• yuvaloz55

מאין יבוא עזרי


כשראסל ווסטברוק עבר בטרייד ללייקרס המחשבה הראשונה שלי הייתה "זה לא יצליח".


עוד לא חשבתי לעומק על כל הניואנסים של הטרייד, לא חשבתי על כל הזוויות ואפקטי הפרפר השונים שיבואו בעקבות הטרייד הזה, אבל הייתה לי תחושת בטן ראשונית, והיא אמרה שאין לזה סיכוי.


בערך חצי שנה אחרי תחושת הבטן שלי מגרגרת בהנאה בעודה פותחת עוד בקבוק בירה ליד הבריכה שטופת השמש. הרבה זמן לא הייתה לי תחושת בטן שקיבלה תוקף במציאות במהירות כזאת ובהחלטיות כזאת.


הטרייד על ווסטברוק הוא אסון מבחינת הלייקרס. הוא היה אמור להיות הכוכב השלישי ליד לברון ואנתוני דייוויס אבל בפועל הוא אלן אייברסון בדטרויט. ללייקרס יש את ההתקפה ה-23 בטיבה בליגה וההגנה ה-19 בטיבה בליגה. זה מתחבר לנט רייטינג ה-22 בטיבו בליגה, או ה-9 הכי גרוע, תלוי מאיזו זווית אתם מסתכלים. קבוצות כמו הניקס ואינדיאנה מסתכלות על הלייקרס מלמעלה.


מהפריזמה של לברון ג'יימס, שזו פריזמה די רחבה, הלייקרס זו הקבוצה הכי חלשה שהוא שיחק בה מאז עונת הרוקי שלו. חוץ מעונת 2003/04, אי שם כשנועה קירל הייתה עוד רוני סופרסטאר, לברון אף פעם לא שיחק בקבוצה שבסוף ינואר דורגה כל כך נמוך בנט רייטינג. וזה עוד אחרי שללייקרס היה את אחד הלו"זים הכי קלים העונה עד כה.


ווסטברוק מן הסתם הוא לא הסיבה היחידה שהלייקרס נראים כרגע נעולים באזור הפליי-אין במערב, אבל הוא ללא ספק שעיר לעזאזל מאוד מפתה, לא רק בגלל המשחק שלו עצמו, אלא בגלל הטרייד שנעשה עבורו וההשלכות שנוצרו בעקבותיו.


הטרייד על ווסטברוק למעשה פגע אנושות בעומק של הלייקרס. הם העבירו את קייל קוזמה (שאם תתפסו אותי שיכור יום אחד אתם יכולים למצוא אותי אומר שהוא בדיון לתואר השחקן המשתפר של העונה), את קנטוויוס קולדוול פופ (3&D סולידי לגמרי), את מונטרז הארל (אחד משחקני הספסל הטובים בליגה בשנים האחרונות) ואת הבחירה ה-22 בדראפט האחרון (שהתבררה כאייזיאה ג'קסון, שתפר את הווריורס במדי אינדיאנה רק השבוע).

הלייקרס ויתרו על 4 שחקנים, כששלושה מתוכם היו השלושה ששיחקו הכי הרבה דקות בעונה שעברה, חוץ מדניס שרודר, שלמעשה הוקרב גם הוא על מזבח הטרייד של ווסטברוק משום שללייקרס לא היה כלכלי להחתים אותו מחדש. קורבן נוסף היה אלכס קארוסו, שעשה חיל במדי הבולס העונה עד שגרייסון אלן דפק עליו גרייסון אלן.


בסך הכל הלייקרס ויתרו, במישרין או בעקיפין, על 5 שחקני רוטציה בכירים בתמורה לווסטברוק אחד, וזה הוביל לכך שהם היו צריכים ללכת לבית האבות הסמוך כדי להשלים את הרוסטר שלהם. דאנדרה ג'ורדן ואייברי בראדלי וטרבור אריזה ודווייט האוורד וכרמלו אנתוני וקנת בייזמור הם שחקנים שכבר לא רואים את השיא של הקריירה שלהם במראה האחורית, אבל ללייקרס לא הייתה ברירה אלא להחתים אותם כדי לעבות את הסגל הדליל שנוצר להם בעקבות הטרייד על ווסטברוק.


