דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם המקשרות את מאמיניה לרוחניות ולעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים, והיסטוריה עם דמויות מקודשות ואירועים מקודשים, חלקם מסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם, תכליתם ותכלית האדם.
זו ההגדרה של דת בויקיפדיה.
אני לא אדם דתי במובן הקלאסי של המילה. אני לא שומר שבת, אני לא אוכל כשר והפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת הייתה כנראה בבר מצווה שלי, כשעליתי לתורה וזייפתי את ההפטרה שלי אל מול קהל מיידי הסוכריות.
אבל אני כן אדם דתי במובנים אחרים. הרי דת היא התארגנות חברתית שכוללת מערכת של השקפות עולם המקשרות בין החברים בה. היא כוללת סמלים, פולחנים, היסטוריה משותפת, שדרכם אפשר ללמוד על החיים ועל מהותם. זה בערך 80% מההגדרה של ויקיפדיה, מינוס הקונוטציה לקדושה וחובה.
אני חושב שזו הגדרה די טובה לדרך בה אני חווה וצורך את ה-NBA.
במקום להניח תפילין דבר ראשון על הבוקר, אני בודק את התוצאות ורואה משחקים.
במקום לשמור שבת, אני שומר על יום ראשון בערב פנוי כי יש משחקים מוקדמים.
במקום לסמן לי ביומן מתי נופל צום גדליה, אני מסמן מתי נופל פילי-ברוקלין (15 באפריל, יש מצב טוב שאמביד יהיה בריא עד אז).
במקום לשנן את סיפורו של יונה הנביא, אני יודע לדקלם את כל מסלול חייו של אלן אייברסון.
במקום משה ומוחמד וישו, יש לי את מייקל ג'ורדן, קובי ברייאנט ולברון ג'יימס.
במקום ההילולה בלג בעומר, יש לי את הטרייד דד-ליין.
הטרייד דד-ליין הוא אחת הנקודות המשמעותיות ביותר בלוח השנה של ה-NBA. אפשר לחוש את זה בכמות הנוטיפיקציות, בכמות הפודקאסטים, בכמות הכתבות. כל עונת NBA מסתיימת במלחמה בלתי נמנעת בפלייאוף. קודמים למלחמה הזו 82 משחקים של הכנה לקרב, והטרייד דד-ליין הוא השלב בו הפלוגות הולכות לנשקייה ומסיימות להתחמש.
בשנים האחרונות זה לא בהכרח המקרה (בגלל שוק הביי-אאוט) אבל עדיין לטרייד דד-ליין יש משמעות אדירה משום שזהו השלב בו קבוצות צריכות לקבל החלטות אמיצות לגבי העתיד שלהן. אנחנו נוטים להחשיב טרייד דד-ליין כאדיר או גרוע על בסיס רמת הכוכבות של השחקנים שעברו בו, אבל בעיניי, לא פחות מעניין להסתכל על זה מנקודת המבט של הקבוצות שהיו צריכות להסתכל על עצמן טוב טוב במראה ולקבל החלטה.
הקבוצה שעשתה את זה הייתה אורלנדו מג'יק. המג'יק יכלו לשקר לעצמם ולהגיד שהעונה הזו הייתה להם מכת פציעות ולכן הם לא הצליחו לחזור לפלייאוף אחרי שתי הופעות רצופות. אבל האמת היא ששתי ההופעות האלו לא היו זכירות במיוחד. האירוע שאני הכי זוכר מהמג'יק בשנתיים האחרונות בפלייאוף זה שהם היו חלק מהמשחק מול מילווקי שבוטל בגלל הירי בג'ייקוב בלייק. הם הודחו פעמיים בסיבוב הראשון, פעמיים בלי יותר מדי מאבק (1-4 מול טורונטו ב-2019, 1-4 מול הבאקס בבועה).
