האגדה של טרזן

אחד הדברים הכי מגניבים שיצאו לי מ-10 שנות כתיבה בבלוג הזה, חוץ מהכסף והתהילה כמובן, זה שאשכרה יש לי חברים שהכרתי בעקבות הבלוג.

בעולם נטול האלטר-אגו שלי שמרגיש NBA בחיים לא הייתי פוגש את נמו קימחי. בחיים לא הייתי יודע שגם לו יש מן קראש מוגזם על סטף קרי, אפילו יותר מוגזם משלי.

סיפור ההתאהבות שלי בסטף מגיע ממקום מאוד רציונלי. הוא פשוט היה כל כך טוב שהוא שינה לחלוטין את כללי המשחק עבור כולם. היכולת שלו לקלוע שלשות מהפאקינג יציע שינתה את הליגה ושינתה את הספורט, והוא עשה את כל זה בחיוך תינוקי רצחני. אני פשוט מטורף על מהפכנים כאלה.

(מן הסתם מהפכת האנליטיקס נתנה לסטף הרבה מאוד רוח גבית במהפכת השלשות, אבל סטף הוא הפנים של המהפכה הזאת. בלעדיו זה היה לוקח עוד כמה שנים).

בניגוד אליי, סיפור ההתאהבות של נמו בסטף הוא קצת יותר ממקום רגשי. האהבה של נמו לליגה ולכדור הייתה מאוד חזקה באזור שנות ה-2000, כשג'ייסון וויליאמס היה ממרפק אסיסטים, אבל עם השנים היא הלכה ודעכה. הוא עדיין התעניין ועדיין שיחק (השמועות אומרות שמדובר בשחקן 3-על-3 מפחיד), אבל לא באותה תשוקה.

ואז הגיע סטף. משהו בסטף החזיר לנמו את חדוות המשחק, את האהבה והחיבור לכדור. הוא הצית בו מחדש את האש ודרך האובססיה לגדולה של סטף, חזרה לו גם האובססיה לליגה.

כשדיברנו על זה לפני כמה שבועות, מאודים קלות על גג תל אביבי, נמו תיאר את סטף כ"חבל טרזן שלי" ואני חושב שזו אנלוגיה כל כך מדויקת לדפוסי האהדה שלנו סביב ה-NBA.

בניגוד לאהדה של קבוצת כדורגל בארץ, שמגיעה ממקור של זיקה גאוגרפית כלשהי או סתם מסורת משפחתית, ב-NBA דפוסי האהדה שלנו הם שונים. האהדה שלנו יותר דומה לטרזן שנע בין ענפים, כשכל פעם אנחנו תופסים חבל אחר.

לכולנו היה את החבל המקורי, זה שגרם לנו בכלל לשים לב לכדורסל שמתרחש בצד השני של הכדור ולקום ב-4 בבוקר. עבור רוב האנשים מהדור שלי, שכבר לפחות 33 פעמים עשו את הדרך מסביב לשמש, החבל המקורי הוא מייקל ג'ורדן.

מעבר לעובדה שמייקל הוא בלתי מנוצח בגמרים, ומעבר לכל הרגעים האייקוניים (בסרטון פה יש לכם 15 דקות מלאות בכאלו. תענוג לעיניים), הראשוניות של ג'ורדן היא הכח הכי חזק שלו. הגדולה שלו היא חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו ומעיצוב התודעה שלנו כאוהדי ספורט.

זו גם הסיבה, בעיניי, שאין ללברון ג'יימס שום סיכוי בדיון המעיק הזה של לברון מול מייקל. גם אם ללברון היה רזומה עדיף מזה של ג'ורדן (הוא הכי קרוב, אבל עדיין די רחוק) לג'ורדן תמיד יהיה את הפקטור הזה, שקשה להגדיר אותו אבל קל להרגיש אותו, שללברון מעולם לא היה.