בנוסף, הטרייד על ווסטברוק הכניס את הלייקרס לאיזשהו מבוי סתום. קוזמה, KCP, הארל, בחירת הדראפט האחרונה וסיין-אנד-טרייד על שרודר וקארוסו היו נכסי הטרייד ההגיוניים היחידים שלהם כדי לחזק את הקבוצה מסביב ללברון ו-AD, והם השקיעו את הכל בווסטברוק. במקום לפזר את התיק שלהם, הם השקיעו במניה אחת שעכשיו אין לה שוק.


אין לה שוק כי ווסטברוק הוא לא באמת סופרסטאר כמו לברון או אנתוני דייוויס. הוא סופרסטאר מאוד ספציפי שחייב תנאים מקדימים להצלחה, ולמרבה מזלו התנאים הללו התקיימו לאורך כמעט כל הקריירה שלו. ב-10 מתוך 11 העונות הראשונות שלו בליגה ווסטברוק שיחק לצד קלעי אדיר שלא צריך את הכדור כדי להיות אפקטיבי (קווין דוראנט או פול ג'ורג'), מה שעזר לטשטש את העובדה שווסטברוק הוא שחקן די חסר תועלת כשהוא בלי הכדור. יחד עם זאת, ווסטברוק בשיאו, כשמסביבו הסביבה האופטימלית להצלחה, לא הצליח להוביל אף קבוצה שלו לפיינלס בעשור האחרון, והוא היה אחראי לכמה מההדחות הגרוטסקיות בפלייאוף בשנים האחרונות.


אם כך נשאלת השאלה – למה הלייקרס חשבו שזה יעבוד? למה הם החליטו לבתר את הקבוצה שלהם, שרק לפני 15 חודשים חגגה אליפות בבועה, בשביל ההרפתקה הזו עם ווסטברוק? האם הם ראו משהו שאני (וכל אדם אחר עם זוג עיניים ומח מתפקד) לא ראיתי בקיץ?


הרי הסגל של הלייקרס הוא ההפך הגמור מזה שווסטברוק צריך כדי לשגשג. יש כבר מוביל כדור דומיננטי אחד ואין מספיק שחקני הגנה איכותיים שיחפו על כל ההנגאוברים שלו בהגנה. הסגל הזה רק מדגיש את החסרונות של ווסטברוק ולא מביא לידי ביטוי את מעט היתרונות שעוד נותרו לו. זה כמו לקנות פטריית חימום ולשים אותה ליד האח. לא מרגישים את החום שלה והיא רק תופסת מקום.


gif

הטיעון לטובת הטרייד היה שווסטברוק יאפשר ללברון לנוח בעונה הרגילה ושבפלייאוף הם כבר ימצאו פתרון. ובכן, זה לא ממש עבד. כבר מהרגע הראשון של העונה, כשלברון נעדר בגלל הפציעה בבטן, היה ברור שווסטברוק לא יצליח למלא את החלל הזה. המאזן של הלייקרס ללא לברון העונה הוא 7-5 והנט רייטינג אפילו פחות מחמיא (4.6-). ב-1,575 הפוזשנים שבהם ווסטברוק שיחק ללא לברון הנט רייטינג מדרדר אפילו יותר (5.2-).

בעקבות היכולת החלשה של ווסטברוק והפציעה של דייוויס לברון נאלץ לשחק למעלה מ-3 דקות יותר ביחס לעונה שעברה, וזה עוד כשהוא משחק כסנטר מאז שדייוויס נפצע. בלי לברון הם פשוט אבודים.


הלייקרס, כאמור, הגיעו למבוי סתום. מבחינה מקצועית, ווסטברוק הוא הפיל הכי לבן בליגה אבל ערך הטרייד שלו נמוך יותר מהציוצים של גלית דיסטל אטבריאן, וגם אם היה לו איזשהו ערך טרייד, זה כמעט בלתי אפשרי להעביר אותו בטרייד בגלל החוזה המופרך שלו (44 מיליון דולר העונה ואופציית שחקן על 47 מיליון דולר לעונה הבאה. הרשו לי להניח שהוא לא יהיה שחקן חופשי בקיץ). ועוד לא דיברתי על זה שאין לזה צורה להעביר בטרייד שחקן שהגיע ללייקרס גם במטרה לחזור "הביתה" ולסיים את הקריירה שלו איפה שגדל. זה לא ברמת התרגיל שהקליפרס עשו לבלייק גריפין עם ה-clipper for life, אבל זה לא רחוק.


