העתיד כבר כאן

לוקה דונצ'יץ'. טריי יאנג. ג'ייסון טייטום. דווין בוקר. דונובן מיצ'ל. ג'א מוראנט. מייקל פורטר ג'וניור. דאנדרה אייטון. בן סימונס. באם אדבאיו.

לכל אלו אפשר גם להוסיף את זאיון וויליאמסון וברנדון אינגרם ודארון פוקס ושיי גילג'וס אלכנסדר שלא הגיעו בכלל לפלייאוף.

אליהם אפשר להוסיף את ג'מאל מארי וג'יילן בראון שפספסו את הפלייאוף בגלל פציעות.

אל כל אלו אפשר להוסיף את אנתוני אדוארדס ולאמלו בול ובטח עוד כמה שחקנים שעוד לא פרצו בעונת הרוקי שלהם.

ואל כולם אפשר גם להוסיף את ג'רן ג'קסון ג'וניור, דאנדרה האנטר, מיקאל ברידג'ס, מת'יס ת'ייבול ועוד המון שחקנים מתחת לגיל 25 שממלאים פונקציות משמעותיות בקבוצות בכירות בליגה.

יש תחושה שהעתיד הגיע מהר ל-NBA. שחילופי הדורות הגיעו פתאום, בלי הזמנה. כנראה שעדיין השחקנים הכי טובים בעולם הם לברון ג'יימס וקווין דוראנט, אבל מאחוריהם יש כבר גדוד שלם של מילניאלס שמוכנים לקחת מהם את המושכות.

המחשבה הזו העסיקה אותי בזמן שראיתי את לוקה מלהטט ומקרקס את קוואי לאונרד ופול ג'ורג', שני המייצגים המובהקים של דור הביניים, הדור שבין לברון ודוראנט לדור הנוכחי. בעודי צופה בלוקה מקפץ לעוד סטפ-בק מופלא חשבתי לעצמי שאני לא זוכר כמות כזו של שחקנים צעירים בכירים בפלייאוף. רציתי ליצוק נתונים אל תוך המחשבה ובדקתי כמה שחקנים מתחת לגיל 25 קלעו מעל ל-25 נק' בסיבוב הראשון של הפלייאוף בכל אחת מ-25 העונות האחרונות.

המספרים לפניכם. ב-25 העונות האחרונות רק 3 פעמים קרה ש-4 שחקנים עמדו בקריטריון השרירותי הזה שבחרתי. ב-2002 עם דירק, טי-מאק, קובי ופול פירס, ב-2007 עם לברון, כרמלו, לואל דנג ובן גורדון (כן, גם אני הייתי מופתע משני השמות האחרונים) ובעונה שעברה בבועה עם מיצ'ל, לוקה, טייטום וג'מאל מארי.

בפלייאוף הנוכחי יש לא פחות מ-6 שחקנים כאלו (לוקה, מיצ'ל, ג'א, בוקר, טריי וטייטום), הכי הרבה ב-25 השנה האחרונות.

למה זה קורה? מה קרה פתאום שכמות הצעירים המפציצים עלתה?

ההסבר המובן מאליו הוא שיש יותר כשרון בליגה. הליגה מגייסת אליה יותר ויותר שחקנים מיותר ויותר מקומות בעולם וככל שההיצע של השחקנים גדל כך גם הסיכוי שיותר כשרון ימצא את דרכו אל הליגה. כשרון שאולי בעבר היה מתפספס ומוצא את עצמו ממשיך לכדרר באפריקה או בסלובניה או במגרשי האספלט ברחבי ארה"ב.

אריאל טייב המצוין קפץ על הרימון שזרקתי בטוויטר ובדק את כמות השחקנים מתחת לגיל 25 ששיחקו בפלייאוף בכל עונה וגילה גרף מאוד דומה לגרף למעלה.

כלומר התופעה הזו של הצעירים המפציצים היא לא סטיית תקן של 6 שחקנים מוכשרים במיוחד, אלא תופעה רחבה יותר. הליגה הופכת לצעירה יותר לא רק בפסגות, אלא גם במישורים. השנתיים האחרונות היו השנתיים עם ממוצע הגילאים הכי נמוך בליגה מאז תחילת שנות ה-80. מכל זווית שמסתכלים על זה, העולם שייך לצעירים.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם השינוי בתמהיל הגילאים הוא ההסבר היחיד לבום הכשרון הזה? או שאולי צריך לחפור קצת יותר עמוק כדי להבין למה פתאום יש יותר שחקנים בכירים בליגה שכנראה לא היו מכניסים אותם לבלוק?

בעיניי, יש פה סערה מושלמת של כמה וכמה גורמים. הראשון שבהם הוא ההתאמה בין השחקנים עצמם לבין הליגה. כמעט כל השחקנים שציינתי בפסקאות הראשונות הגיעו לליגה פוסט-מהפכת האנליטיקס. הם כולם יודעים לדקלם מתוך שינה שהתוחלת של שלשה ב-33% שווה לזריקה ל-2 ב-50%. דריל מורי הוא מבחינתם דמות פורצת דרך ולא חנון שבא להרוס את הכדורסל מבפנים.

זה בא לידי ביטוי בעיקר בדור שהגיע לליגה לפני 2017. בשנים הללו קבוצות בליגה בחרו בדראפט שחקנים שלאו דווקא התאימו לסגנון הכדורסל שהליגה התקדמה אליו. הדוגמאות הקלאסיות הן ג'אליל אוקפור (בחירה 3 בדראפט 2015), אנתוני בנט (בחירה 1 בדראפט 2013) ומייקל קיד גילכריסט (בחירה 2 בדראפט 2012). ספק גדול אם שחקנים כאלו, שיש להם דבר אחד או שניים (במקרה הטוב) שהם עושים מצוין, שהגיעו לליגה בלי קליעה, היו נבחרים כל כך גבוה היום. השחקנים הללו פשוט לא התאימו לסיטואציה, לא התאימו לתקופה, כמו להגיע למסיבת רווקים עם בת זוג.

לצורך העניין, בואו נסתכל על דראפט 2013. שני השחקנים הבולטים שיצאו מהדראפט הזה הם יאניס אנטטוקונמפו (בחירה 15) ורודי גובר (בחירה 27), שלא נבחרו אפילו בלוטרי. מנגד רק שחקן אחד שנבחר בטופ 10 בדראפט הזה (ויקטור אולדיפו) היה אולסטאר מתישהו בקריירה שלו. חוסר ההתאמה בין הערכת הכשרון לבין הכיוון אליו הליגה הלכה היה אז בשיא.

לעומת זאת, השחקנים שנכנסים היום לליגה נהנים מסינון מוקפד יותר. לכל קבוצה בליגה יש מחלקת אנליטיקס שיודעת לנטר ולמדוד ולכמת ולעבד כל פלוץ של השחקנים הצעירים ששואפים להגיע לליגה הטובה בעולם. גם הקבוצות חכמות יותר וגם השחקנים חכמים יותר. בדראפט 2018 ו-2019 כמעט כל אחד מעשרת השחקנים שנבחרו בטופ 5 הוא שחקן משמעותי בקבוצה שלו עם עתיד מזהיר. היחיד שאפשר לפקפק בו הוא מרווין באגלי, שסבל מלא מעט פציעות בינתיים בקריירה הקצרה וגם מהצל הענק שלוקה מטיל עליו כמי שנבחר מיד אחריו.

במשפט האחרון גם מסתתר הסבר נוסף לכך שיש יותר שחקנים צעירים בכירים בליגה והוא שיותר מועדונים בליגה מנוהלים בצורה טובה. יש פחות סקרמנטו בליגה, ואפילו סקרמנטו היא כבר פחות סקרמנטו מבעבר. השחקנים הצעירים הללו מגיעים לסיטואציות יותר נכונות עבורם. הליגה באופן כללי הרבה יותר בשלה לקלוט אותם מאשר שהיא הייתה לפני 10-15 שנה.

אם בעבר היית צריך להיות כשרון סינגולרי כדי לפרוץ ולהיות אחד מיחידי הסגולה שפורצים בגיל צעיר, היום המעטפת של הליגה מאפשרת ליותר ויותר שחקנים לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו. אם דונובן מיצ'ל היה נבחר למינסוטה בדראפט 2011 קשה לי להאמין שהוא היה הופך לסופרסטאר שהוא היום.

לבסוף, התבלין הסודי של המגמה המרתקת הזו הוא היחלשות ההגנות. יותר שחקנים מתחת לגיל 25 קולעים מעל 25 נק' כי באופן כללי יש יותר שחקנים קולעים מעל 25 נק'.

השינויים בחוקים בליגה מקלים על ההתקפות. חופש התנועה, השמירה על מרחב הנחיתה של הקלעים. כל הדברים הללו הופכים את החיים של הזאטוטים שלנו לקלים יותר בדרך להשיג יותר נקודות. היום לדווין בוקר קל יותר להגיע ל-25 נק' ממה שהיה לדוויין ווייד ב-2005 או ללברון ב-2007.

בסופו של דבר, שום דבר הוא לא מקרי. הליגה הופכת לצעירה יותר כי היא מתאימה יותר היום לקלוט שחקנים צעירים ולאפשר להם להצליח. קבוצות יודעות יותר טוב לזהות ולהעריך כשרונות ולהתאים את הכשרונות הללו לסגנון המשחק של היום, שבאופן כללי מוטה יותר לטובת ההתקפות.

האם כל זה אומר שהליגה צריכה להוריד את רף הכניסה אליה ולאפשר שוב לשחקנים להצטרף לליגה מיד אחרי התיכון? האם נראה יותר סיפורי הצלחה סטייל לברון ג'יימס ודווייט האוורד ופחות סיפורי זוועות סטייל רוברט סוויפט ואדי קרי, ש-15 דקות התהילה שלהם היו 15 דקות יותר מדי עבורם?

האינטואיציה שלי אומרת שכן. מצד שני, האינטואיציה שלי גם אמרה לי שהניקס יעברו את ההוקס אז מה אני כבר מבין.