אבל ג'ורדן פרש ב-1998 ואז נוצר ריק. החבל של ג'ורדן הגיע לקצה גבול היכולת שלו, וטרזן נותר באוויר, מחכה לחבל הבא שיבוא ויקח אותו לענף הבא, אבל לא היה שם חבל בעוצמה הזאת. היו עוד חבלים מן הסתם. היה את החבל של קובי ברייאנט ושל אלן אייברסון ושל שאקיל אוניל ושל טים דאנקן, אבל אף אחד מהם לא התקרב בעוצמה שלו לחבל של ג'ורדן.

מה שיפה בתאוריית הטרזן היא שאתה לא חייב לתפוס חבל של גדולה. אתה יכול לתפוס חבל של הזדהות או אפילו חבל של שנאה כדי להמשיך ולקפץ בין הענפים.

החבלים שלי אחרי ג'ורדן היו כאלו. היה את החבל של אייברסון לתקופה מסוימת ואז את החבל של קווין גארנט לעוד קצת זמן ואז התחיל לפעפע החבל של לברון. אבל החבל של לברון לא היה חבל דומה לזה של ג'ורדן, אלא הוא היה חבל של הייטריות, והוא הביא אותי למחוזות חדשים ביער העבות הזה של ה-NBA.

אחרי "ההחלטה" של לברון פשוט הרגשתי בוז כלפיו. מן הסתם רוב הביקורת הייתה על הדרך שבה ההחלטה נעשתה, אבל גם על ההחלטה עצמה הרגשתי בזמנו שנאה יוקדת. איך אתה לא נשאר בקליבלנד? איך אתה מצטרף לקבוצה של סופרסטאר אחר? למה אתה צריך את הקיצורי דרך האלה?

עם השנים, דרך החוויות האישיות שלי, למדתי לקבל בהבנה ואפילו להצדיק את ההחלטה של לברון, אבל באותן שנים, אזור 2010-2011, השנאה שלי ללברון הייתה אחת החוויות החזקות ביותר שהיו לי בתור אוהד ספורט.

זו הסיבה שהאליפות של המאבס בסוף 2011 הייתה כל כך מתוקה. זה היה קתרזיס בהתגלמותו, בטח כשלברון נראה כמו צל של עצמו. כל דיבורי ה"לא 4, לא 5, לא 6" נראו כל כך מגוכחים באותו רגע. זה לא הכי כשר להנות מסבל של מישהו אחר, אבל אני חייב להודות שההפסד של לברון ב-2011 הוא אחד מה-guilty pleasures הגדולים ביותר שלי.

אלא שבשנים שלאחר מכן השנאה ללברון התאיידה לה והתחלפה בהערכה מטורפת. עדיין נותרו בי שרידים של הייטריות, אבל זה כבר לא היה מספיק בשביל לתחזק את החבל הזה. הייתי צריך למצוא חבל חדש.

החבל הבא שלי היה דאטה. התשוקה שלי לליגה התמזגה עם התשוקה של הליגה למספרים. השנים של תחילת העשור הקודם היו השנים שהאנליטיקס חדר במלוא העוצמה לליגה. עונת 2010/11 הייתה העונה האחרונה שבה תדירות הזריקות לשלשות לא עלתה. מאז בכל עונה נזרקות יותר שלשות מבעונה הקודמת. ב-2011 רק 22.2% מהזריקות בליגה היו שלשות. היום הנתון הזה עומד על 40%.

בשנים הללו נתונים והשימוש בהם הפכו להיות משתנה מסביר להצלחה ב-NBA לא פחות חשוב מהיכולת של הכוכב שלך לחדור לסל בוירטואוזיות או כמה הוא מדהים בקלאץ'. בשנים הללו המשחק השתנה הכי הרבה מאז שאני זוכר את עצמי. יום אחד רוי היברט היה פייבוריט לשחקן ההגנה של העונה וכמה חודשים אחרי הוא כבר היה מחוץ לליגה.