לפני כן הם פספסו את הפלייאוף 6 שנים ברציפות, כחלק מהשלטון האיום של רוב האניגן, הג'נרל מנג'ר של המג'יק ברוב התקופה הזו. האניגן מונה לתפקיד ב-2012 ובזמנו היה הג'נרל מנג'ר הכי צעיר בליגה (בן 30). הוא היה הבטחה גדולה משום שהיה לו גם את ה-DNA של הספרס וגם של הת'אנדר, שניים מהפרנצ'ייזים שמנוהלים הכי טוב בליגה בעשורים האחרונים.
אחרי שביצע את הטרייד על דווייט האוורד, האניגן ניסה לבנות מחדש את המג'יק דרך הדראפט, בצורה דומה לדרך בה סם פרסטי בנה את אוקלהומה סיטי בין 2007 ל-2009 עם קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן וסרג' איבקה. כשחושבים על זה, זה די מטורף שהת'אנדר לא הצליחו לקחת אליפות אחרי רצף הדראפטים המשובח הזה. יום אחד אולי אני אכתוב ספר שיכלול את כל הסיבות על למה לעזאזל זה לא קרה, אבל בקצרה אפשר לתמצת את זה לטרייד על הארדן (1.0), פציעות וקליי תומפסון קולע 11 שלשות בגיים 6 של גמר המערב 2016.
הבעיה מבחינת האניגן היא שאי אפשר לשכפל את הרצף הזה של פרסטי. זה רצף חסר תקדים. כמעט לאף קבוצה בהיסטוריה לא היה רצף דראפטים כזה, משום שהדראפט הוא לא מדע מדויק. הוא שילוב כלשהו של כשרון ומזל, והת'אנדר נהנו משילוב קוסמי של השניים בין 2007 ל-2009.
אפילו סם הינקי, שניסה להנדס בצורה אגרסיבית רצף דראפטים שכזה, לא הצליח לשחזר את ההצלחה של פרסטי. בחירות הדראפט הגבוהות של פילדלפיה בתקופת התהליך הסתכמו בסופו של דבר עם נרלנס נואל, מייקל קרטר וויליאמס, ג'ואל אמביד, ג'אליל אוקפור, בן סימונס ומרקל פולץ. 2 סופרסטארים מתוך 6, כולל כמה נפילות כואבות במיוחד. רחוק מאוד מאחוזי ההצלחה של פרסטי בת'אנדר.
אחוזי ההצלחה של האניגן היו אפילו עוד יותר נמוכים מאלו של פילדלפיה. ויקטור אולדיפו, ארון גורדון, מריו הזוניה, דומנטאס סאבוניס, ג'ונתן אייזק, מו במבה. זהו מצעד השמות המפוקפקים שנבחרו על ידי אורלנדו בדראפט בין 2013 ל-2018.
אולדיפו וסאבוניס זו אחלה חבילה, אבל למרבה האירוניה, הם הפכו לסרג' איבקה בטרייד נוראי של האניגן ומושלם מצדו של סם פרסטי (שנה לאחר מכן פרסטי הפך את אותם אולדיפו וסאבוניס לפול ג'ורג', שהטרייד עליו לקליפרס יפרנס את המשפחה של פרסטי עוד הרבה שנים). גם אולדיפו וגם סאבוניס הגיעו לשיא שלהם מחוץ לפלורידה וחוץ מהם המג'יק בזבזו את התחמושת שלהם על שחקנים שהם לא פרנצ'ייז פליירס.
האמת היא גם שלא ממש הייתה להאניגן את האופציה לבחור פרנצ'ייז פליירס. בדראפט 2014 הפרנצ'ייז פלייר היחיד שהשפיע על הקבוצה שבחרה בו בדראפט היה ג'ואל אמביד, והוא כבר לא היה על הלוח כשהמג'יק בחרו בגורדון. ב-2015 זה היה אותו המצב עם טאונס (בחירה 1) ופורזינגיס (בחירה 4) משום שהמג'יק בחרו 5. אפשר להתווכח האם הם היו צריכים לקחת את דווין בוקר (בחירה 13), אבל אלו מסוג הטעויות שקורות כל דראפט.
