• yuvaloz55

סגירת מעגל

לפני 6 שנים ו-4 חודשים סטף קרי קלע את השלשה המפורסמת שלו שניצחה את המשחק מול אוקלהומה סיטי. זאת הייתה שלשה כל כך גדולה שהיא סחטה ממייק ברין האגדי קריאת "BANG". ה-Bang של ברין זו קריאה ששמורה לזריקות גדולות באמת, גיים ווינרים וסלי מומנטום אדירים. זו קריאה שאומרת לך שקרה פה עכשיו משהו חריג, משהו מיוחד, משהו שנזכור. בסרטון היוטיוב המושלם Mike Breen’s Most Iconic “Bang” Calls of All-Time אפשר לשמוע את ברין מבנג את השלשה הגדולה של ריי אלן ב-2013 מול הספרס, את שלשת הנצחון של דרק רוז על קליבלנד ב-2015, את השלשה של ג'רמי לין בשיא הלינסאניטי. כל הזריקות הללו קיבלו קריאת באנג אחת בלבד, אבל השלשה הזאת של קרי קיבלה דאבל באנג. זו פשוט הייתה זריקה שגילמה בתוכה כל כך הרבה עוצמות שברין היה חייב לשחרר עוד זעקה מושלמת, ואני הייתי חייב לשחרר את הפוסט הזה.





השלשה הזאת הגיעה בשיא של משחק אדיר מול הת'אנדר, בשיא עונת ה-73-9 של הווריורס, עונת ה-unanimous MVP של סטף. הייתה תחושה שסטף והווריורס מצאו איזושהי נוסחת קסם. שבזמן שכולם משחקים כדורסל הם משחקים בענף אחר.

באותה נקודה סטף היה על האוטוסטרדה להר ראשמור, רק שבמקום לצעוד לשם בנתיב שפילסו עבורו מייקל או מג'יק או קארים או בירד הוא סלל בעצמו נתיב חדש בדרך למועדון של הגדולים מכולם. אם ב-2016 סטף היה לוקח אליפות עם פיינלס MVP, אחרי עונה של 9-73, יש סיכוי לא רע שהוא היה היום ממוקם גבוה יותר מלברון בכל הדירוגים הוירטואליים שמכלים את זמננו. היו לו 2 אליפויות, בדיוק כמו לברון, והיו לו שני ניצחונות בפיינלס על לברון. הדיון הזה לחלוטין היה נוטה לטובת סטף. הוא היה עד כדי כך טוב. כל מה שהיה חסר זו רק הטבעת שתתן את התוקף הרשמי לכל מה שחשבנו באותם רגעים.


התחושה הייתה שזה בלתי נמנע. הפלייאוף ב-2016 היה אמור להיות רק בשביל הרשמיות, כמו הפלייאוף ב-1996 שהיה בעיקר טקס הכתרה ארוך לקבוצה הגדולה בכל הזמנים של הבולס. כך היה אמור להיות גם עם הווריורס של 2016. אלא שבסיבוב הראשון סטף נפצע, רק באמצע הסיבוב השני הוא חזר ובגמר המערב פתאום הווריורס מצאו את עצמם במשבר זהות מול הגודל של הת'אנדר והכשרון של ווסטברוק ודוראנט. הם היו בפיגור 1-3 אבל אז הם מצאו את הכח הדרוש כדי לעשות את אחד הקאמבקים הגדולים בכל הזמנים. קליי תומפסון דפק את אחת ההופעות האינדיווידואליות הגדולות של העשור במשחק 6 ובמשחק 7 בבית הווריורס סגרו את הסדרה.


זה היה נצחון אדיר של הווריורס, אבל התדמית הבלתי שבירה שלהם נסדקה. דרך הסדק הזה לברון ג'יימס והקאבס פרצו את דרכם בגמר כדי להשלים את הקאמבק הגדול בכל הזמנים ולחזור מפיגור 1-3 לנצחון בסדרה. הווריורס, ובעיקר סטף קרי, לא הצליחו להשליט את הטרור שהם היו רגילים להשליט בעונה הרגילה מול ההגנה החונקת של הקאבס. כל הפסקאות המפוצצות שלי מפברואר נראו כמו שפיכה מוקדמת. כל הסופרלטיבים נראו מגוחכים. לברון ברח לסטף במירוץ על תואר השחקן הכי טוב מאז מייקל.