בסופו של דבר, הלייקרס תקועים. גם אם דייוויס יהיה Prime Anthony Davis מעתה ועד סוף העונה, הגג של הקבוצה הזו זה לעבור סיבוב בפלייאוף, לפני שהיא תיתקל בקבוצת כדורסל אמיתית כמו גולדן סטייט או פיניקס. זה פחות מעניין לנסות להבין מה התקרה של הקבוצה הנוכחית הזאת. זה יותר מעניין לעשות קצת זום-אאוט ולנסות להבין מה הפיאסקו הזה של הלייקרס העונה בעצם אומר.


קודם כל, הפיאסקו הזה בעיקר מצביע על החסרון המרכזי בעידן ה-Player Empowerment. מצד אחד, העידן החדש הזה מאפשר לשחקנים לקבוע את עתידם ולממש את עצמם, כשהם משוחררים מכבלי הפרנצ'ייז שבחר אותם בדראפט. מצד שני, לפרנצ'ייז שמאכסן אותם כשהם מתחילים לדעוך אין שום אינטרס לתת להם לדעוך בחינניות, כמו שדירק עשה בדאלאס, או קובי בלייקרס.


זה מה שקרה לכרמלו אנתוני. ברגע שהוא עזב את הניקס לאף קבוצה בליגה לא היה אינטרס לשלם לו על הישגי העבר שלו כשהעבר הזה לא קרה אצלה. הוא עבר כמו הסוף של הפייזל מהת'אנדר להוקס ואז כמעט נפלט מהליגה עד שמצא את גרסת הרול-פלייר שלו בפורטלנד. מה שקורה עכשיו לווסטברוק זה בדיוק מה שקרה לכרמלו בת'אנדר, כשאוסטין ריבס מתפקד על תקן ג'רמי גרנט בתור הצעיר הזה שאיכשהו עדיף להשאיר אותו על הפרקט מאשר להחזיר את אחד מ-75 השחקנים הכי גדולים בהיסטוריה של המשחק. ובניגוד לכרמלו, אני לא חושב שלווסטברוק יש גרסת רול-פלייר שמחכה לעלות לפרודקשן. מה גם שלכרמלו לקח איזה שנתיים לפתח את הגרסה הזו.



ה-Player Empowerment הוא למעשה חרב פיפיות. הוא ניתק את הזהות בין הסופרסטארים לבין הקבוצות ופגע ברומנטיקה של הספורט. יכול להיות שרומנטיקה זה אוברייטד ושה-Player Empowerment רק מאיץ תהליכים שהיו צריכים לקרות ממילא, אבל בתור מישהו שמרגיש NBA, קשה לי שלא להתבאס על זה.


אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא רק לדבר על החסרונות של עידן ה-Player Empowerment או על הכשלון של ראסל ווסטברוק בלייקרס. המטרה היא להבין איך שוב קרה שללברון ג'יימס אין עזרה. וזה בדיוק הזמן לשחק את המשחק האהוב עליי שהמציא לואי סי.קיי (וואו, זה נשמע נורא כשמוציאים את זה מקונטקסט) – Off course, but maybe.



ברור שלברון הוא השחקן הכי גדול בדורו. ברור שהוא השחקן ששמר על הרמה הכי גבוהה לאורך הכי הרבה זמן בהיסטוריה של הליגה. ברור שהוא השחקן היחיד חוץ ממייקל שיש לו יותר מ-3 אליפויות ו-3 פיינלס MVP. ברור שהוא היחיד שזכה ב-3 פיינלס MVP ב-3 קבוצות שונות. ברור שאף אחד לא עשה את מה שהוא עשה בגיל 37. הוא פאקינג משחק כסנטר ועושה הכל על המגרש עבור הלייקרס. ברור שאף אחד לא מערער על הגדולה של לברון כאחד מהשחקנים הגדולים של המשחק, ויש שיטענו שהוא אפילו הגדול בכל הזמנים (לא אני, אבל יש כאלו).