ב-2016 הגיע הפיאסקו עם הטרייד על סאבוניס ואולדיפו משום שהאניגן היה בלחץ להעמיד קבוצה מנצחת כמה שיותר מהר (באותו קיץ הוא גם החתים את ביסמאק ביומבו על אחד החוזים הגרועים בהיסטוריה). ב-2017 הוא כבר לא היה שם. למג'יק היה בקדנציה שלו מאזן של 278-132 ב-5 שנים, התקופה הכי גרועה בהיסטוריה של הפרנצ'ייז. בהתחשב בכמה גרועים המג'יק היו בתקופה הזו ובכמה לא מרשימה הייתה תקופת השיא שלהם עד הפירוק לגורמים ביממה האחרונה, זו מועמדת ראויה לתואר הבנייה מחדש הכי גרועה אי פעם.
כעת המג'יק יוצאים לדרך חדשה. הם נפטרו מהשרידים האחרונים מהתקופה של האניגן – ניקולה ווצ'ביץ', ארון גורדון ואוון פורנייה – והם חוזרים לבאר הדראפט. הפעם ג'ון האמונד, הג'נרל מנג'ר הנוכחי של הקוסמים, מקווה שהדלי לא יצא יבש.
בניגוד לפעם הקודמת, הפעם הם חוזרים לבאר הדראפט לא רק עם הדלי שלהם. יש להם את כל הבחירות העתידיות שלהם ובנוסף הם קיבלו את הבחירות של שיקאגו (ב-2021 וב-2023) על ווצ'ביץ' + בחירה מהנאגטס (ב-2025) על ארון גורדון.
חוץ מהבחירות, הם קיבלו גם הזדמנות להסתכל על וונדל קרטר (שחקן שלפי דעתי יגיע לשיא שלו רק עוד 3-4 שנים כסנטר מחליף בקונטנדרית) ואר.ג'יי המפטון (שהצליח לסובב קצת ראשים בתקופה הקצרה שלו בדנבר). הם לא קיבלו כלום על אוון פורנייה (2 בחירת סיבוב שני מהסלטיקס) אבל זה כי פורנייה לא היה שווה כלום בשוק. כשלוקחים בחשבון שגארי האריס הוא שחקן לא רע בן 26 עם נסיון בפלייאוף שיהיה אפשר להפוך אותו לנכסים נוספים בעתיד (אולי גם את אוטו פורטר, אני פחות אופטימי לגביו), בסך הכל המג'יק עשו עבודה לא רעה בפיצוץ החבילה המגושמת שהייתה להם. אני מניח שהאוהדים המיואשים שלהם קצת פחות מיואשים היום ממה שהם היו אתמול. וגם טרנס רוס נשאר כדי לעשות שמח.
חשוב להגיד שרוב הסיכויים שהטרייד על ווצ'ביץ' לא קורה, לפחות לא במחיר הזה, אם אין את טורניר הפליי-אין. הבולס כרגע יושבים במקום ה-10 במזרח. הם אמנם במרחק של 3 משחקים בלבד מהמקום ה-4, אבל בעבר קבוצה שנמצאת במקום ה-10 לא הייתה הולכת על טרייד כזה, בו למעשה שלוש בחירות דראפט בסיבוב הראשון (2 הבחירות + קרטר) יוצאות החוצה. הסיכון במידה והם יפספסו את הפלייאוף הוא עצום, בטח בעולם עם סיכויי לוטרי מושטחים, בו יש יותר סיכוי לקבוצות הפחות גרועות לזכות במקומות הראשונים.
עם זאת, הסיכון במקרה של הבולס הוא קטן יותר משום שהם כבר למעשה בפלייאוף. המקום ה-10 מבטיח לפחות משחק אחד שבו לבולס תהיה הזדמנות להילחם על העונה שלהם ויש להם מספיק מרווח בטחון מהמקום ה-11 (מובילים במשחק וחצי על הראפטורס, שלא כל כך ברור לאן פניהם מועדות כרגע) וכעת הם מקבלים את אחד הסנטרים הטובים בליגה, שיעזור להם להגדיל את מרווח הבטחון הזה וכנראה גם לעלות בדירוג.