אני התאהבתי מחדש ב-NBA בתקופה הזאת. אלו היו הימים הראשונים של הבלוג, ואני הסתערתי על כל עמוד סטטיסטיקות שהייתי יכול לשים עליו את הווייפיי שלי, וזה גילה לי את היופי שיש בדאטה. כשאתה מבין איזה כח יש לנתונים, יש לך עוזר בלתי נראה שהופך את הכל לקל יותר. אתה מבין הרבה יותר טוב את העולם, מה משפיע עליו ולמה. בדיעבד, אני מניח שזאת גם אחת הסיבות שהובילו אותי בסופו של דבר לבחור בקריירה בתור דאטה אנליסט.

סטף התמזג בשלמות עם האהבה האמורפית הזאת לנתונים ונתן לה חיים. הוא היה הפרצוף של מהפכת השלשות, שהיא בעצם שם קוד למהפכת הביג-דאטה בגרסת ה-NBA. הוא היה החבל שלי בתקופה הזאת.

עוד דבר יפה בתאוריית הטרזן הוא שלא חייב להיות תמיד רק חבל אחד. בזמן שסטף והווריורס המציאו מחדש את הכדורסל ב-2016, התחיל להיווצר לי חבל חדש.

את יאניס אנטטוקונמפו בחרתי בפנטזי של אותה שנה אי שם באזור המקום ה-50. לא תכננתי לבחור אותו אבל זכרתי איזה מהלך אדיר שלו מעונת הרוקי שלו שבו הוא חסם ליי-אפ בהגנה ותוך 3 שניות הטביע בצד השני, ואמרתי יאללה בואו נתפרע.

במשך רוב העונה הבחירה הזו לא הוכיחה את עצמה יותר מדי אבל אחרי פגרת האולסטאר פתאום קבוצת הפנטזי הבינונית שלי התחילה להתפוצץ. ג'ייסון קיד גילה לעולם את פוינט-יאניס ולפתע עולם חדש נפתח בפני יאניס ובפני הבאקס. אני ממש זוכר משחק של מילווקי מול מינסוטה באותה תקופה כשיאניס מוביל את הכדור בהתקפה ומשום מה הוולבס שמו עליו את ריקי רוביו (כי יאניס היה שחקן שאפשר להחביא עליו שחקנים בהגנה באותה נקודה בקריירה שלו), ויאניס פשוט דרס אותו בדרך לסל. הוא הפך להיות כח שאי אפשר להתעלם ממנו.

יאניס סחב את הקבוצה שלי לגמר וכמעט עד התואר, וביחד עם הסיפור חיים המצמרר שלו פשוט התאהבתי בו. אמנם המשחק שלו לא נקי ומושלם כמו זה של סטף נניח, אבל יש משהו בעוצמה הזאת, בברוטליות הזאת, שפשוט מרגש אותי. לראות את יאניס במתפרצת זה כמו לראות ילד רץ עירום על החוף. זאת פשוט התפוצצות של אנרגיה שאי אפשר לעצור אותה.

במשך שנים האהבה הזו ליאניס הובילה אותי בעיקר למפחי נפש. ההפסדים הכואבים ב-2019 וב-2020 הובילו אותי לאהוב את יאניס, אבל לא להאמין בו כשחקן שיכול לאתגר את הגדולה של לברון ג'יימס, נגיד. שחקן גדול, אבל לא כזה שיהיה הגדול בדורו.

הפלייאוף בעונה שעברה שינה את התפיסה הזאת. ההופעות של יאניס בגמר היו מכוננות. זה היה כמו לראות את הילד שלך הופך לגבר מול העיניים שלך. הבלוק על אייטון בגיים 4, הדאנק אחרי החטיפה של הולידיי במשחק 5 וה-50 נקודות שלו (עם 17 מ-19 מהעונשין) בגיים 6. זה היה קתרזיס מסוג שונה לגמרי מזה שתקף אותי 10 שנים קודם לכן כשדירק נוביצקי השפיל את לברון בגמר. זה היה קתרזיס חיובי.

העונה בניתי על יאניס שיעשה זאת שוב. שיכניס את עצמו לרשימה אקסלוסיבית מאוד של שחקנים שהצליחו להוביל את הקבוצות שלהם לריפיט. במילניום הנוכחי רק שאקיל אוניל, קובי ברייאנט, לברון ג'יימס והווריורס עם KD הצליחו לעשות את זה. תחשבו כמה שחקנים גדולים שיחקו ב-20 השנה האחרונות בליגה שלא הצליחו לעשות את זה (טים דאנקן, קווין גארנט, דירק נוביצקי, קוואי לאונרד), אבל משום מה האמנתי שיאניס יכול לעשות את זה. שיש בו את הגדולה הזו.

אבל התברר שבלי מידלטון ומול ההגנה הקטלנית של הסלטיקס זה היה קצת גדול על יאניס, ובמשחק 7 מול הסלטיקס הוא נפל מהרגליים. הוא לא הצליח לסיים מול הטבעת ונתן את אחד המשחקים החלשים שלו בפלייאוף. זה היה כנראה המשחק הכי חלש של שחקן שסיים עם 25-20-9.

וכעת המסע שלי בין הענפים ביער חוזר לחבל של סטף והווריורס. הוא חוזר לשחקן ששינה את המשחק ומנסה לקבע את מקומו כאחד הגדולים אי פעם. שמוביל את השושלת הכי גדולה של הדור האחרון.

יש המון קווי דמיון בין סטף והווריורס לטים דאנקן והספרס. אפשר לדבר על השקט התעשייתי שהם משרים שמעצים את הפרנצ'ייז שלהם במקום השיתוק שתוקף את כל הפרנצ'ייזים שאכלסו את לברון ג'יימס לאורך הקריירה. אפשר לדבר על השיטות הייחודיות של הקבוצות הללו, על פיתוח השחקנים שלהן ועל היכולת שלהן לזהות כשרון במקומות לא טריוויאליים (תאורטית, ג'ורדן פול ודריימונד גרין היו יכולים לשחק בכל קבוצה בליגה).

אחרי הפלייאוף הזה אפשר להוסיף עוד קו השקה בין סטף לדאנקן. שניהם היו אלה שעצרו את הסופרסטאר הגדול הבא של הליגה. דאנקן והספרס עשו את זה ב-2007 אחרי שלברון פרץ לתודעה עם הנצחון הלא צפוי של הקאבס על הפיסטונס. הספרס טאטאו את הקאבס ב-4 משחקים בסדרה הזו ועצרו את העלייה המטאורית של לברון. רק 5 שנים אחר כך הוא הצליח סוף סוף לקחת אליפות.

בפלייאוף הזה סטף והווריורס עשו את זה ללוקה דונצ'יץ'. אמנם זה לא היה סוויפ, אבל לא היה רגע שבו הסדרה הזו לא הייתה בשליטה מלאה של הווריורס. גם כשהמאבס החטיאו מיליון זריקות פנויות בתחילת הסדרה ואפשר היה לייצר איזשהו שיח היפוטתי על זה שסטטיסטית המאבס עדיפים, היה ברור שאין להם סיכוי מול העוצמה והנסיון וכח האש של הווריורס. מעניין יהיה לראות מתי בפעם הבאה לוקה יחזור למעמד הזה.

הייתי שמח לראות קרב אגרוף במשקל כבד בין שני החבלים שלי – בין סטף ליאניס – אבל כנראה שבחיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים ואני אאלץ לראות את מרכוס סמארט עושה פלופים עד שסטף סוף סוף יקבל את הפיינלס MVP הראשון שלו, שחמק ממנו כל כך הרבה פעמים לאורך הקריירה. אולי אז, סוף סוף, הוא יקבל את ההכרה שמגיעה לו לא רק כשחקן הכי משפיע על המשחק בדור האחרון, אלא כאחד הגדולים שאי פעם דרכו על פרקט. אולי.