אבל אולי, באיזשהו שלב, כשהנרטיב הזה של "ללברון אין מספיק עזרה" חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, לא הגיע הזמן להפנות את האצבע המאשימה ללברון? כלומר, כמה פעמים נראה אותו בזירת הפשע והוא יצא זכאי?


לברון תמיד מקבל את הקרדיט על הנצחונות של הקבוצות שלו, אבל ברגע שהן מפסידות תמיד יש שעיר לעזאזל. ובאמת בהרבה מהמקרים מדובר בליהוקים מצוינים לתפקיד. הפרונט אופיס של קליבלנד 1.0, הברכיים הגמורות של ווייד בקדנציה עם מיאמי, דייוויד בלאט בקליבלנד 2.0 ואז קיירי ארווינג, ועכשיו פרנק ווגל וראסל ווסטברוק.


השאלה היא לא האם לברון אחראי להפסדים של הקבוצות הללו, כי המוצר שהוא מעמיד על הפרקט מזכה אותו בפסלון חסינות בדיון הזה. השאלה האמיתית היא למה זה תמיד קורה ללברון?

למה בכל קבוצה שלו תמיד מתעורר דיון של מי אשם? למה לכל אורך הקריירה שלו, למרות שהוא שיחק עם לפחות 5 הול-אוף-פיימרים עתידיים בשיאם, תמיד זה מרגיש שחסרה לו עזרה?



בעיניי, זה קשור לכך שלברון תמיד רצה להיות האדם הכי חזק בכל סיטואצית כדורסל שהוא היה בה. זה בא לידי ביטוי בעיקר מחוץ לפרקט. לברון עשה כל מה שהוא יכול לאורך הקריירה שלו כדי להעצים את הכח שלו מול הארגון שלו.


על קליבלנד בקדנציה הראשונה הוא שם לחץ כבר אחרי חוזה הרוקי שלו כשהוא חתם על הארכת חוזה של 3 שנים במקום 5 והפעיל את שעון החול לקראת ההחלטה. במיאמי הוא ניסה לשכנע את פט ריילי להחליף את אריק ספולסטרה בעונה הראשונה של הביג-3, ואחת הסיבות המרכזיות שהוא עזב את ההיט היא כי זה הפרנצ'ייז של ריילי. בקליבלנד כבר היה ברור שהוא האיש הכי חזק בארגון, מה שבא לידי ביטוי בפיטורים של דייוויד בלאט ובמינוי של טיירון לו. בלייקרס הוא היה מעורב מאוד בטרייד על אנתוני דייוויס, וגם בטרייד על ראסל ווסטברוק בקיץ.


הם לא צריכים אישור מפורש ממנו, אבל אין ספק שהלייקרס לא עושים מהלכים משמעותיים בלי לקבל OK מלברון. הוא השחקן הראשון שמתפקד גם כפרנצ'ייז פלייר וגם דה פקטו כג'נרל מנג'ר. עם זאת, היכולות שלו כג'נרל מנג'ר הן לא באותה רמה כמו היכולות שלו כשחקן כדורסל, וזו אחת השורות שהמקלדת שלי הרגישה איתן הכי בנח אי פעם.


להיות ג'נרל מנג'ר זה תפקיד שונה במהות מלהיות שחקן. יש סיבה לכך שאף מאמן לא הצליח לג'נגל בין שני התפקידים הללו, כי יש ניגוד אינטרסים מובנה ביניהם. התפקיד של המאמן הוא למקסם את ההווה של הקבוצה שלו בעוד התפקיד של הגנ'רל מנג'ר הוא לא רק למקסם את ההווה, אלא גם לבנות את התשתית לעתיד. יש כאן את הקונפליקט התמידי בין השקעה לטווח קצר לבין השקעה לטווח ארוך.