באותו קיץ קווין דוראנט הגיע לווריורס ושפך עוד מאה טון מורכבות על הסיפור הזה. אמנם הווריורס הפכו להיות הפייבוריטים הברורים לאליפות וסטף הוסיף עוד שתי אליפויות לרזומה, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. משהו בנשמה של הווריורס, ובנשמה של הליגה, הושחת באותו קיץ. האוטוסטרדה שסטף סלל להר ראשמור נחסמה. לא משנה כמה אליפויות הוא יוסיף לעצמו עם דוראנט, הסלקטור של המועדון של הגדולים מכולם לעולם לא יכניס אותו כי הוא הגיע עם +1.


באותה תקופה אני זוכר שהתחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות על גדולתו של סטף - האם סטף באמת היה כזה גדול כמו שחשבתי בפברואר 2016? או שאולי זו הייתה אשליה? אולי למשחק שלו יש תקרה בפלייאוף, איפה שאפשר להיות יותר פיזיים ואגרסיביים איתו? אולי בעצם הוא לא כזה גדול? הרי אם הוא כזה גדול – אז למה הוא צריך את דוראנט לידו? אבל אולי זו הגדולה האמיתית – לזהות שהוא צריך לידך סופרסטאר אחר? יכול להיות, אבל זו לא הגדולה שגדלתי עליה, וזו לא הגדולה שגרמה לי להתאהב בסטף.


זה המעגל שנפתח בקיץ 2016, אלו סימני השאלה שהתחילו לרחף מעל הקריירה של סטף. אני זוכר שכבר אז חשבתי לעצמי שהסיכוי היחיד של סטף לחזור לסלול את האוטוסטרדה שלו זה אם הוא יקח עוד אליפות בלי דוראנט. אם הוא ישלים את מה שהוא לא הצליח להשלים ב-2016.



עכשיו, 6 שנים ו-4 חודשים מאוחר יותר אפשר להגיד סוף סוף שהמעגל הזה מתחיל להיסגר, וזה הסיפור הגדול של הפיינלס האלה. יש עוד המון סיפורים אדירים מהפיינלס הללו (ובסוף הפוסט הזה אני גם אדרג אותם), אבל חשוב להתחיל ממה שחשוב, והדבר הכי חשוב שיצא מסוף השבוע הקודם זה שסטף קרי קיבל את כרטיס הכניסה שלו למועדון.


בתור מישהו שחשב שסטף שייך למועדון הגדולים ביותר לאורך כל הזמן הזה זה היה מצד אחד כיף גדול. ההופעה של סטף במשחק 4 הייתה קטרזיס ברמה הגבוהה ביותר. בחוץ, מול ההגנה הכי טובה בליגה, כשאתה יודע שהמשמעות של הפסד היא שהסדרה ב-99% גמורה. מתוך הקונטקסט המאיים הזה סטף התפרץ לערב של 43 נק' וסחב את הווריורס לניצחון על גבו.


עד המשחק הזה הסלטיקס שמרו על סטף ב-drop ועשו את זה יחסית לא רע. סטף נתן אחלה סדרה בתור סולן אבל הלהקה של הווריורס עדיין לא ניגנה. ההופעה של סטף במשחק 4 גרמה לאימה יודוקה לחשוב פעמיים האם הוא רוצה להמשיך עם הסכמה ההגנתית הזאת. עד המשחק הזה יודוקה היה כמו הנהג הזה שמציץ בפלאפון תוך כדי נהיגה, ורוב הזמן הוא הצליח להציץ בלי ששום דבר רע יקרה, אבל אם אתה תציץ בפלאפון יותר מדי זמן באיזשהו שלב אתה תעשה תאונה, וזה בדיוק מה שקרה במשחק 4. יודוקה התנגש במלוא העוצמה בכח ההתקפי של סטף קרי ומאז הוא הפסיק להציץ בפלאפון.

