מלחמת הנרטיבים

אני חושב שבמשך השנים שבהן אני כותב על NBA החלק הייעודי במח שלי שמחווט לחשוב על NBA כל כמה שניות מתחלק לשניים.

החלק הראשון הוא החלק היותר יצרי, רדיקלי, זה שיותר מתנהג כמו אוהד. זה שחושב על טייקים לא-אורתודוקסיים כמו דריל מורי הוא אוברייטד או טים דאנקן שחקן גדול יותר מלברון ג'יימס. זה שהיה הייטר של לברון ג'יימס כשהוא עבר למיאמי ואונן על סטף קרי עוד לפני שזה היה אופנתי. וגם בזמן שזה היה אופנתי. בעצם, בכל זמן אין לו בעיה לאונן על סטף קרי. לחלק הזה גם אין בעיה להשתמש במילה אונן פעמיים בפסקה.

מנגד יש את החלק השני, שהוא יותר קונפורמיסטי, יותר סך כל פרשניו, כזה שמייצג את הנרטיב המקובל ברחבי ה-NBA. החלק הזה יודע שזה כמעט חילול השם היום לא להגדיר את לברון כשחקן השני בטיבו בהיסטוריה אחרי מייקל ג'ורדן, והחלק הזה גם יודע שהתקרה של סטף קרי בדירוגים הוירטואליים הללו היא יחסית נמוכה.

החלק הקונפורמיסטי יודע שהמעמד ההיסטורי של סטף ספג מכה אנושה כשקווין דוראנט החליט לחבור אליו אי שם בקיץ 2016. זו הייתה מעין הודאה בכך שהוא לא מספיק טוב, בכך שהוא צריך עוד עזרה כדי לקחת אליפות עם קבוצה שיש לה כבר את קליי תומפסון ודריימונד גרין. ולא סתם עזרה, את הקלעי הכי טוב בליגה אחריו וזה שכמעט הדיח אותו בגמר המערב.

החלק הרדיקלי יותר חושב אחרת.

"היכולת של סטף להנמיך את עצמו כדי להגביה אחרים היא הגדולה האמיתית" הוא אמר, "אולי בסרגל המדידה המונוליטי שבו אתה מודד גדולה האקט הזה של סטף לא נותן לו אקסטרה נקודות, אבל זה מעיד על גדולה אחרת. גדולה של בן אדם. כמו ש"ההחלטה" של לברון הובנה והולבנה עם השנים והפכה מאקט מעליב ופוגעני כלפי קליבלנד לציון דרך ב-Player Empowerment Era, ככה אנחנו נסתכל על המהלך הזה של סטף. הקליטה וההכלה שלו יקבלו את ההכרה שלהם עם הזמן. עם הזמן אנשים יבינו שסטף יכל לקחת אליפויות גם בלי דוראנט אבל כשאתה יכול להביא את דוראנט לקבוצה שלך ודוראנט רוצה לבוא לקבוצה שלך, אתה לא אומר לא".

החלק הקונפורמיסטי לא התרשם יותר מדי. "אם הוא היה בטוח ביכולת שלו להוביל את הווריורס לאליפות הוא היה אומר לא. אבל לברון הוכיח לו בפלייאוף 2016 שהגדולה של סטף היא גדולה של העונה הרגילה והרבה יותר קשה לה להיות מתורגמת לפלייאוף, איפה שיש פחות שריקות ונותנים להגנה יותר חופש פעולה. ובלי קשר, הסגנון של סטף תלוי הרבה יותר בביצועים של החברים שלו לקבוצה מאשר הסגנון של דוראנט או לברון. הוא הרבה יותר תלוי ביכולת של דריימונד גרין או אנדרו וויגינס לנצל את היתרונות היחסיים שהוא מייצר. ברגע שאתה מקיף אותו בקלי אוברה למיניהם אתה מקבל קבוצה שבקושי מגיעה לפליי-אין".

החלק הרדיקלי פלט את הוודקה חמוציות שלו (כן, הוא שותה וודקה חמוציות). "היתרונות היחסיים שהוא מייצר אלו יתרונות שאף שחקן בהיסטוריה לא ייצר, על מה אתה מדבר? אף שחקן בהיסטוריה לא מושך דאבל-טים ברגע שהוא עובר את החצי. אף שחקן לא קלע יותר מ-9 שלשות 10 פעמים בקריירה. סטף עשה את זה כמעט 40 פעמים. אתה פשוט לא מבין כמה הוא ענק, כמה הוא שינה את הספורט. לברון ודוראנט הם אולי הכי טובים במשחק, אבל סטף פשוט שינה למשחק את החוקים. הוא משחק בענף אחר מכולם".