ובכן, אם השילוב הזה הוא קטלני למאמנים, אז אין שום סיבה שהוא לא יהיה קטלני באותה מידה לשחקנים. טום ת'יבודו במינסוטה, דוק ריברס בקליפרס, סטן ואן גאנדי בדטרויט. כולם היו ג'נרל מנג'רים, אבל חשבו כמאמנים, וזה הוביל לכשלונות שלהם, והתסריט של לברון מאוד דומה לזה שלהם. הוא הג'נרל מנג'ר של הלייקרס, אבל הוא חושב כשחקן, וזה בסוף פוגע בו. הוא השחקן הכי משפיע מחוץ למגרש אבל זה לא פעם פגע ביכולת שלו להצליח על המגרש.


gif

אבל אני חושב שהסיבה שנרטיב ה-"ללברון אין מספיק עזרה" חוזר על עצמו היא לא רק בגלל הכח שלו כמקבל החלטות מחוץ למגרש, אלא גם בגלל הכח שלו כמקבל החלטות על המגרש.


לברון הוא כנראה מקבל ההחלטות הכי טוב בליגה, ולכן זה הגיוני שהוא יקח בעלות על מקסימום פוזשנים. ב-2018 ראינו איך לברון יכול לקחת אפילו קבוצה פגומה כמו קליבלנד בלי קיירי ארווינג עד לפיינלס בזכות היכולת האדירה הזאת שלו, וזה היה מרהיב.


אבל אולי הגיע הזמן לבדר את הרעיון שההשתלטות של לברון על ההתקפה היא לא בהכרח הדבר הכי יעיל? יכול להיות שזו שיטה טובה לבנות קבוצה אלופה, אבל לא לבנות שושלת?


זה מוזר בכלל לשאול את זה. הרי לברון + קלעים זו נוסחא שמלמדים בשיעורי פיזיקה, והתקרה שהוא שם לקבוצות שלו היא הכי גבוהה שיש, אבל יכול להיות שסגנון המשחק שלברון כופה על הקבוצות שלו דווקא מגביל את הקבוצות שלו בצורה מסוימת. משום שברגע שלברון הוא מקבל ההחלטות הבלעדי על הפרקט, זה למעשה מנוון את שאר השחקנים שמסביבו, ויש לזה תאריך תפוגה מסוים.


כשלשחקנים הללו קוראים נוריס קול או ג'ף גרין או אלכס קארוסו זה גורם להם להיראות טובים יותר ממה שהם. מרול-פליירס בעקרון אתה רוצה להוריד כמה שיותר אחריות כך שיוכלו להתמקד בתפקיד שלהם, ואת זה לברון יודע לעשות מעולה. הוא מפקיע מהם את קבלת ההחלטות והופך את החיים שלהם לקלים יותר.


מצד שני, כשלשחקנים מסביבו קוראים דוויין ווייד או כריס בוש או קווין לאב, זה עובד פחות טוב. עבור שחקנים כאלו, שרגילים ויודעים לקבל החלטות ברמה גבוהה, הדומיננטיות של לברון היא אמביוולנטית. מצד אחד, היא מעלה את הסיכוי שלהם לשחק בפיינלס, אולם מצד שני, היא מכריחה אותם לשנות את סגנון המשחק שלהם.


ווייד הפך להיות שחקן שמשיג הרבה מהנקודות שלו מחיתוכים ותנועה ללא הכדור בשלוש העונות האחרונות של לברון במיאמי. כריס בוש הפך ל-100% רול-פלייר בתקופה הזו. קווין לאב הפך ממועמד ל-MVP במינסוטה לפיל לבן בקליבלנד וקיירי ארווינג החליט לעזוב, בין היתר, בגלל שהצל של לברון לא נתן לו לראות את אור השמש (אולי בגלל זה הוא חושב שהעולם שטוח).


בלייקרס הייתה תחושה שלברון הבין את זה. הוא דחף להביא את אנתוני דייוויס ככוכב משנה, ודייוויס הוא באמת הווינגמן האולטימטיבי עבור לברון משום שהגדולה שלו לא נובעת מיכולת קבלת ההחלטות שלו. היתרונות של AD הם ביכולת סיום שלו ובהגנה העילאית שלו, וזה אפשר שילוב נקי יותר עם לברון מאשר עם כל סופרסטאר אחר שלברון שיחק איתו, אולי למעט קיירי בתקופות היפות באמת בקליבלנד.