במשחק 5 הוא כבר נהג בצורה הרבה יותר זהירה, כשהגבוה בפיק-אנד-רול של סטף מחכה בעמדה הרבה יותר גבוהה מעבר לקשת או אפילו עם דאבל-טים. יודוקה עדיין היה מציץ מדי פעם בפלאפון עם ה-drop coverage, אבל הוא היה רק מגניב מבטים. הוא עשה את זה הרבה יותר בזהירות.


יודוקה החליט לעצור את סטף בכל מחיר, ובמידה מסוימת הוא עשה את זה. במשחק 5 הסלטיקס הצליחו להלחיץ את סטף ולהיות אגרסיביים איתו עד כדי כך שבפעם הראשונה מזה 223 משחקים הוא לא קלע שלשה, וגם במשחק הזה (מול הבאקס ב-2018) הוא יצא באמצע הרבע השלישי בגלל פציעה ולא חזר. ב-38 משחקי הפלייאוף הקודמים שלו הוא קלע לפחות 2 שלשות למשחק. ההגנה של הסלטיקס על סטף הייתה טובה בקטע חריג במשחק 5.


אבל זה בדיוק הקטע עם סטף. אתה יכול לעשות הכל נכון מולו, ועדיין לטעות. אין כזה דבר בעצם הגנה טובה על סטף. הוא לקח את האגרסיביות של הסלטיקס והפך אותה על פיה. ברגע שהפוקוס של ההגנה של הסלטיקס הפך להיות על סטף, זה פתח את המשחק עבור כל השאר. וויגינס חתך לליי-אפים, דריימונד מצא את הקלעים הפנויים, הכל הפך להיות הרבה יותר קל ומוכר. הלהקה התחילה לנגן. המכונה של הווריורס נכנסה לפעולה ולפרקים משחקים 5 ו-6 הרגישו כמו משחקי עונה רגילה מ-2016, שבהם אתה יודע שבסוף ה-death lineup של הווריורס יכנס לפעולה ויגמור את המשחק.


זה מה שמרגיש קצת מוזר עם הגושפנקא הזו שסטף קיבל בעקבות הסדרה הזו. הוא לא עשה משהו שלא ידענו שהוא מסוגל לעשות. בניגוד ליאניס בעונה שעברה או לקוואי ב-2019, שהתעלו לרמות שלא ידענו שהם מסוגלים להן, מה שסטף עשה בפיינלס הללו לא היה יוצא דופן.



נכון, בהגנה הוא היה הרבה יותר דומיננטי מבפיינלס קודמים. הוא הרבה יותר מסיבי (או פחות כחוש) אז נהיה קשה יותר לצוד אותו במיס-מצ'ים והוא כמעט ולא עשה טעויות בהגנה, אבל ההייפ סביב סטף בגמר הזה לא נובע כי הוא שמר על ג'יילן בראון טוב בחילופים. זה בגלל הגאונות ההתקפית שלו, וזה לא היה משהו שכבר לא ראינו ממנו. הוא כבר הוביל קבוצה לאליפות ככוכב הראשי. הוא כבר דפק משחק של 40 נק' בפיינלס. הוא כבר גרם ליריבה שלו לשבור את הראש ולכופף את כל השיטה ההגנתית שלה אליו.


זה פחות או יותר אותו תסריט שראינו בפיינלס של 2015 מול הקאבס. מול קבוצה שהתחברה תוך כדי העונה, מול מאמן רוקי, אחרי שנפלו לפיגור 1-2 בסדרה. בנקודה הזאת הווריורס עשו שינוי בחמישייה והכניסו את אנדרה איגודלה במקום אנדרו בוגוט וזה עזר להם לנצל יותר טוב את הבליצים שהקאבס עשו על סטף בהתקפה כדי להוציא ממנו את הכדור. ה-death lineup של הווריורס נולד במשחקים הללו, וזה היה שח-מט.

הווריורס ניצחו את כל המשחקים שנותרו בסדרה. סטף סיים את הסדרה עם ממוצעים של 26.0 נק', 6.3 אס', 5.2 ריב' ו-38.5% מהשלוש. הוא סיים את משחק 5 עם 37 נק' ואת הסדרה כולה עם מדד +/- של 8.7+, שני מבין כל השחקנים ששיחקו בסדרה, והפיינלס MVP הלך לאותו שחקן – אנדרה איגודלה – שהפך לשחקן הראשון שזוכה בתואר למרות שלא פתח בחמישייה בחצי מהסדרה.