הקונפורמיסט דווקא מתחבר לאמירה הזאת. "הוא לגמרי שינה את המשחק, והוא שחקן היסטורי. הוא ה-Unanimous MVP הראשון אי פעם. הוא פעמיים MVP. הוא יסיים כשיאן כל הזמנים בשלשות וזה יהיה כנראה בפער ג'ון סטוקטוני. אין ספק בכלל שלסטף יש מקום של כבוד בהיכל התהילה של הליגה. אני רק אומר שהוא לא ברמה של לברון או דוראנט".

הרדיקלי החליט לשמוע רק את החלק האחרון של המשפט. "נכון, הוא לא ברמה שלהם, הוא יותר טוב מהם. הפחד שסטף מעורר אצל היריבה זה משהו שאי אפשר להסביר. האמוציות שהוא מוציא מהקהל זה משהו שאי אפשר לתאר. זאת סינרגיה בין קהל לאמן ברמה הכי גבוהה שיש. וזה מה שהוא – אמן. אמנות וספורט זה לא משהו שבהכרח הולך ביחד, אני יודע, אבל פעם בדור מגיע מראדונה כזה, או פדרר. סטף הוא ההוכחה לכך שזה יכול לעבוד. הוא האמן המנצח".

הקונפורמיסט חייך. הרדיקלי נפל לבור שהוא טמן לו. "אבל כדי להיות האמן המנצח אתה חייב לנצח, ואת זה סטף לא עשה. הוא הפסיד ב-2016. אחרי שהוביל פאקינג 1-3 בגמר, עם 2 משחקי בית, עם הקבוצה עם המאזן הכי טוב בהיסטוריה. והוא הפסיד. איך אפשר לתגמל הפסד כזה ולהגיד שסטף יותר גדול מלברון?"

"כי 2016 היה צירוף מקרים, אוף". הרדיקלי שבר אגרטל דמיוני במוחי. "אם אתה מריץ את הפלייאוף ב-2016 10 פעמים, 9 פעמים הווריורס זוכים באליפות, סטף ממשיך על המסלול המהיר שלו למאונט ראשמור, לברון בחיים לא מוזכר באותה נשימה עם מייקל, דוראנט נשאר באוקלהומה סיטי או חותם בבוסטון והליגה ממשיכה להיות תחרותית בטירוף בעונות שאחרי. אבל במקרה נפלנו על הפעם האחת בסימולציה הזאת שבה הקאבס לוקחים אליפות ודוראנט חובר לווריורס, ומאז אנחנו חיים בעולם הזה, שבו אנשים כמוך מדרגים את סטף לפי כל מיני מדדים לא רלוונטיים".

הקונפורמיסט לגם כוס מים ולא התרגש. "הנרטיב של סטף הוא מדהים, והוא בהחלט היה יכול להיות הגדול מכולם באחת מהסימולציות האלו שלך, אפילו יותר מג'ורדן. אבל הנרטיב חייב להיות מגובה באליפויות. ככה זה עובד. אחרת כל אחד היה יכול לבוא ולקשקש על כמה טוב הנרטיב שלו. תחשוב איזה מגניב יכול היה להיות הנרטיב של כריס וובר אם הוא היה לוקח כמה אליפויות, או זה של אלן אייברסון. אבל לא כל אחד יכול לקחת אליפות, ולא כל אחד יכול לעצב את הנרטיב שלו איך שהוא רוצה".

הרדיקלי הרים את ראשו ונופף באצבעו לעבר הקונפורמיסט. "הגדולה של סטף היא מעבר לנרטיבים, היא לא נמדדת רק בכמה תארי אליפות יש לו".

הקונפורמיסט הנהן. "אתה צודק, הוא יזכר כענק בגלל שהוא שינה את המשחק ובגלל שהוא היה המנוע מאחורי השושלת הגדולה ביותר מאז הבולס. אבל הוא הפסיד בפיינלס אחרי שהוביל 1-3. זה בלתי אפשרי להחזיק כזה דבר ברזומה ולהיחשב כשחקן הכי גדול בדור שלך. הוא יהיה חייב לנצח שוב כדי להלבין את הכתם הזה, כמו שהכתם של לברון הולבן לגמרי רק ב-2016".

הרדיקלי לא ויתר. "אז אתה אומר שהנצחונות ב-2017 ו-2018 לא שווים כלום מבחינתך?"

"לא" ענה הקונפורמיסט בנונשלט, "לא כל האליפויות ב-NBA נולדו שוות, ולאליפויות הללו היה את המשקל הסגולי הכי נמוך בעשור האחרון. ברגע שדוראנט עבר לווריורס זה הפר את כל האיזון התחרותי בליגה. אי אפשר היה לנצח את סטף ודוראנט על הפרקט, אבל הקטע הטראגי הוא שדוראנט וסטף לא יכלו לנצח במלחמת הנרטיבים. בזה לברון היה המנצח האולטימטיבי".

"פאקינג לברון" סינן הרדיקלי, הוא כמעט הצליח להתגבר על ההייטריות שלו. "אם דריימונד לא הופך להיות אורולוג בסוף משחק 4 הוא עדיין תקוע על 2 אליפויות שאחת מהן הוא חייב בכלל לריי אלן".

"הקטע הוא שהחבירה של דוראנט לסטף רק חיזקה את הנרטיב של לברון" ענה הקונפורמיסט, "פתאום כדי לנצח אותו אתה חייב שאחד משלושת השחקנים הכי טובים בליגה יצטרף לקבוצה עם המאזן הכי טוב בכל הזמנים. זה לא משנה מה קרה על המגרש, את הקרב על דעת הקהל הוא כבר ניצח".

"אתה יודע מה, אתה צודק" התרצה הרדיקלי, "אבל תראה לי שחקן אחד שיעדיף לשחק ליד לברון ולא ליד סטף. סטף מגיע להישגים של לברון בלי להיות קונטרול פריק. הוא יכול להגיע לגבהים של מייקל בלי לדרוס את החברים שלו לקבוצה. הוא רוצח אותך עם חיוך. תראה לי עוד סופרסטארים ברמה הזאת ששמרו על האנושיות שלהם?"

הקונפורמיסט הנהן בראשו במין חצי הסכמה. הרדיקלי המשיך בראנט שלו.

"והשנה יש לו סוף סוף הזדמנות לשנות את הסטטוס הקוו. הוא יכול לנצח ולשנות את הנרטיב המזדיין הזה. יש לו קבוצה מספיק טובה והוא מספיק טוב כדי לקחת עוד אליפות, וזו תהיה האליפות הרביעית שלו. ועם הידית שלו והרפואה של היום הוא יכול לשחק עד גיל 40, וזה מספיק זמן כדי להשיג את הנצחונות שהוא צריך כדי לנצח גם בקרב הזה".

הקונפורמיסט לא התנגד. "זה לא סביר, אבל זה גם לא משהו דמיוני מה שאתה מתאר. סטף לגמרי יכול לשחק עוד 5-6 עונות ברמה סופר גבוהה, השאלה היא האם הווריורס ימשיכו לבנות סביבו קונטנדרית. דריימונד לא יהיה דריימונד לנצח וצריך לראות עוד איך קליי חוזר מהפציעה".

"בוב מאיירס וסטיב קר ימצאו את הדרך, יש להם את הנכסים" ענה הרדיקלי. "יש להם את ווייזמן, קאמינגה ומודי, יש להם את כל הבחירות העתידיות שלהם והם בשוק גדול. לא תהיה להם בעיה להמשיך להעמיד קבוצה אדירה מסביב לסטף".

הרדיקלי והקונפורמיסט קמו שניהם ולחצו את היד. לבסוף הם דיברו ביחד.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

באיזשהו מקום הליגה עדיין מתאוששת ממה שקרה ב-2016. האליפות המטורפת של הקאבס בשילוב עם הקפיצה בתקרת השכר הביאו לחיבור לא טבעי בין שניים משלושת השחקנים הכי טובים בליגה. החיבור הזה הביא גם לחיבורים לא טבעיים אחרים (כריס פול וג'יימס הארדן) ואפקט הפרפר של החיבורים הללו עדיין מורגש עד היום בליגה.

אמנם קרו דברים מטורפים מאז 2016. האליפות של לברון והלייקרס בבועה באורלנדו, ההתעלות של יאניס בפלייאוף האחרון, ההתפרצות של לוקה דונצ'יץ' וניקולה יוקיץ'. אבל העונה הזאת מרגישה קצת כמו איך ש-2017 הייתה אמורה להרגיש. סטף בצד אחד, דוראנט בצד השני, לברון איפשהו ברקע, ואליפות מלאת משמעות ביניהם.

מה שטוב בזה זה שאנחנו מקבלים את 2017 ב-2022. כלומר בזמן שמלחמת הנרטיבים הזו בין סטף, KD ולברון מתחדשת, יאניס וכריס פול ממשיכים לנסות לבנות את הנרטיב שלהם, ולוקה ויוקיץ' מנסים להתחיל לבנות את שלהם. כל זה מתכנס בסופו של דבר לעונה עם פוטנציאל נפיץ במיוחד, וכזו שיכולה לטלטל קצת את העולם שבו אנחנו חיים מאז 2016, שבו לברון ג'יימס הוא ללא עוררין השחקן הכי גדול מאז מייקל. העונה זו הפעם הראשונה שהנרטיב הזה נמצא קצת בסיכון, לא רק בגלל שלברון משחק בקבוצה פגומה, אלא כי סטף נראה בשל להשלים את המלאכה שהוא לא סיים ב-2016.