ההרכב הטוב ביותר של הבולס הוא תומאס סטורנסקי, זאק לווין, פטריק וויליאמס, ת'דאוס יאנג ולאורי מרקנן (נט רייטינג של 4.9+). כעת בילי דונובן יכול פשוט לשדרג משמעותית את עמדת הסנטר של ההרכב הזה עם ווצ'ביץ' במקום מרקנן. ווצ'ביץ' קולע באחוזים דומים מכל הטווחים (בווליום גבוה יותר), הוא ריבאונדר טוב יותר ומוסר טוב יותר. בנוסף, אם לווין ישחק את כל הדקות שלו לצד סנטר שמרווח את המשחק (ווצ'ביץ' בחמישייה הפותחת ומרקנן או דניאל תייס מהספסל) הוא יוכל לעשות אפילו יותר נזק.
ההרכבים של הבולס עם לווין וקרטר פשוט לא עבדו. היה להם 7.6- נט רייטינג ב-1,402 פוזשנים של לווין וקרטר ביחד לעומת 3.9+ ב-1,729 פוזשנים שבהם לווין שיחק ללא קרטר, לפי cleaningtheglass.com. יכול להיות שהם היו עובדים בעתיד, אבל הבולס רצו להתמקד בהווה. בעיניי זה נצחון של טורניר הפליי-אין. בצורה לא ישירה הוא הביא לכך שהבולס היו מוכנים להשקיע יותר בהווה על חשבון העתיד כי יש להם יותר על מה לשחק, וזה מה שאנחנו כאוהדים רוצים לראות.
הטרייד המרכזי השני של המג'יק היה על ארון גורדון, שנחת בנאגטס.
אי שם ב-2016 כתבתי כתבה שלמה על הפוטנציאל של ארון גורדון. תיארתי שם את היתרונות של גורדון כמוסר וכשחקן שעושה תנועה ללא כדור והרשיתי לעצמי לדמיין מה הוא יוכל לעשות בתפקיד סטייל דריימונד גרין בגולדן סטייט, בו הוא מקבל את הכדור אחרי ששחקן אחר כבר שבר את ההגנה. באורלנדו הוא אף פעם לא הגיע לתפקיד הזה, חלק מזה באשמתו וחלק מזה באשמת הארגון, אבל בנאגטס יש בהחלט סיכוי שהוא יתקרב לייעוד שחזיתי לו לפני 5 שנים.
יש לזה יותר סיכוי כי בנאגטס הוא יגע פחות בכדור. באורלנדו גורדון היה קרוב ל-30 נגיעות בכדור בהתקפה. בנאגטס אף שחקן שלא קוראים לו ניקולה יוקיץ' או ג'מאל מארי לא מתקרב למספר הזה. גורדון יהיה האופציה הרביעית בהתקפה של הנאגטס, אחרי הג'וקר, מארי ומייקל פורטר ג'וניור, ולדעתי זה יעשה לו רק טוב. הוא יוכל לנצל את תשומת הלב ששלושת הכוכבים הללו מקבלים כדי להשיג סלים קלים או לנצל את יכולת המסירה האנדרייטד שלו (היחס AST-Usage של גורדון הוא בעשירון העליון בליגה לפורוורד) במצבים של 4 על 3.
בנאגטס הוא יעשה רק דברים שהוא טוב בהם ולא יסתבך בבידודים ופיק-אנד-רול. אלו בממוצע הסתכמו ל-4 פוזשנים במשחק שבהם גורדון משיג עבור אורלנדו 0.64 נק' לפוזשן. מייקל מלון לא צריך ממנו 4 פוזשנים כאלו. יכול להיות שגורדון יממש את הפוטנציאל שלו דווקא בתפקיד עם פחות אחריות.
השאלה הגדולה מבחינת הנאגטס היא מי יסגור את החמישייה שלהם במאני טיים לצד גורדון, יוקיץ', מארי ופורטר ג'וניור. ברירת המחדל היא וויל ברטון אבל חוסר היציבות שלו מטריד אותי, לכן יכול להיות שהתשובה תתברר כמונטה מוריס שיוכל לקחת משימות הגנתיות, אם כי הקליעה שלו חלשה יחסית העונה ובפלייאוף יכול להיות שהוא לא יתאים לכל מצ'-אפ בגלל הגודל שלו. אולי זה מקום בו הנאגטס יכולים עוד לעשות שדרוג בשוק הביי-אאוט. הם יכולים להיות יעד מעניין לאייברי בראדלי או אוסטין ריברס.
הטרייד השלישי שהמג'יק עשו היה אוון פורנייה לסלטיקס. הדבר הכי מעניין לגבי הטרייד הזה הוא הציוץ המטריל (ו/או המטריד) שפורנייה העלה בעקבותיו. פורנייה הוא שחקן נחמד והוא יכול להיות אחלה שחקן שישי בקונטנרית, אבל הבעיות של הסלטיקס על המגרש הן בהגנה (מדורגים 24 ביעילות הגנתית) ופורנייה לא יתקן את זה. לפני הדדליין הסלטיקס נראו כמו קבוצה שזקוקה לטרייד שיזריק בה אנרגיה. לא יודע אם הטרייד על פורנייה עונה על הקריטריון הזה.
בזמן שהמג'יק לחצו על כפתור ה-AZ-5 והחלו את הבנייה מחדש, הקבוצה השנייה של פלורידה שיפרה עמדות לקראת ריצת פלייאוף נוספת. ההיט פתחו את העונה חלש – תוצר לוואי של פציעות והאנגאובר מהבועה – אבל נראה שהם שוב יהיו אגוז קשה לפיצוח בפלייאוף. על אף חמשת ההפסדים האחרונים והעובדה שהם ככל הנראה יסיימו במקסימום במקום הרביעי, ההיט הם עדיין קבוצה שבנויה לפלייאוף. יש להם נסיון, בטחון ויכולת להתאים את עצמם לכל מצ'-אפ. זה שילוב שנדיר למצוא בקונפרנס המזרחי.
הטרייד על ויקטור אולדיפו (וגם על נמניה בייליצה במידה מסוימת) הוא הום-ראן מבחינת ההיט. הם ויתרו רק על קלי אוליניק, שחקן שהדבר האחרון שעולה לי בראש בהקשר שלו הוא שאין לו תחליף, וקיבלו את אולדיפו. העליתי את האופציה שאולדיפו יעבור בטרייד נוסף אחרי הטרייד על הארדן, אבל לא שיערתי שהמחיר יהיה כל כך נמוך. אייברי בראדלי, קלי אוליניק והזכות להחליף בחירות עם הבחירה של הנטס ב-2022. זה מחיר כמעט שערורייתי עבור שחקן בן 28 שנבחר ל-All-NBA רק לפני שלוש שנים, שמעמיד ממוצעים של 20-5-5 העונה.
אבל אולדיפו נמצא בעונה האחרונה לחוזה שלו והיה לו שוק קשה. הוא לא הראה מספיק פוסט-הפציעות כדי לשכנע קבוצות לוותר על נכסים בשביל השכרה של כמה חודשים והמשכורת שלו (21 מיליון דולר) הייתה מאלצת כל קבוצה לוותר על איזשהו נכס כדי להשיג אותו. במציאות הזאת, ההצעה של מיאמי, על אף שהיא הציעה ליטרלי כלום, הספיקה בשביל להשלים את העסקה. זה די מדכא מבחינת יוסטון ויכול להיות שטריידים על ג'יימס הארדן הם באמת מקוללים. מצד שני, לא בא לי לקבור אותם עוד. האינטרנט עשה את זה מספיק וסטיבן סילאס סבל מספיק העונה.