אבל הצעד קדימה עם הטרייד על AD התלווה בשני צעדים אחורה עם הטרייד על ווסטברוק. הקושי בהשתלבות של ווסטברוק חשף את העובדה שראס חייב תנאים מאוד ספציפיים להצלחה ושקשה לו מאוד להתאים את עצמו, אבל הוא גם חשף את העובדה שלברון למעשה כופה על כל הכוכבים שלצדו להתאים את עצמם אליו. בכל מקום שהוא הגיע אליו הוא היה השיטה. בכל קבוצה שהוא הגיע אליה הוא הכתיב את סגנון המשחק. הוא האבא, וכל שאר השחקנים שמסביבו הם הילדים מסביב לשולחן, וזה לא משנה אם הם אבות בעצמם.


שוב, קשה לבוא בטענות כלפי משהו שעבד במשך כל כך הרבה שנים. הכפייה הזו של לברון הביאה לו אינספור תארים וסחפה את הקבוצות שלו לשיאים חסרי תקדים, הוא הצליח להביא את הקבוצות שלו להצלחה שמבוססת יותר על הכשרון שלו ופחות על איזושהי שיטה גאומטרית שהמאמן יישם.


הפסגות הכי גבוהות בהיסטוריה של הליגה מלאות בצמדים או בשלשות, לעיתים אפילו רביעיות. מייקל נמצא שם ביחד עם סקוטי פיפן ופיל ג'קסון. מג'יק נמצא שם עם קארים. בירד נמצא שם עם מקהייל ופאריש. טים דאנקן נמצא שם עם פופ, מאנו וטוני פארקר. סטף קרי נמצא שם עם סטיב קר ודריימונד גרין. קובי נמצא שם עם שאק ופיל ג'קסון. רק לברון נמצא שם לבדו.


אפשר להסתכל על זה כנקודה לטובת לברון בדיון האינסופי על הגדולה שלו אל מול זו של מייקל ג'ורדן, אבל אני חושב שזו דווקא נקודה לרעתו. אני חושב שעצם העובדה שלברון תמיד הכתיב לקבוצות שלו את סגנון המשחק ולא אפשר לקבוצות שלו להשתמש ביכולות שלו היא הפספוס הגדול של הקריירה שלו.


ללברון לא היה אף פעם מאמן שהוא יצר איתו סינרגיה ברמה הזאת, לא היה לו אף פעם רובין שהמשיך איתו יותר מסרט אחד. השחקן שלברון שיחק איתו הכי הרבה לאורך הקריירה שלו (חוץ מהקדנציה הראשונה שלו בקליבלנד שבה פחות הייתה לו שליטה על הסגל), הוא ג'יימס ג'ונס, רול-פלייר קלאסי שכנראה הקפיץ בערך 3 פעמים ב-7 העונות שלו לצד קינג ג'יימס. דרך אגב, ג'ונס עכשיו משגשג כג'נרל מנג'ר של פיניקס, מה שמראה, שוב, שיכולת קבלת החלטות על הפרקט לא בהכרח קורלטיבית עם יכולת קבלת החלטות מחוץ לפרקט.


gif

לברון הוא אמנם שחקן שהופך את השחקנים שלצידו לטובים יותר, אבל הוא לא שחקן שמעצים את השחקנים שלידו. הוא שחקן קבוצתי מאוד, אבל רק אם הקבוצה לובשת את הזהות שלו. בעוד מייקל ודאנקן וסטף (ואפילו קובי במידה מסוימת) אפשרו לקבוצות שלהם לבנות שיטה מסביבם, בקבוצות של לברון הוא השיטה. מעולם לא ראינו אותו מאפשר לקבוצה שלו להיות משהו שהוא גדול יותר ממנו.


האם הקריירה של לברון הייתה יכולה להיות מעוטרת אפילו יותר אם הוא היה מאפשר את זה? אם הוא היה נותן לפרנצ'ייז שלו להשתמש בגדולה שלו במקום רק להיות כלי קיבול עבורה?


האמת היא שהייתה תקופה מאוד קצרה שזה הרגיש שהוא כן עשה את זה. בעונת 2012/13 עם מיאמי הייתה תחושה שמשהו התחבר שם. מתישהו ברצף 27 הנצחונות של ההיט באותה עונה הייתה תחושה שמיאמי היא קבוצה שגדולה מסכום חלקיה, וזו הקבוצה היחידה שאפשר להגיד את זה עליה בכל הקריירה של לברון. אבל עונה אחרי זה הברכיים של ווייד כבר החלו להתפרק, לברון הפך להיות עוד יותר דומיננטי בהתקפה והקסם של הקבוצה מ-2012/13 התפוגג. זה הספיק להם כדי להגיע לפיינלס, אבל שם הם קרסו מול הכדורסל היפהפה של הספרס בגמר, ולברון החליט לנטוש את פט ריילי ולחזור לקליבלנד.


אורן לוי אמר בפודקאסט שלנו על לברון מול מייקל שלא סתם הקבוצה הזו ב-2012/13 היא כנראה הקבוצה הכי טובה שלברון שיחק בה. זה קרה משום שלברון בפעם היחידה בקריירה שלו היה חלק מהשיטה ולא השיטה. זה קרה משום שלברון היה בעל מניות מיעוט בפרנצ'ייז ולא בעל שליטה בלעדי.



זה הפספוס הגדול בעיניי. שכמעט לא זכינו לראות את לברון כבעל מניות מיעוט. שכמעט לא זכינו לראות אותו מתמסר לשיטה שלא הוא בחר. שכמעט לא ראינו את לברון מקטין את עצמו כדי להפוך את הקבוצה שלו לגדולה יותר. עם כמה שהקריירה שלו מפוארת, לדעתי היא הייתה יכולה להיות אפילו יותר מפוארת. עם רמת הכשרון שלו והאתלטיות שלו והטכנולוגיה והידע שקיימים סביבנו, לא היה בכלל אמור להיות דיון על מיהו השחקן הכי גדול אי פעם. זה היה אמור להיות הוא. אבל הכח המופרז שניתן לו (ושהוא פעל כדי להשיג) לאורך הקריירה, על הפרקט ומחוצה לו, הוא אחד המכשולים שמנעו את זה ממנו.


בעיה נוספת, לא פחות גדולה, היא שהמודל הזה, של כוכב אחד שמקבל את כל ההחלטות ומנוון את שאר השחקנים מסביבו, תפס תאוצה ברחבי הליגה.

אחרי ההופעה האדירה של לברון בפלייאוף 2015, שבו ראינו בפעם הראשונה את הכח שלו כשמסביבו סוללת קלעים עם תפקיד מאוד מוגדר ומצומצם, הליגה החלה לשכפל את הפורמט. ווסטברוק ב-OKC, הארדן ביוסטון, לוקה בדאלאס, גם דוראנט בנטס במידה מסוימת ואפילו קצת יוקיץ' בנאגטס. יש לא מעט דוגמאות לקבוצות שאימצו את השיטה הזו, שמפריטה את כל תהליך קבלת ההחלטות בהתקפה לטובת שחקן אחד, ואם בעצם שחקן אחד מכריע כל פוזשן, מה המשמעות של מאמן בסיטואציה הזאת? מה המשמעות של אימון?


אימון זו איזושהי אמנות שקשה לי מאוד להגדיר אותה, אבל כשזה טוב, פשוט מרגישים את זה. עם סטיב קר בווריורס, עם פופוביץ' בספרס, עם מונטי וויליאמס בסאנס. המאמנים הללו מרימים את התקרות של הקבוצות שלהם. מה תהיה התקרה של הקבוצות שמפריטות את עצמן לטובת שחקן אחד? האם לקבוצות הללו יש סיכוי בכלל להפוך לשושלות? והאם יש להן סיכוי להפוך לשושלות ברמה של הקבוצות שלא הפריטו את עצמן?


בעיניי ההפרטה הזו נוגדת את הרעיון של משחק הכדורסל. הכח של המשחק הזה הוא בקבוצתיות שלו, בשיתופיות שלו, ביכולת של חמישה שחקנים שונים להתגבש לתוך יחידה שחושבת ביחד.

זה כמו ההבדל בין אגרוף לבין דקירה באצבע. אמנם לברון הוא כנראה האצבע הכי חדה שיש, אבל עדיין לאגרוף יש פוטנציאל נזק הרבה יותר גדול, ולברון אף פעם לא הסכים להתכופף ולהיות חלק מהאגרוף.

2,045 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול