הסיבוב הראשון של הפלייאוף הוא אינטנסיבי. יש כל כך הרבה משחקים וכל כך הרבה סיפורים שצריך להתייחס אליהם שקל לשכוח שרק לפני שבועיים הכל התחיל. רק לפני שבועיים לדאלאס עוד הייתה תקווה שראג’ון רונדו ישתלב. רק לפני שבוע קווין לאב עוד היה בריא וקליבלנד עוד הייתה פיבוריטית. רק שלשום הקליפרס עשו צעד גדול קדימה כפרנצ’ייז. כשהמציאות משתנה כל כך מהר כל כך הרבה פעמים במשך זמן כל כך קצר, קשה להסתכל על הפלייאוף ועל הליגה בפרספקטיבה הנכונה. כמו זוג יאפים שמחפשים את הצימר שלהם בצפון והולכים לאיבוד, לפעמים צריך להרחיב טיפה את הספקטרום של הווייז כדי להבין לאן הרוח נושבת.
בשבילי, הספקטרום הזה הוא השאלות שלכם ב-Mailbag. קל לי נורא להיכנס לעובי הקורה על איך מייק קונלי משפיע על ההגנה של ממפיס או לכתוב 2000 מילים על החשיבות של טיאגו ספליטר במצ’-אפ של הספרס-קליפרס, וזה בטח עוד יקרה, אבל עכשיו זה הזמן להרחיב קצת את הספקטרום.
מי לדעתך הקבוצה עם הסיכוי הגדול ביותר להפוך לקונטנדרית בשנה שנתיים הקרובות? (עומרי)
השאלה הזו היא קשה במיוחד. זה כמו להסתכל על (זהירות: אנלוגיה פדופילית משהו בדרך) בחורה בת 15 ולנסות לנחש אם היא תהיה יפה בגיל 25. יש בחורות שאפשר לזהות מההתחלה שלא תהיה להן בעיה להשיג טבעת, שנתוני הפתיחה שלהן טובים בהרבה מבחורות אחרות (אם לאותה בחורה יש את אנתוני דייוויס, למשל, זה אף פעם לא מזיק), אולם יש גם בחורות שצריכות לעבוד הרבה יותר קשה כדי להגיע לפסגה, אבל זה לא אומר שאין להן סיכוי.
כדי להבין מיהן הבחורות הללו עם הפוטנציאל צריך להבין מיהן הבחורות שעומדות להגיע לגיל הבלות ולפנות את הזירה. מבין כל הקבוצות המובילות כרגע בליגה יש כמה מועמדות רציניות לדעיכה. פורטלנד היא אחת מהן, במידה ולמרקוס אולדריג’ באמת יעזוב בקיץ. ייקח לניל אולשיי הרבה זמן לבנות קבוצה סביב דמיאן לילארד כשחקן המרכזי שלו כשאין לו גו-טו-גאי בצבע. אבל אם LMA נשאר, יש לבלייזרס סיבות להיות אופטימיים לקראת העתיד. לעומת זאת, אצל ממפיס קשה לי לראות את אותה אופטימיות.
מארק גאסול כבר בן 30, זי-בו וטוני אלן כבר בני 33. מייק קונלי, בלי ששמנו לב, כבר בן 27. שחקן הרוטציה הכי צעיר שלהם הוא קוסטה קופוס (26), וגם הוא לא בטוח יישאר בקיץ. זאת קבוצה שבנויה לנצח עכשיו, ואם זה לא יקרה העונה אז (א) גאסול לא בטוח יחתום מחדש (קשה לי להאמין שזה יקרה. הוא למד בתיכון בממפיס וחי כל חייו הבוגרים שם) ו-(ב) זה לא יקרה בעתיד, כי אוקלהומה סיטי תחזור להיות כח במערב בעונה הבאה, גולדן סטייט תמשיך להיות איכותית יותר וכנראה שהספרס והקליפרס עדיין יהיו שם.
בצד השני של היבשת, טורונטו, ככל הנראה, קיבלה Reality Check בפלייאוף הנוכחי ולכן יכול להיות מצב בו נראה את מאסאי יוג’ירי משנה את פני הקבוצה כך שהיא לא תהיה כח במזרח בעונה הבאה ובכך תפנה את המקום לקבוצות אחרות. אבל מי יהיו הקבוצות הללו?
יש כמובן את אוקלהומה שתחזור לתפוס את מקומה הטבעי בצמרת, אבל זה לא מפתיע אף אחד. הת’אנדר הם כמו הסימבה של ה-NBA. הם היו אמורים לשלוט כבר בצוק התקווה, אבל המוות של מופסה (AKA הטרייד על ג’יימס הארדן, שורה של פציעות ברגעים הלא נכונים ואימון בינוני של סקוט ברוקס) הרחיקו אותם משם. בעונה הבאה, עם בילי דונובן על הקווים ועם קווין דוראנט בריא (בתקווה), זה הזמן שלהם להשתלט מחדש על מה שהיה צריך להיות שלהם מלכתחילה.
מעבר לת’אנדר, קשה להצביע על קבוצה שבוודאות תהיה בצמרת כבר בעונה הבאה או בעוד שנתיים. במזרח, ההיט יכולים לעשות זאת, אבל הם צריכים להיות בריאים בשביל זה (כריס בוש במיוחד). אינדיאנה היא גם אופציה, אבל החלון שלהם בגרסתם הנוכחית נסגר כמעט לחלוטין, ונדמה כי גם הם מבינים זאת, כשבתקופה האחרונה לארי בירד פיזר רמיזות על רצון לשחק בקצב מהיר יותר (או בקיצור, ביי ביי רוי היברט), כך שבכלל לא בטוח שהם יהיו רלוונטיים בצמרת הגבוהה בשנים הקרובות. לדטרויט ולאורלנדו יש הרבה לאן להתקדם, אבל זה עדיין מרגיש בוסרי מדי כדי להתמודד עם האליטה של הקונפרנס. הניקס יכולים להפתיע אם יצליחו לפגוע בבחירת הדראפט שלהם ולהחתים את אולדריג’/גאסול בפרי אייג’נסי, אבל כולנו יודעים שאלו חלומות באספמיא ושהניקס יגמרו את הקיץ עם באסט וגרג מונרו בחוזה מופרך, ופילדלפיה תמשיך כנראה להיות רלוונטית רק כבנק של קבוצות הליגה, שבו הן מפקידות את החוזים שהן לא רוצות בתמורה לקצת בחירות דראפט.
במערב, יש כמה קבוצות שלא נראה עדיין שיש להן איזושהי תכנית לעתיד הקרוב. דנבר עדיין לא החליטה על כיוון, וסביר להניח שמכירת חיסול נמצאת איפשהו באופק. סקרמנטו היא סקרמנטו. Same Shit, Different Owner. יש תחושה שדמרקוס קאזינס קצת ויתר על הקבוצה הזו ולא יפתיע אותי אם הוא לא יהיה שם עד הטרייד דד-ליין של העונה הבאה. הלייקרס יכולים להחתים את ראג’ון רונדו וקווין לאב בפרי אייג’נסי בקיץ, אבל אני בספק אם להביא רכז שלא יכול לקלוע ושחקן שלא הוביל אף פעם קבוצה לפלייאוף יספיקו כדי להצליח במערב, בטח עם הכוחות העולים שיש לקונפרנס החזק להציע.
אז אחרי שהבנו מיהן הבחורות שיצאו כנראה מהשוק ומיהן הבחורות שעדיין אין להן מה למכור, זה הזמן להכיר את הבחורות שהולכות לסובב ראשים בתקופה הקרובה.
מקום 6 – מינסוטה טימברוולבס
לזאבים יש כרגע בעיקר המון תקווה. עדיין אין להם ליבה של קבוצה איכותית כמו שיש לפיניקס, לדוגמא, אבל יש להם כל מיני חתיכות מעניינות שעדיין לא ברור איך הן יתחברו ביחד לפאזל הסופי. אנדרו וויגינס הוא אחד השחקנים המבטיחים בליגה, זאק לווין נראה מצוין לפרקים בעונת הרוקי שלו, ריקי רוביו הוא עדיין שחקן יחיד במינו בליגה וג’ורג’י ז’נג (נראה לי יש 13 וריאציות לכתוב את השם שלו בעברית) הוא ביג-מן מעניין.
תוסיפו לזה בחירת טופ 3 בדראפט הקרוב ויש לך קבוצה שרק צריכה להתבשל קצת לפני שהיא מוגשת חמה לפלייאוף. הבעיה היא שב-NBA היום כשרון הוא לא הדבר היחיד שחשוב, אלא הסינרגיה בין השחקנים וסגנון המשחק שקובע המאמן משחקים תפקיד מרכזי לא פחות. הספרס, מבחינת כשרון, הם לא בטופ 10 של הליגה, אבל הם עדיין האלופים המכהנים. לאטלנטה אין שחקן אחד שאפשר להגיד עליו שהוא פרנצ’ייז פלייר קלאסי, והיא עדיין סיימה עונה עם 60 ניצחונות. מנגד, יש דוגמאות כמו אוקלהומה וברוקלין (ממש כואב לי פיזית לשים את שתיהן באותו משפט) שמדגימות בצורה מוחשית כמה כשרון הוא לא הדבר הכי חשוב בליגה.
זו הסיבה שמינסוטה עדיין לא מפחידה אף אחד. עדיין לא ברור מי המאמן שייקח את הפרויקט הזה קדימה. עדיין לא ברור מהו סגנון המשחק האידיאלי של הקבוצה הזו. עדיין לא ברור מה עושים עם כל הוטרנים המיותרים שיש בקבוצה הזו (קווין מרטין, ניקולה פקוביץ’, צ’ייס באדינג’ר). עד שלא ימצא פתרון לכל הסוגיות הללו, מינסוטה תהיה כיפית לצפייה, אבל היא לא תהיה קבוצת פלייאוף.
מקום 5 – פיניקס סאנס
הסאנס היו אמורים להיות מדורגים הרבה יותר גבוה, אבל אי-השפיות הזמנית שתקפה את הפרנצ’ייז בטרייד-דד-ליין העונה החזירה אותו אחורה. אם על הטרייד של דראגיץ’ אפשר לעשות רציונליזציה בעקבות הדרישה שלו לברוח מאריזונה, את הטרייד של אייזיאה תומאס קצת יותר קשה להסביר.
יכול להיות שזה מכיוון שהסאנס אוהבים את ברנדון נייט (שהיה אמור להיכנס לנעליים של דראגיץ’/תומאס כגארד לצד אריק בלדסו), אבל השילוב הזה לא הראה גדולות ונצורות בתקופה הקצרה שלו בשליש האחרון של העונה (גם כי נייט היה קצת פצוע). הסאנס היו קבוצה אחרת אחרי הטרייד. ההתקפה שלהם התדרדרה, ההגנה נחלשה והם איבדו את הזהות הפרועה והמגניבה שלהם מהעונה הקודמת.
אז למה אני עדיין חושב שהם יכולים לאיים על מישהו בשנה-שנתיים הקרובות? כי יש להם את הליבה של הקבוצה, ויש להם מאמן שכבר הראה שהוא יודע לסחוט חתיכת לימונדה מהלימונים שנותנים לו. בלדסו, נייט, המוריסים ואלכס לן זאת אחלה נקודת פתיחה בשביל כל קבוצה, ואם ג’ף הורנסק יראה יותר כמו בעונת הרוקי שלו כמאמן מאשר בעונת הסופמור, הסאנס יהיו טובים יותר מבעונה שעברה. הבעיה היא שהם משחקים במערב, ושחלק מהקבוצות שמאחוריהן משתפרות בקצב טיפה יותר מהיר.
מקום 4 – בוסטון סלטיקס
הסיפור של הסלטיקס מוכיח את האקסיומה שאין נוסחה בטוחה להצלחה ב-NBA. הסיפור של הסלטיקס מוכיח שהחלשה של הקבוצה והתפללות לאלוהי הלוטרי היא לא הדרך היחידה. דני איינג’ הוכיח, עם סדרה של טריידים נכונים והחלטות ניהוליות חכמות (ההחתמה של בראד סטיבנס בראשן), שאפשר להרים פרנצ’ייז מהקרשים גם בדרכים אחרות מהצורה שבה סם הינקי מנסה לעשות זאת בפילדלפיה.
אחרי כל הטריידים והמהלכים של איינג’, הסלטיקס נמצאים בנקודת פתיחה מצוינת. יש להם מאמן מעולה, יש להם שורה של רול-פליירס מצוינים (אייברי בראדלי, ג’יי קראודר, טיילר זלר, מרכוס סמארט, ג’ארד סאלינג’ר) ויש להם את אייזיאה תומאס, שלטעמי, לחלוטין יכול להיות השחקן השני או השלישי הכי טוב בקונטנדרית. מה שחסר להם זה את הפרנצ’ייז פלייר שיהפוך את הקבוצה הזו לקונטנדרית. כרגע, לסלטיקס יש את כל החומרים להכין מת’ טהור, אבל הם לא מצאו עדיין את ההייזנברג שלהם, שיידע לקחת את כל המרכיבים הכימיים הללו ולהפוך אותם לקריסטל הכי טוב בניו מקסיקו.
היתרון הגדול של הסלטיקס. בראד סטיבנס
החדשות הטובות הן שלבוסטון יש את כל הכלים כדי למצוא את ההייזנברג הזה. לבוסטון יש מספיק מקום מתחת לתקרה כדי להחתים ישירות שחקן על חוזה מקסימום (אולי זה היעד של למרקוס אולדריג’?), והם יכולים לפנות אפילו יותר מקום אם הם יפטרו מהחוזה של ג’ראלד וואלאס (סם הינקי ממתין לטלפון). בלי קשר, הם יכולים להשיג את ההייזנברג הזה דרך טרייד, מכיוון שהם הקבוצה עם הכי הרבה נכסי טרייד בליגה (ותודה לבילי קינג).
החדשות הרעות היא שאין הרבה הייזנברגים בליגה. אולדריג’ הוא אופציה אחת, אבל לא בטוח שהוא יעזוב את פורטלנד, וגם אם כן, לספרס/מאבס/רוקטס יש קבוצות מוכנות אפילו יותר מהסלטיקס שמחכות בשבילו. דמרקוס קאזינס הוא כוכב אחר שאולי פנוי להובלה, אבל המחיר שאיינג’ יצטרך לשלם עבורו הוא גדול מאוד, ויכול להיות שזה יצריך גם טרייד על אייזיאה תומאס (שלפי השמועות קאזינס לא רצה אותו בקינגס בזמנו). מעבר לשניים הללו ולקווין לאב (קלי אוליניק כנראה חירבן את האופציה הזו), קשה להצביע על שחקני טופ 15 בליגה שיכולים לעשות את ההבדל עבור הירוקים, ובסופו של דבר, יש גבול לתקרה שלך כאשר אוון טרנר הוא היוצר הכי טוב שלך.
מקום 3 – יוטה ג’אז
אם תהיתם למי התכוונתי כשאמרתי שיש קבוצות שנמצאות מאחורי פיניקס ומשתפרות בקצב מהיר יותר, אז יוטה. המורמונים נראו נהדר מהרגע שבו שלחו את אנס קנטר (שזכה לכינוי גנאי הכי טוב בהיסטוריה של הליגה מאוהדי הג’אז אחרי עזיבתו) והכניסו את רודי גובר לחמישייה, עם המאזן השישי בטיבו בליגה מאז האולסטאר (10-19), ואין שום סיבה שהשיפור הדרמטי שהם הראו בחצי השני של העונה לא ימשך אל העונה הבאה.
הג’אז העמידו את ההגנה הכי טובה בליגה מאז האולסטאר בקילומטרים, עם 94.9 נק’ ל-100 פוזשנים. לשם השוואה, מילווקי, במקום ה-2, עצרה את היריבות על 99.4 נק’ ל-100 פוזשנים. הפער בין הג’אז לבאקס שווה ערך לפער בין ההגנה של הבאקס לההגנה של הפיסטונס, שמדורגת במקום ה-19 באותו פרק זמן. ההתקפה קצת נחלשה אחרי האולסטאר, אבל עדיין בזכות הגנת הברזל שהנהיג ה-Stifle Tower, הג’אז העמידו בתקופה הזו Net Rating (הפרש סלים ל-100 פוזשנים) של 6.9+, הנתון הרביעי בטיבו בליגה, כשרק הספרס, הקליפרס והווריורס לפניהם. זה אחד הנתונים הכי מדהימים שאני ראיתי בשנים האחרונות, בטח מקבוצה שנחשבה נמושה בתחילת העונה, ובטח לאורך תקופה של 29 משחקים.
יוטה היא גרסת ה-NBA לילד שלא ידע לשחק כדורסל ולפתע גבה ב-20 ס”מ בשנה האחרונה בתיכון והפך להיות השחקן הכי טוב במחוז. הם הסיפור של דניס רודמן מתורגם לקבוצת כדורסל. השאלה עכשיו היא מה הם יעשו עם הצמיחה הזו. רודי גובר ודרק פייבורס הוכיחו את עצמם כבסיס הגנתי איכותי שאפשר לסמוך עליו, גורדון הייוורד הוא אחלה של שחקן וקווין סניידר נראה כמו מאמן שיודע מה הוא עושה. תנו להם עוד קצת שחקני רוטציה איכותיים, עוד קצת זמן התבשלות ויש לכם קבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש.
מקום 2 – מילווקי באקס
הדירוג הזה הוא שקלול של כמה פקטורים. השלב שבו נמצאת הקבוצה בהתפתחות שלה, האלמנטים שחסרים לה, היכולת שלה להשתפר בעתיד, הווייב סביב הפרנצ’ייז. במקרה של הבאקס, כל הסימנים הם חיוביים, וכשמתחשבים בכך שהם משחקים במזרח, הם בהחלט יכולים להוות איום רציני כבר בעונה הבאה.
מה מלהיב כל כך בקבוצה שהיה לה את ההתקפה ה-25 בטיבה בליגה העונה וההתקפה הכי גרועה מבין קבוצות הפלייאוף? דבר ראשון, זה שהיה לה את ההגנה השנייה הכי טובה בליגה. דבר שני, ג’ייסון קיד, שנראה כמו כוכב עולה על הקווים (מי היה מאמין שנגיד את זה אחרי תקרית הסודה לפני קצת יותר משנה?). דבר שלישי, הגריק פריק (שהראה שהוא גם יכול להיות אחלה ליינבקר בגיים 6). דבר רביעי, הגיל הממוצע של הקבוצה הזו (24.5). דבר חמישי, העובדה שהם גררו את הבולס לסדרה ארוכה למרות הגיל הממוצע הזה. דבר שישי, הבת של הבעלים (וואו, אני ממש קריפי בפוסט הזה). דבר שביעי, כי לא נראה שחסר להם הרבה כדי להתמודד עם הקבוצות הטובות בליגה.
מה כן חסר להם? קליעה. הטרייד שהביא את מייקל קרטר וויליאמס במקום ברנדון נייט פגע בבאקס במובן הזה, אבל הוא נותן להם יותר אורך בהגנה, שהופך את משימת הקליעה מולם למאתגרת במיוחד. אם MCW יצליח לשפר טיפה את הג’אמפ שוט שלו (משימה אפשרית. המאמן שלו הוא הוכחה חיה לכך) ואם החזרה של ג’אבארי פארקר לרוסטר תהיה חלקה (מה יהיה עם כריס מידלטון, הכוכב השקט של הסדרה מול הבולס, ולמעשה של רוב העונה?) ואם הבאקס ימצאו עוד חתיכה שתתאים דרך דראפט/פרי אייג’נסי/טריידים (יהיה להם כמעט 15 מיליון דולר מתחת לתקרה, לפני החוזה החדש של מידלטון) הם יהיו אפילו טובים יותר בעונה הבאה.
בניגוד לקבוצות האחרות, האם-ים של מילווקי הם הרבה יותר סבירים. סביר שמייקל קרטר וויליאמס יעבוד בקיץ על הקליעה שלו. סביר שפארקר יחזור כשיר וימצא את המקום שלו ברוטציה. סביר שהם ימצאו איזה ביג-מן עם יכולת קליעה שמתאים למה שהם בונים (פטריק פטרסון מטורונטו קופץ לי לראש). הם כבר מצאו את הזהות שלהם, הם כבר יודעים סביב מי הם בונים את הקבוצה שלהם, הם כבר רכשו ניסיון בפלייאוף. אם יש קבוצה שמוכנה לפרוץ קדימה, זה הם.
Hello Wisconsin!
מקום 1 – ניו אורלינס פליקנס
בשתי מילים: אנתוני דייוויס. במילה אחת: גבה.
מי הקבוצה המאכזבת של הסיבוב הראשון? (איציק)
לכאורה, טורונטו היא הבחירה הקלאסית, אבל חייבים לזכור שאכזבה היא פונקציה של ציפיות. אתה לא יכול להתאכזב ממי שלא ציפית ממנו לכלום, ומטורונטו, בטח כשקייל לאורי חצי פצוע, לא היו יותר מדי ציפיות מלכתחילה. אף אחד לא ציפה שהם ידרסו את הוויזארדס, ואף אחד לא מופתע יותר מדי שקרה ההפך.
האכזבות הגדולות בסיבוב הראשון הן יותר מדמויות ספציפיות. ראג’ון רונדו (שחיסל לדאלאס את הסיכויים להפתעה מול הרוקטס), למרקוס אולדריג’ (שהתקשה מול מארק גאסול בהתקפה ונכתש ע”י זאק רנדולף בהגנה), טום ת’יבודו (שניהול הדקות חסר האחריות שלו עוד יעלה לשיקאגו בהדחה, במקרה הטוב, ולדרק רוז בקריירה, במקרה הרע), ג’ואקים נואה (שלא מצליח לעשות שום דבר מול ההגנה של הבאקס ולא נראה חד מספיק בהגנה), ג’יי.אר סמית’ (עם עוד החלטה מטופשת שיכולה לעלות לקבוצה שלו בעונה) ועומר אשיק (עוד טרייד חריף של דריל מורי) הם חלק מהדמויות שציפינו מהן ליותר בסיבוב הראשון, אבל זה כל מה שנותר מהדמויות הללו בינתיים. ציפיות.
אכזב מאוד בסיבוב הראשון. ג’ואקים נואה
אבל יש גם קבוצה אחת שלא עונה על הציפיות, וזו אטלנטה הוקס. אחרי ארבעה משחקים בסדרה מול הנטס, להוקס היה Net Rating שלילי (2.4-). ההתקפה שלהם היא החמישית הכי גרועה בפלייאוף (99.0 נק’ ל-100 פוזשנים), אחרי שהייתה ההתקפה השישית הכי טובה במהלך העונה הרגילה. הם התדרדרו באחוזים מהשדה (41.5% לעומת 46.6%) ומהשלוש (33.1% לעומת 38.0%) ומגיעים פחות לקו (18.3 לעומת 21.2).
אמנם הנטס באמת עשו התאמות במהלך הסדרה, ואמנם ליונל הולינס הוא מתחרה ראוי לרנדי וויטמן לתואר המאמן שנראה הכי חסר אונים במהלך העונה הרגילה רק כדי להיראות כמו גאון בסיבוב הראשון, אבל עדיין מההוקס וממייק בודנהולצר, למרות שבסופו של דבר הם ניצחו את הסדרה ונראו טוב בגיים 6, ציפינו ליותר.
האם יתכן שבטווח הארוך, הפציעה של קווין לאב תהיה טובה לקליבלנד?
א. אם הם יעופו מהפלייאוף אף אחד לא כבר יבוא אליהם בטענות
ב. מצד שני זה מגדיל את הסיכוי שלאב יאריך את החוזה שלו בקבוצה (יש לו מה להוכיח), ונותן להם הזדמנות מצוינת לחזק עוד קצת את הקבוצה בקיץ ולקחת אליפות שנה הבאה.. (דייב)
אני לא חושב שמישהו היה בא אליהם בטענות אם הם לא היו זוכים באליפות העונה גם אם לאב היה בריא לכל אורך הפלייאוף. זה נדיר שקבוצה בעונתה הראשונה ביחד הולכת עד הסוף. הקבוצה האחרונה שאני זוכר שעשתה זאת הייתה בוסטון ב-2008, ולה היו שלושה HOF מנוסים ואת ראג’ון רונדו כשעוד היה אכפת לו. לקאבס יש אמנם את לברון, אבל יש לה מאמן רוקי ושני כוכבים שמעולם לא הגיעו לפלייאוף, כך שכל עוד הם היו מפסידים בצורה תחרותית, לא הייתה סיבה לבוא אליהם בטענות. זה לא מיאמי שהייתה טובה יותר ומוכנה יותר (וגם עוררה יותר אנטגוניזם, חייבים לציין) בעונתה הראשונה.
השינוי היחיד שהפציעה של לאב גרמה לו במובן הזה הוא שעכשיו לא יבואו אליהם בטענות גם אם הם יפסידו בחצי הגמר האזורי. בלי קווין לאב לקאבס אין יותר מדי אופציות. זה או הרכב גבוה שפוגע בריווח עם טריסטן תומפסון לצד טימופיי מוזגוב או הרכב נמוך עם לברון ב-4, שיהיה בעייתי מאוד מול הבולס, בטח בשני המשחקים הראשונים בלי ג’יי.אר סמית’ המושעה. במצב הזה, יהיה להם קשה לנצח את שיקאגו.
לגבי הנקודה השנייה, אני לא בטוח שאני מסכים שזה מגדיל את הסיכויים שלאב יחתום מחדש. לטעמי, זה מסתכם בשאלה אחת – כמה קווין לאב מאמין ביכולת שלו?
לאב לא היה חלש העונה רק בגלל הדרדרות ביכולת/פציעה שהוא מסתיר, אלא בעיקר כי הוא הפך להיות הכריס בוש של הקאבס. הוא זה שהיה צריך לזוז הצידה כדי לתת ללברון ולדווין וויד של הקאבס, קיירי ארווינג, לפרוח. הוא זה שנאלץ לצמצם בנגיעות שלו בכדור, הוא זה שנאלץ להסתגל לתפקיד של רול-פלייר (או במלים אחרות – תהיה סטרץ’ פור ותשתוק) והוא זה שנאלץ לספוג את הפגיעה במעמדו, שהתבטא בכך שלא נבחר לאול-סטאר העונה במזרח, אחרי שבעונה שעברה נבחר לחמישייה הפותחת במערב. הוא זה שהיה הקורבן של הביג 3.
אם לאב מאמין שהוא עדיין אותו שחקן, ופשוט הסגנון והמסגרת של קליבלנד לא מתאימים לו, אני הייתי אומר שזה 25%-75% שהוא לא נשאר. יש את הסיכוי שבעונה הבאה, אחרי עוד מחנה אימונים עם לברון וקיירי, הסינרגיה בין השלושה תשתפר ולאב ימצא את עצמו בקבוצת הכוכבים הזו, אבל בכל מקרה שלא יהיה, הוא יהיה השחקן השלישי הכי טוב והכוכב השלישי הכי גדול. לברון הוא לברון וקיירי היה שם לפניו בקליבלנד. אם לאב באמת מאמין בעצמו, אם הוא באמת מאמין שיש לו מה להוכיח, אם הוא באמת מאמין שהוא יכול להיות הגו-טו-גאי בקבוצת פלייאוף או השחקן השני הכי טוב בקונטנדרית, קליבלנד זה לא המקום שבו זה יקרה.
למרות זאת, צריך לקחת בחשבון עוד אופציה. כולנו בטוחים שבסוף העונה לאב מממש את אופציית היציאה שלו וחותם מחדש/בורח מאוהיו. יש גם את האופציה שבה הוא נשאר בחוזהו הנוכחי, נותן עוד צ’אנס לקליבלנד והופך לשחקן חופשי בסוף 2016. היתרון הגדול? חוזה מקסימום בקיץ הבא יהיה שווה הרבה יותר מחוזה מקסימום בקיץ הנוכחי, בגלל הקפיצה הצפויה בתקרת השכר. אמנם יש שמועות שלקליבלנד וללאב יש הסכמה שבשתיקה שהוא יממש את האופציה בקיץ ויחתום מחדש, אבל זה גם לא חוקי וגם לא בטוח שיתרחש. לכן אני לא הייתי פוסל את הסיטואציה הזו.
לברון ג’יימס וקובי ברייאנט נתפסים כשחקנים הכי גדולים ב-NBA מאז מייקל ג’ורדן. האם טים דאנקן לא יותר ראוי לתואר הזה? (אריאל)
כן.
.
מוזמנים לשלוח שאלות נוספות ל-Mailbag הבא בדף הפייסבוק של מרגישים NBA או במייל yuvaloz55@gmail.com
Comments