אחת הטענות המקובלות לטובת הזכייה של איגודלה הייתה שהוא עזר לעצור את לברון בסדרה הזאת (עד כמה שאפשר לקרוא ל-35.8 נק' ו-13.3 ריב' לעצור). אבל זה היה הנרטיב של הגמר הזה. הווריורס עצרו את לברון יותר משהם ניצחו את הקאבס. סטף והווריורס היו צריכים שקיירי ארווינג וקווין לאב יהיו פצועים כדי לנצח את לברון ב-6 משחקים.


הנרטיב הזה קיבל חיזוק עם הזכייה הלא צפויה של קליבלנד ב-2016. הסדק אחרי הסדרה עם הת'אנדר והשבר אחרי ההפסד לקאבס גרם לנרטיב שסטף אולי הוא לא הנסיך שהובטח להתחזק. שאולי בפלייאוף, איפה שהגודל והפיזיות מקבלים יותר משמעות, יש באמת תקרת זכוכית לנזק שסטף יכול לעשות.


ההופעה של סטף בפלייאוף הזה גורמת לנרטיב הזה להיראות מגוחך. סטף היה דומיננטי בסדרת הגמר הזו בצורה דומה לדומיננטיות של יאניס בפיינלס של העונה שעברה או של דירק ב-2011. מעולם לא היה שחקן בגודל שלו ששלט במשחק בכזאת עוצמה. היה ברור שהוא השחקן הכי טוב על המגרש ושאין ליריבה שלו תשובה אליו.


אפשר היה גם לראות שהבטחון שלו הלך והתחזק בסדרה הזאת. כשהוא קיבל את הורפורד בחילוף בפיק-אנד-רול הוא רקד מולו, כשהסלטיקס עשו עליו בליץ הוא ישר מצא את השחקן הפנוי שישחק 4 על 3, כשהם עשו drop הוא טיווח אותם מבחוץ, כשהם לחצו אותו הוא חדר לצבע ויצר כאוס. זאת הייתה הופעה מחשמלת של גאון כדורסל.


אבל שוב, זאת לא הייתה הופעה שלא ראינו כמוה אף פעם מסטף. כאמור, זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נתן הופעה ברמה הזאת בפיינלס. פשוט הפעם כבר אי אפשר לשכנע אותנו שזה כי קיירי נפצע או כי סטף צריך עוד סופרסטאר כמו דוראנט לידו כדי לקחת אליפות. הפעם אי אפשר להתעלם מכמה השחקן הזה גדול. וגם סטף לא מתעלם מזה.


בשיא חגיגות הזכייה, כשהוא עם משקפי מגן ומקורצף משמפניה, סטף צעק למצלמה "מה הם הולכים להגיד עכשיו?".



לרוב אנחנו מייחסים לסטף איזושהי סטואיות. הוא מעל הנרטיב, זה לא מעניין אותו, רק מעניין אותו לנצח. אבל זה כמובן לא הגיוני. לכולם יש אינטרנט היום ואי אפשר באמת להתעלם מהרעש הבלתי פוסק הזה, מהסקיפ בייליסים והשמעון ריקלינים של העולם. איכשהו, גם עם פיצ'ר ה-mute המושלם, הרעש הזה יזהם לך את הפיד.


והיה משהו כל כך מספק באמירה הזאת של סטף, כי מה באמת הם הולכים להגיד עכשיו? סטף עשה בדיוק מה שהוא עשה ב-2015, עם יותר נסיון ויותר סטייל, ועכשיו פתאום אנחנו חוגגים אותו? למה לא חגגנו אותו כבר אז?


אז סקיפ בייליס כמובן כבר התחיל לפמפם את השטויות מחרחרות הרייטינג שלו (ספוילר – בוסטון לא הייתה יריבה ראויה, שזה טיעון שהולך להיראות טפשי בעוד כמה עונות כשהקבוצה הזו תגיע לעוד לפחות 2-3 גמרים) אבל סטף כבר באמת יכול לשים את כל הטמבלים האלה על mute. הוא אלוף 4 פעמים. הוא MVP פעמיים. הוא פיינלס MVP. הוא הקלעי הכי גדול בהיסטוריה של המשחק והשחקן שהכי השפיע עליו מאז מייקל ג'ורדן. קווין דוראנט בעיקר רואה אבק בימים האחרונים כשמדברים על המקום שלו מול סטף בדירוג השחקנים הכי גדולים בכל הזמנים.



הדירוג הזה הוא כמובן סובייקטיבי ומוטה ונועד בעיקר למטרות הקלקה, אבל יש דירוג נוסף שגם הוא סובייקטיבי ומוטה ונועד למטרות הקלקה. מה שנחמד בדירוג הזה הוא שהקריטריונים בו הם קצת יותר ברורים – וזה הדירוג של מי הקבוצה הכי גדולה מאז הבולס של ג'ורדן.


ובדירוג הזה האליפות הזאת של הווריורס מכניסה אותם למועדון אקסלוסיבי מאוד. אף קבוצה מאז 1998 לא זכתה ב-4 אליפויות בטווח זמן של 8 שנים. הספרס היו הכי קרובים לכך עם 4 ב-9 שנים (בין 1999 ל-2007) ואפילו הגדילו לעשות עם 5 ב-16 שנה כשהוסיפו את האליפות המתוקה שלהם ב-2014, אבל חוץ מהם לאף קבוצה לא הייתה את אריכות הימים הזו שיש לווריורס.


לברון ג'יימס גם זכה ב-4 אליפויות ב-9 שנים אבל הוא עשה את זה בשלוש קבוצות שונות וצריך ספר שלם כדי להכיל את כל המורכבויות של הקריירה של לברון (אולי אני אכתוב כזה כשהוא יפרוש), אבל אם אנחנו מתייחסים רגע רק לקבוצות – אז הווריורס הם סטנדרט הזהב של הליגה. הם משחקים בסגנון שאף אחד לא משחק, הם מפתחים שחקנים in-house (ג'ורדן פול וקוון לוני הם שחקנים שאולי משחקים ביוון היום אם הם נבחרים בדראפט על ידי, נגיד, אורלנדו), הם מסוגלים לקחת פרויקטי שיקום ולהוציא מהם את המקסימום (אנדרו וויגינס הוא הדוגמא הנוכחית מן הסתם, אבל אל תשכחו גם את ג'אוול מגי), הם לא מפחדים ללכת קילומטרים ארוכים מעבר לתקרת המס.


הספרס בעיניי עדיין במקום הראשון בגלל שהם עשו את זה במשך כל כך הרבה שנים עם כל כך הרבה גרסאות שונות, אבל הווריורס נמצאים איתם ב-tier העליון לפני ה-tier של הלייקרס של שאק וקובי וההיט בקדנציה של לברון ואז ה-tier של הקאבס של לברון בקדנציה השנייה, הלייקרס של קובי, הסלטיקס של הביג-3 והבד-בויז פיסטונס 2.0.


הקטע הוא שהדירוג של הווריורס הוא רק זמני, ואם אני מסתכל קדימה, הם יעברו את הספרס באיזשהו שלב. ב-8 העונות האחרונות רק ב-3 לווריורס היה את ההרכב של סטף, קליי ודריימונד (בלי דוראנט) בריא, והם זכו באליפות ב-2 מ-3 העונות הללו, כשבשלישית הם מפסידים בגיים 7 בגמר מול לברון. עכשיו שלברון נראה מחוץ לתמונה, ראוי לשאול את השאלה הזו - האם יש מישהו שיכול לעצור את המכונה הזאת של הווריורס?

סטף ימשיך להיות דומיננטי ככה גם בשנים הבאות. סגנון המשחק שלו הולך להתיישן כמו יין מפרובאנס כי הוא לא מעמיס על עצמו בהובלת הכדור ובקבלת ההחלטות כמו שלברון או הארדן או ווסטברוק העמיסו על עצמם, ותאריך התפוגה על הקליעה שלו הוא אינסופי. כל עוד הוא ישמור על כושר מספיק טוב כדי להמשיך להתרוצץ ולהיות איום בלי הכדור (ולא נראה שזה הולך להשתנות בקרוב) סטף ימשיך להיות דומיננטי. וכל עוד סטף דומיננטי החלון של הווריורס יהיה פתוח.


השאלה היא האם בעונה הבאה היריבות יהיו חזקות יותר. יכול מאוד להיות. דנבר והקליפרס יהיו בריאות יותר, ממפיס תהיה מנוסה יותר, דאלאס תהיה חזקה יותר. ובמזרח, בוסטון תהיה יותר בשלה או אולי יאניס או דוראנט יגיעו לגמר ויתנו לסטף פייט יותר רציני בגזרת השחקן הכי טוב בסדרה, אבל מול כולן לווריורס יש יתרון מנטלי אדיר וחביות עודפות של נסיון במעמדים הללו, וזה כמעט לא משנה מה הם יעשו בעונה הרגילה.

גולדן סטייט היא אחת מ-2 קבוצות בלבד ב-15 העונות האחרונות שזכו באליפות למרות שהיו להן אחוזי הצלחה של מתחת ל-65% בעונה הרגילה. עם כמה שהנתון הזה הוא אזוטרי, הוא הופך להיות קצת מעניין כשמבינים ששתי הקבוצות הללו הגיעו בשנתיים האחרונות (מילווקי בעונה שעברה הייתה עם אחוזי הצלחה אפילו נמוכים יותר מאלו של הווריורס העונה).


אפשר להסתכל על זה כעוד מכה בכנף של החשיבות של העונה הרגילה, וזו בהחלט זווית מספרית לתקף משהו שכולנו מרגישים כבר כמה וכמה שנים, אבל בעיקר זה צריך ללמד אותנו לא להספיד את סטף קרי והווריורס. גם כשהוא מגיע לפלייאוף אחרי חודש שהוא לא ראה פרקט מדובר באחד השחקנים הכי גדולים אי פעם שדרכו על פרקט, שעדיין רחוק מקריאת הבאנג האחרונה שהוא יקבל ממייק ברין.




ועכשיו, לדירוג הסיפורים הכי גדולים של הפיינלס הכי סיפוריים שהיו לנו מזה שנים:

· אימה יודוקה מגיע הכי קרוב שאפשר לקחת אליפות בעונת הרוקי שלו – בדרך כלל אנחנו לא יודעים להגיד מה הערך של המאמן כי אנחנו פשוט לא חשופים למה שהוא עושה מאחורי הקלעים. עם יודוקה זה לא המצב. אפשר פשוט להרגיש את הכח שלו והאחיזה שלו בקבוצה. זו אחת מעונות הרוקי הכי מרשימות של מאמן אי פעם.


· פייק קליי יורד למגרש במשחק 5



· ג'יילן בראון יותר טוב מג'ייסון טייטום – אני כל כך אוהב ושונא את האינטרנט בו זמנית שהטייק הזה קיים כי החלק הימני של המח שלי מסכים עם הטייק הזה והחלק השמאלי של המח שלי מתנגד נחרצות לטייק הזה, וכנראה שרק עוד שנתיים-שלוש נדע איזה חלק של המח שלי צודק.


· גארי פייטון ג'וניור – בין 2016 ל-2021 גארי פייטון ג'וניור היה ב-4 קדנציות בליגה ו-5 קדנציות שונות בג'י-ליג. למרות ההגנה החונקת שלו שעברה אליו בגנים, הוא לא הצליח להשתקע ב-NBA ולמצוא קבוצה שתאמין בו מעבר לחוזים של 10 ימים. בקיץ הוא נלחם על המקום ה-15 ברוסטר של גולדן סטייט, וכשנאמר לו שיכול להיות שהוא לא יקבל אותו הוא ניסה להישאר כעורך וידאו.

"ניסיתי להשיג את הג'וב הזה כדי להישאר קרוב לקבוצה. אתה אף פעם לא יודע מתי תהיה אופציה לחוזה של 10 ימים" אמר פייטון בראיון ל-ESPN כשסיפר את הסיפור המוטרף הזה מוקדם יותר החודש. פייטון בסוף לא נחתך והפך להיות השחקן ה-15 של הרוסטר, ובסופו של דבר הפך לבורג חשוב באליפות הזו של הווריורס, למרות הפציעה המפחידה שלו בסדרה מול ממפיס ולמרות המגבלות ההתקפיות שלו.

ב-29 קבוצות אחרות בליגה פייטון כנראה לא היה מצליח לחצוב לעצמו תפקיד ברוטציה, אבל דווקא בגולדן סטייט, בקבוצה הכי טובה בליגה, הוא הפך להיות שחקן רוטציה משמעותי. זה היתרון הגדול בלשחק ליד סטף – הוא מאפשר להחביא את החסרונות של השחקנים שלצידו ולהעצים את היתרונות שלהם. הוא מאפשר לשחקנים שלידו להיות הגרסא הכי טובה של עצמם.


· הספסול של דריימונד גרין במשחק 4 – לדריימונד יש אמירה מפורסמת שאומרת שיש שחקנים של 82 משחקים ויש שחקנים של 16 משחקים. כלומר יש שחקנים שינצחו לך משחק בינואר ויש שחקנים שינצחו לך משחקים ביוני. בחלקים הראשונים של הסדרה הזאת דריימונד נראה כאילו נגמר לו הגז אחרי 12 משחקים. ההגנה שלו עדיין הייתה טובה, אבל היא לא הייתה מדהימה ובהתקפה הוא היה נראה כמו ילד שאיבד את אמא ואבא שלו כל פעם שהכדור הגיע אליו. הוא בכלל לא הסתכל על הסל.

במשחק 4 סטיב קר קיבל את ההחלטה האמיצה להוריד את דריימונד לספסל באמצע הרבע הרביעי. זאת הייתה החלטה מקצועית לחלוטין. קוון לוני היה טוב יותר מדריימונד עד אותה נקודה, ובפעם הראשונה בקריירה שלו דריימונד לא היה על המגרש בקראנץ' טיים של הפיינלס לא כי הוא היה מורחק או כי הוא היה בבעיית עבירות, אלא פשוט כי הוא לא היה מספיק טוב.

משהו בחוויה הזאת הצית את האש הפנימית של דריימונד, וכבר בסוף של משחק 4 כשהוא חזר לפרקט, היה אפשר לראות איזושהי חדות, הגרסא הגאה מדי של 2022 התחלפה בגרסא הצנועה במידה הנכונה של 2015 ודריימונד חזר להיות הרול-פלייר המושלם, עם הגנה פנומנלית (כמות ההחלטות המבריקות שלו בהגנה במשחקים האחרונים הייתה בדו-ספרתי גבוה) ועם הניהול משחק המושלם אחרי שסטף יצר את השבר הראשון בהגנה.



קר הוכיח שוב שלהיות מאמן גדול זה לא רק לשרטט את התרגיל הנכון על הלוח, אלא זה להיות האיש עם הביצים הכי גדולות בחדר, ולהיות מסוגל לקבל את ההחלטות בזמן אמת שכולנו רק יודעים לפרשן בדיעבד.


· אנדרו וויגינס – הילד שלי חגג השבוע 9 חודשים, מה שאומר שבחישוב פשוט סיפרתי לו את הסיפור "תירס חם" בערך 15,000 פעם. בערך בפעם ה-4,000 התחלתי לחשוב לעומק על הדמויות ועל התהליך שהן עוברות כי מה כבר הייתי יכול לעשות בשלב הזה.

אז יצא לי לחשוב על אופיר, שהוא הראשון שמתחיל לצעוק "בים בם בם תירס חם", ואיך הוא בעצם היזם של החבורה. הוא הילד בעל החזון, זה שרואה בעיני רוחו את התירס המהביל יוצר מהסיר. כל מי שהגיע אחריו – לירון, יהב, צור, אלית, שחף – הלכו בעקבותיו. אולי הם היו שותפים לחזון, אבל אופיר היה המנהיג. כל זה היה נכון עד שהתגלה שלאופיר לא הייתה באמת תכנית להשיג תירס חם. הוא הוביל את כולם לבית שלו ואפילו ההורים שלו לא היו שם. פאדיחה גדולה.