מבחינת ההיט, בניגוד לטרייד שלא קרה על קייל לאורי, בטרייד על אולדיפו אין סיכון. הם מקבלים שחקן שיכול לתת להם עוד מימד בהתקפה, שיכול להתאים מאוד לתפקיד של השחקן השלישי בטיבו בקונטנדרית (אחרי באטלר ובאם).
במידה והניסוי מצליח, להיט יש את זכויות הבירד של אולדיפו והם יוכלו להחתים אותו מחדש ולא פחות חשוב, הם ימצבו את עצמם ככח נוסף שצריך להתייחס אליו ברצינות במזרח. מעבר להתחזקות של הבולס, הדשדוש של הסלטיקס והפיל-גוד-ווייבס סביב הניקס וההורנטס (ולאחרונה גם ההוקס) מה שבאמת מעניין במזרח הוא שיש 3 קבוצות על - פילדלפיה, ברוקלין ומילווקי. כעת מיאמי מאיימת להצטרף לקבוצה הזאת, מה שהולך להפוך את חצי הגמר האזורי ל-must-watch-TV. לפני שנתיים היה לנו פלייאוף דומה עם הבאקס (בעונת ה-MVP הראשונה של יאניס), הסלטיקס (בעונת החוזה של קיירי), הראפטורס (בעונה עם קוואי) והסיקסרס (בעונה עם ג'ימי באטלר). יצאו מזה שתי סדרות ששינו את הנוף של הליגה. באחת הבאקס רצחו את הסלטיקס והובילו לעזיבה של קיירי ארווינג ואל הורפורד. הסדרה השנייה הלכה ל-7 משחקים והסתיימה עם הסל הענק של קוואי מול הסיקסרס.
מה קורה במידה והניסוי של מיאמי לא מצליח? לא קורה שום אסון. אולדיפו ימצא קבוצה חדשה ולהיט עדיין תהיה את היכולת להחתים כוכב שלישי בפרי אייג'נסי. בעקרון אין יותר מדי שחקנים כאלו בפרי אייג'נסי הקרב ובא, אלא אם כן תקרה איזושהי קטסטרופה בקליפרס וקוואי לאונרד יהפוך לשחקן חופשי.
אפרופו הקליפרס, הם עשו מהלך שכולנו רצינו שהם יעשו בקיץ כשהשיגו את ראג'ון רונדו. אפשר להתווכח האם הם שילמו יותר מדי על רונדו – לו וויליאמס (שמתאחד באטלנטה עם מוסדות הבידור החביבים עליו), 2 בחירות סיבוב שני ומזומן – בהתחשב בכך שהם יכלו פשוט להחתים אותו בקיץ, אבל הקליפרס הוציאו את הכסף שלהם בקיץ על סרג' איבקה, הוצאה סבירה לחלוטין, מה שלא הותיר להם יותר מדי גמישות ביכולת שלהם להחתים את רונדו.
כעת השאלה היא האם לרונדו יש עוד מה לתת? האם הוא שוב יפתיע בפלייאוף ויהפוך את עורו לפלייאוף-רונדו?
זו התקווה של הקליפרס, שמשוועים לגרסה הזו של רונדו, של שחקן שמסוגל להוביל את הכדור ולשבור את ההגנה אחרי שקוואי או PG יעשו בה את הסדק הראשון. בדומה לפי.ג'יי טאקר והבאקס, המהלך הזה לא פוגע בסיכויים של הקליפרס בפלייאוף, אבל יש סיכוי קטן שהוא ישפר אותם.
מעבר לטריידים שציינתי היו עוד טריידים יותר קטנים (ג'ורג' היל לפילדלפיה, נורמן פאוול לפורטלנד, ג'יי.ג'יי רדיק לדאלאס), אבל הטריידים המעניינים יותר הם דווקא אלו שלא קרו. אלו היו הטריידים סביב קייל לאורי (שנשאר בטורונטו) ואנדרה דראמונד (שנשאר בקליבלנד וכנראה יסכם איתם על ביי-אאוט).
נתחיל מדראמונד דווקא. בעקרון שוק הביי-אאוט מורכב מכוכבים מזדקנים שכבר נמצאים מעבר לשיא אבל החוזה שלהם עדיין בשיאו. בלייק גריפין, למרכוס אולדריג' ודומיהם. דראמונד הוא עוף מוזר בשוק הזה. בדרך כלל הריבאונדר המוביל בליגה ב-5 השנים האחרונות לא הופך להיות פנוי בביי-אאוט, בטח לא אם הוא בן 27.
מצד אחד, זה אומר לא מעט על הליגה. על איך הליגה כבר לא מתלהבת מסטטיסטיקות יבשות. עברו הימים בהם הג'וש סמית'ים היו מקבלים חוזים מנופחים שלא היו משרתים את עמודת הנצחונות. כעת הליגה מודדת שחקנים בעזרת אינספור מדדים אחרים והמדדים הללו פחות מחמיאים לדראמונד. זו הסיבה גם שבדדליין שעבר קליבלנד קיבלה אותו תמורת כלום. זו הסיבה שהוא מימש את אופציית השחקן שלו בקיץ. הוא ידע שלא מחכה לו חוזה של 28 מיליון דולר בחוץ. יכול להיות שזה מסמן איזשהו תהליך התבגרות של הליגה.
מצד שני, האם זה הוגן שעכשיו ברוקלין תוכל פשוט לצרף את דראמונד בחוזה מינימום? האם זה הוגן שהלייקרס או הקליפרס יוכלו לבצר את עמדת הסנטר שלהם בעזרתו? האם זה תורם לשוויוניות של הליגה?
זו שאלה לא קלה. אם ברוקלין תחתים את דראמונד זה יהיה חוקי וכשר, אבל זה יהפוך אותם לפייבוריטים עוד יותר ברורים ממה שהם ויפגע בתחרותיות של הליגה. זמן טוב להזכיר שמאז הפציעה של קווין דוראנט לנטס יש את המאזן הכי טוב בליגה (3-14) עם ההתקפה הרביעית בטיבה בליגה. בלי קווין דוראנט. זה די מטורף.
יכול להיות שהשוק יפתור את הבעיה מעצמו. לניקס יש יותר כסף מתחת לתקרה להציע לדראמונד ויכול להיות שזה מה שימשוך אותו וימנע את ההצטרפות שלו לאחת הפייבוריטיות הבכירות, אבל זו שאלה שצריכה להטריד את אדם סילבר. איך דרך המסננת של ה-CBA חדרה הסיטואציה הזו, בה סנטר בכיר ובשיא הקריירה שלו יכול פשוט להצטרף לאחת הקבוצות החזקות בליגה?
בעוד דראמונד היה צפוי להישאר בקליבלנד ולהתקדם לשוק הביי-אאוט, ללאורי היו לא מעט מחזרות, במיוחד הלייקרס וההיט, אולם מאסאי יוג'ירי רצה את טיילר הירו או טיילון הורטון טאקר כחלק מהחבילה עבור לאורי. עבור שתי הקבוצות הללו מדובר בויתורים כואבים בשביל פוינט גארד בן 35.
אולי יוג'ירי היה צריך לוותר כי יכול להיות שהוא יאבד את לאורי תמורת אוויר נפוח בקיץ, אבל יכול להיות שלאורי יחתום מחדש בקנדה וגם אם לא, כפי שבובי מארקס ציין בטוויטר, סיין-אנד-טרייד הפך להיות כלי נפוץ יותר בשנים האחרונות כך שיוג'ירי אולי עוד יצליח לקבל משהו עבור לאורי.
מבחינת מיאמי אפשר להבין למה הם לא היו מוכנים להעביר את הירו. הוא בן 21 והוא הראה שהוא יכול לככב בפיינלס. זה מספיק בשביל להפוך אותו ל-untouchable.
עם זאת, הרציונליזציה אצל הלייקרס היא קצת קשה יותר. יכול להיות שבדיעבד נגיד שהלייקרס העריכו ביתר את THT, אבל אם קייל קוזמה לא בדיונים, אז טאקר הוא נכס הטרייד האמיתי האחרון שנשאר ללייקרס (כל השאר נמצאים במכולה של דייוויד גריפין). לוותר עליו ביחד עם שרודר וקולדוול פופ היה פוגע גם בעומק של הלייקרס. זה מהלך שקבוצות של לברון ג'יימס לא היו אמיצות מספיק לעשות בעבר. כעת ללייקרס נשאר את שוק הביי-אאוט כדי להשלים את הסגל, אבל קשה לראות איך הם משיגים משם שחקן שיעזור להם לשרוד את התקופה ללא לברון וללא AD.
באחד הפרקים בסדרה הלא נגמרת "איך פגשתי את אמא" טד עובר דירה ומרשל ולילי נשארים לגור לבד. זה בהחלט מוזר שזוג מאורס גר ביחד עם שותף אבל אחרי יום שבו הם לא מצליחים לנהל את החיים שלהם לבד מרשל מתיימר להסביר את הפרדוקס. הוא מספר ללילי על עץ באמזונס שיכול לגדול רק סביב עץ קיים, ושהם העץ הזה. הם לא יכולים להתקיים בלי טד (2:50 בסרטון למעלה).
הלייקרס כרגע הם בלי הטד שלהם. הקבוצה הזו נבנתה כדי להשלים את לברון ו-AD ובלעדיהם, מדובר בקבוצה חלשה. ב-957 פוזשנים העונה ללא לברון ו-AD הנט רייטינג שלהם עומד על 7.0-. על פני העונה כולה, זה שווה ערך לנט רייטינג ה-28 בליגה.
שני המשחקים הקרובים שלהם הם עוד יחסית נציחים (מול קליבלנד ואורלנדו), אולם אחר כך מחכה להם לו"ז לא פשוט בכלל עד סוף אפריל. מילווקי, סקרמנטו (עם דארון פוקס הרותח), קליפרס, טורונטו, מיאמי, ברוקלין, ניקס, שארלוט, בוסטון, יוטה (פעמיים) ודאלאס (פעמיים).
לברון צפוי להיעדר בין 3 ל-5 שבועות נוספים. כרגע אין יותר מדי דיווחים מעודדים לגבי מתי דייוויס יחזור לפרקט. אם הייתי צריך לקבוע ליין על כמות הנצחונות של הלייקרס בסטרץ' הזה אני מניח שהליין היה סביב 6, כלומר 40% הצלחה. המערב לא מחכה לאף אחד ובזמן הזה הנאגטס, הבלייזרס והמאבס (שכולן התחזקו במידה כזו או אחרת בדדליין) כנראה יעקפו את הלייקרס, מה שישים אותם במקום ה-7.
על אף הפסקה המדאיגה הזו, אני חייב להגיד שאני לא מוטרד מהלייקרס. הפציעות של דייוויס ולברון לא אמורות להשבית אותם לפלייאוף, וכשהם בריאים הם עדיין הכי טובים בליגה. זה כן יוצר עוד דרמה משום שנדיר מאוד שיש פייבוריטית בפלייאוף בלי יתרון ביתיות. הדבר הכי קרוב לזה היה אולי הסלטיקס ב-2010 (שסיימו במקום ה-4) או הלייקרס ב-2003 (מקום 5) או הרוקטס ב-1995 (מקום 6). זה הולך להיות עוד סיפור מרתק בקריירה של לברון ג'יימס. אם הוא יצלח אותו, זה יהיה לא פחות מרהיב מ-MVP חמישי, עליו הוא יאלץ לוותר בעקבות הפציעה שלו.
