט, ועם כמה שהעולם הזה מפחיד, עם האוורד בסנטר זה יהיה קצת פחות מרתיע. אמנם הוא לא נתן שום סיבה להאמין בו העונה, עם היכולת הירודה, האופי הבעייתי והפציעות החוזרות ונשנות, אבל הוא הפרנצ’ייז פלייר הכי טוב והכי זמין בנמצא.
להאוורד עצמו, בעיקר מבחינה תדמיתית, כדאי להישאר בלייקרס. אדמה חרוכה בשתי קבוצות תוך שנתיים תהפוך אותו משחקן שהושווה להאקים לאחד שמושווה לגילברט ארינאס. בנוסף, קשה למצוא קבוצה מלבד ברוקלין שתסכים להיות הרקע למופע האימים הבא שלו. לכן נראה שההחלטה הנכונה תהיה לתת לו את החוזה מקסימום בקיץ, כי העתיד שייך לו, גם אם ההווה שלו לא מעיד על כך.
קובי ברייאנט – לקובי יש חוזה לעונה הבאה על סך 30 מיליון דולר. זה אמנם המון כסף, אבל לקובי יש עדיין המון מה לתת. הוא עדיין אחד מחמשת הקלעים הטובים בליגה ונראה שבתקופה האחרונה הוא מבין שהוא יכול לתרום גם באספקטים אחרים של המשחק (7.6 אס’ ו-7.1 ריב’ בעשרת המשחקים האחרונים). אם קובי יצליח לתרגם את השינוי הזמני הזה בצורת המשחק שלו לקבוע, הוא יוכל להיות רלוונטי עוד הרבה שנים, מכיוון שהמשחק שלו לא יהיה מבוסס בלעדית על האתלטיות ומשחק האחד על אחד הדועכים שלו.
הגיע הזמן של קובי להבין שהוא כבר לא יוביל קבוצה לאליפות כאלפא-דוג. הסיכוי שהוא יבין זאת בעצמו הוא כמו הסיכוי שמכבי תל אביב תגיע לפיינל פור, לכן אנו מגיעים לסוגיה השלישית והבלתי הנמנעת.
מייק דאנטוני – ככל שהזמן עובר אנו מבינים יותר ויותר את מה שידענו מההתחלה. מייק דאנטוני זה לא המאמן המתאים לסגל הזה (הלייקרס תחתיו עומדים על מאזן 23-19). הוא אמנם הצליח להמציא עוד שחקן כמו ארל קלארק (12.0 נק’ ו-8.8 ריב’ בעשרת האחרונים) אבל הוא לא האיש שיצליח להוציא מהסגל הזה את המקסימום, במיוחד כשסטיב נאש אינו עוד הסופר-רכז שהיה בתקופתו בפיניקס. נאש בעצמו מתחיל לאמץ יותר ויותר תפקיד ג’ייסון קידי כזה, פחות הובלת כדור ויותר מנהיגות וקליעה, וזאת בהחלט הדרך שבה הוא צריך לשחק בגילו המופלג. הבעיה היא שזה לא נאש שדאנטוני יכול לבנות סביבו קבוצה מצליחה, ודאנטוני זה לא מאמן שיכול להצליח עם הסגל שקיים בסטייפלס סנטר.
היחיד שנראה שיכול להצליח במשימה. פיל ג’קסון.
פתרון אחד, שכבר הוצע במהלך העונה, הוא לעשות טרייד על פאו גאסול או דווייט האוורד ולהביא שחקנים שמתאימים לשיטה של דאנטוני, שחקנים מהירים עם קליעה משלוש. אבל הפתרון ההגיוני יותר, במיוחד אם חושבים טיפה יותר רחוק מהמשחק הבא מול פיניקס, הוא שצריך להביא מאמן אחר באוף-סיזון שמתאים לסגל, מאמן בעל שיעור קומה שידע לקחת את קובי ברייאנט של גיל 35 ולגרום לו להבין שהוא צריך לשחק כמו בן 35 ולא כמו בן 27, שידע לנצל את היכולות הייחודיות של האוורד ובעיקר שיידע לאזן בין האגואים בחדר ההלבשה. כמובן שהמאמן היחיד עם הרזומה הנדרש הוא פיל ג’קסון. במציאות הנוכחית קשה לראות את זה קורה, מעניין יהיה לראות מה כן יקרה. אני דווקא חושב שליונל הולינס (שכנראה לא ימשיך בממפיס לאור החוזה הנגמר שלו והביקורת הנוקבת שלו על הבוסים החדשים בממפיס) יכול להיות אופציה מאוד מעניינת ללייקרס, בעיקר כי הוא כבר הוכיח שאצלו שני גבוהים דומיננטיים כמו זאק רנדולף ומארק גאסול כן יכולים לשחק ביחד.
שעון החול של העונה הנוכחית אזל כמעט לחלוטין. גם אם באיזושהי דרך הלייקרס יצליחו להתפלח לפוסט-סיזון, הגיע הזמן להפוך את שעון החול ולהתחיל את הספירה לאחור מההתחלה. הקבוצה הזו נבנתה לעונה אחת, גג שתיים. העונה האחת כבר לא תוגדר כהצלחה בעקבות כל כך הרבה סיבות שבטח בסוף העונה נכתוב עליהן ספר, אבל העונה השנייה היא פצוע קל מאותה תאונת דרכים מפוארת, ועם הפלסטרים הנכונים, אותה יהיה אפשר להחיות בצורה הרבה יותר טובה.
מצד שני, ל-LA חוקים משלה ויכול להיות שכשלון קולוסאלי כזה כמו אי העפלה לפלייאוף יביא לפירוק כללי של הקבוצה הזו, העפה של האוורד לכל הרוחות, פרישה של נאש ומנוסה של דאנטוני חזרה לאיטליה. כמו תמיד בקליפורניה, יהיה מעניין.