ואז הייתה התפנית הגדולה בסיפור. שחף, האחרונה שהצטרפה לחבורה, הצילה את המצב והובילה את כולם לסבא שלה שיכין להם תירס חם. כשחשבתי על הסיפור הזה לעומק בפעם ה-7,000 שהקראתי אותו חשבתי על זה שבעוד אופיר הוא המנכ"ל החולמני, שחף היא הפרובלם-סולבר שנמצאת עם הרגליים על הקרקע. היא הכרחית לא פחות מאופיר להצלחה של המשימה שלהם. בלי אופיר לא היה הרעיון של תירס חם, אבל בלי שחף פשוט לא היה תירס חם והרעיון הזה היה מוגדר ככשלון חרוץ. היא מצילה את המצב. פמיניסטית משהו מרים רות.

כל הדמויות באמצע בין שחף לאופיר – לירון, יהב, צור, אלית – הן רול-פליירס. הן לא משפיעות על התוצאה הסופית. לאף אחת מהן אין השפעה על האם יהיה תירס חם או לא. הן פשוט שם כדי למלא את החלל בין אופיר לשחף.

בהרבה חברות או סטארטאפים זה ככה. יש שתי דמויות דומיננטיות ומלא סטטיסטים ביניהם, אנשים שפשוט ממלאים את החלל. מה שיפה בקבוצת כדורסל זה שהדינמיקה היא שונה. מן הסתם יש דמויות דומיננטיות יותר ובווריורס זה סטף, אבל דמויות המשנה הן לא ניצבים בהצגה, ואנדרו וויגינס לא רק שלא היה ניצב, הוא היה ממש כוכב בפלייאוף הזה. ההגנה האדירה על טייטום, ההשתלטות על משחק 5, השיאי קריירה בריבאונדים. זאת הייתה הופעת 2-way מרשימה. מן הסתם לא ב-tier של קוואי או לברון או יאניס, אבל אם אני שם את שלושת הטיטאנים האלה בצד, אני לא מצליח לחשוב על עוד הרבה הופעות יותר מרשימות בשני צידי המגרש של איזשהו שחקן בפיינלס בעשור האחרון.

וויגינס הגיע לליגה בתור אופיר או שחף, אבל הגלימה הזו הייתה גדולה עליו. הוא תויג כשחקן של קלוריות ריקות והקדנציה המוזרה של ג'ימי באטלר במינסוטה לא תרמה למעמד שלו. כשהווריורס עשו עליו טרייד (בדיעבד מדובר באחד הטריידים הכי חד-צדדיים בליגה בעונות האחרונות) היה נראה שהוא הולך לגלם את התפקיד של צור. רול-פלייר שממלא חור עד שהוא יועבר כ-salary-filler בטרייד על כוכב. אלא שדווקא מהתפקיד האפרורי הזה וויגינס מצא את המקום שלו. לא בדיוק רול-פלייר, ולא בדיוק כוכב, אלא רול-פלייר שהוא כוכב. הייתה לו שלשה מתוזמנת היטב ברבע האחרון של משחק 6 שניתקה את מכונת ההנשמה מתקוות האליפות של הסלטיקס.

זו מעשיית NBA עתיקה שהמוסר השכל שלה הוא שיש תמיד אופציה לגאולה. אם יש לך מספיק כשרון ואם המועדון שלך יודע לסחוט את הכשרון הזה החוצה אז הגאולה בוא תבוא.

· קליי תומפסון – איזה חתיכת עילוי הבן האדם הזה. אני מתחיל לפקפק בעצמי אחרי שבועיים שאני לא מתאמן. פתאום אני מגיע לאימון עם חשש. האם הגוף שלי יעמוד בעומס?


קשה לי בכלל לדמיין איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת כשהפער הוא שנתיים וחצי. זה מה שקרה לקליי תומפסון. אבל איכשהו הוא הצליח לשמור את המח שלו נקי ולא לתת לפקפוק העצמי לכרסם במי שהוא – אחד מ-20 השחקנים הכי גדולים בליגה בעשור האחרון (קדימה, תעשו רשימה. אני רוצה לראות את מי אתם שמים שם לפני קליי).


· סטף – את כל מה שרציתי לאמר כבר אמרתי. מה באמת אפשר כבר להגיד עכשיו?













530 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול