• yuvaloz55

The Ballbonic Plague

בדרך כלל הפוסטים שלי הם פוסטים של נתונים. אני צופה במשחקים וחווה את הליגה דרך פריזמה צרה אך עמוקה של מספרים. אני אוהב את משחק הכדורסל ובצעירותי הייתי אף שחקן כושל. זו הייתה המשיכה הראשונית שלי לליגה, אבל אני גם אוהב את הדרך בה המספרים עוטפים את הליגה ואיך כל חוקי המספרים הגדולים ממתממשים בה. במובן מסוים, הגעתי בגלל האהבה, נשארתי בגלל המספרים.


הפוסטים שלי הם בדרך כלל מוטי מספרים כי שם זה הערך המוסף שלי. רוב מי שעוקב אחרי ה-NBA, בטח כל מי שקורא את הטקסטים שלי כאן, אוהב את המשחק. אין לי שום יתרון על אף אחד בגזרה הזו.

אבל עולם התוכן של ה-NBA לא מתחלק רק לטקסטים רומנטיים כלפי משחק הכדורסל וטקסטים מבוססי נתונים ורפרסנים לשובר שורות. זה היתרון בזה שמדובר בליגה כל כך מגוונת, כל כך דינמית וכל כך עמוקה.

אפשר לכתוב על תקרת השכר, אפשר לכתוב על רגעים היסטוריים בתולדות הליגה ששינו את התמונה, אפשר לכתוב על דמויות ענקיות מאחורי הקלעים.


ואפשר לכתוב גם על כמה הליגה הזאת מוזרה לפעמים.

כשאני אומר מוזרה אני מתכוון בקטע טוב, בקטע אפילו די משעשע.

בתור עכבר NBA מתקדם, אחד הדברים הטובים שיש לי בחיים זה חשבון טוויטר שעוקב אחרי רוב פרז. סביר להניח שאם הגעתם עד לפה אתם כנראה חלק מחצי מיליון העוקבים של פרז בטוויטר, אבל לטובת מי שלא מהכיר, אז פרז הוא כנראה האיש שלקח את צייצנות הטוויטר והפך אותה למקצוע. בכל ערב נתון פרז, AKA WorldWideWob, מעלה שלל סרטונים שקשורים לליגה. בחלק מהזמן זה איזה סרטון של היילייט גנרי שיופיע בפיד של כל עמודי התוכן של הליגה, ה-Bleacher Report וה-ESPN וה-House of Highlights. אבל בשאר הזמן אלו סרטונים שפשוט מתארים כמה הליגה הזאת מוזרה. סרטונים שלא מופיעים בתקצירי המשחק הקצרים או הארוכים, פשוט כי האלגוריתמים שמייצרים את הסרטונים הללו לא מייחסים חשיבות למהלכים הללו. אלו מהלכים מוזרים שאין להם השפעה על המשחק, אבל הם מעלים הרבה סימני שאלה על ההתנהגות האנושית של שחקני NBA בפרט ושלנו בכלל.


על מה אני פאקינג מדבר? אחד הדברים שפרז (שאגב, כל ערב בערך משנה את השם שלו בטוויטר לפי מה שיש לו ערב חם, עם איזושהי וריאציה על השם שלו - Wob. לפני כמה ימים הוא קרא לעצמו Kawob Leonard) מרבה לעלות זה סרטונים כאלה.



או כאלה.


או מהז'אנר הזה

מה זה? מה אנחנו רואים בעצם?

בדרך כלל ב-NBA כשהמשחק כבר הוכרע ונותרה בערך חצי דקה לסיום, לא נהוג שהקבוצה התוקפת זורקת לסל. זה לא כתוב בשום מקום, אבל כנראה שיש בזה משהו לא מכבד וכחוק לא כתוב, הקבוצה התוקפת, בדרך כלל, תחזיק בכדור עד תום 24 השניות, ואז הכדור יעבור לקבוצה השנייה שתריץ את הזמן עד לבאזר, כאשר גם היא לא זורקת לסל.


הכל טוב ויפה, רק שאף אחד לא רוצה שאיבוד הכדור ירשם על שמו, מה שמוביל לכך שהכדור עובר מיד ליד במהירות, כמו פייזל שאף אחד לא רוצה להיתקע איתו שניה לפני שהשוטרים מגיעים.


פרז מכנה את זה The Ballbonic Plague. בתרגום עילג אפשר לקרוא לזה המגפה הבולופובית. אין לי מושג אם הוא המציא את זה או מה המקור לשם, אבל אין ספק שהוא מתאר פה תופעה שבה שחקנים מנסים להימנע מאיבוד כדור לקראת סיום המשחק כדי לשפר לעצמם את הסטטיסטיקות.


עוד לפני שניגע בנקודה הטיפשית הזו צריך להתייחס גם למה קורה למי שלא מציית לכללי המשחק. בתחילת העונה שעברה דנבר ובוסטון נפגשו בקולורדו וג'מאל מארי נתן את משחק חייו. הוא קלע 48 נק' והוביל את הנאגטס לניצחון 115-107 על הסלטיקס. הפוזשן האחרון במשחק היה של הכעכים ומארי, במקום לכדרר ולהעביר את הזמן, לקח זריקה בנסיון להגיע ל-50 נקודות. הסלטיקס לא אהבו את זה, הוא החטיא וקיירי ארווינג זרק את הכדור ליציע. "כל בן אדם תחרותי היה מתעצבן ממהלך כזה" אמר ארווינג בראיון אחרי המשחק.



אז הבנו שזה לא מקובל לקחת זריקות במצבים כאלה, גם לא במקרים בהם זה מאפשר לשחקן לשבור שיא אישי או להגיע לאיזשהו ציון דרך בקריירה מבחינת נקודות. אפשר להתווכח גם על הפן הזה, על תחרותיות באופן כללי, אבל יותר מעניין אותי הסיפור סביב הפחד מאיבוד הכדור.

אני כבר עוקב אחרי פרז המון שנים אז השטות הזאת נראית לי כבר חלק בלתי נפרד מהמשחק, אבל פתאום ראיתי עוד כמה דוגמאות מהעונה הנוכחית וחשבתי לעצמי "איזו ליגה מוזרה".


אחת מהן זה קנדריק נאן שמכדרר כמעט לאורך כל שעון ה-24 רק כדי למסור לכריס סילבה ברגע האחרון, שבשניה האחרונה העביר את האחריות לאיבוד לקלי אוליניק (ממליץ לשמוע עם ווליום כדי להאזין לפרשנות של פרז).


דוגמא משעשעת נוספת - ג'וש הארט מכדרר את הכדור לקראת הסיום וממש אורב לג'קסון הייז כדי לתת לו את הכדור ולרשום עליו את האיבוד.


או במקרה הקורע הזה שבו דאווס ברטאנס ממש בורח מהמהלך כדי לא להיתקע עם הכדור בשניה האחרונה (שוב, סאונד אפ לפרשנות המשובחת של פרז).


מעבר לכך שמדובר פשוט בתוכן איכותי, יש פה כמה שאלות קיומיות שמטרידות אותי.

הראשונה היא כמובן, למה שחקנים שמרוויחים מיליונים מתעסקים בשטויות כאלו כמו על מי ירשם האיבוד האחרון? האם אולי הם חושבים שזה ישפיע על ממוצע האיבודים שלהם ושיהיו לכך השלכות עתידיות על החוזה הבא שלהם? האם זו הסיבה ששחקנים גם נמנעים מלזרוק זריקות התאבדות בסוף כל רבע (כדי לשמור על אחוזי השדה שלהם גבוהים)?

אם זה המצב, אז המחלה הבולופובית היא אפילו קשה יותר לבליעה מבחינה מוסרית כי לא רק שאתה מנסה לברוח מהסטטיסטיקה הרעה, אלא אתה מנסה להדביק אותה למישהו אחר ובכך לפגוע אולי בסיכויים שלו לקבל חוזה גדול יותר בעתיד. זהו מדרון מוסרי חלקלק.


אבל כל זה פשוט הופך למיינד פאק אחד גדול כשאתה מבין שהאיבוד הזה לא נרשם לחובת אף אחד. לפי המקורות שאני קראתי (כאן וכאן וכאן) כדי שאיבוד ירשם על שחקן מסוים אותו שחקן צריך לגרום לאיבוד. כאשר שעון ה-24 מסתיים או שעון המשחק מסתיים זה נרשם כאיבוד קבוצתי ולא כאיבוד לחובת שחקן מסוים. אין פה שום עלות מבחינת אף אחד.


יכול להיות שהשחקנים לא מכירים את החוק הזה. טרבון גראהם, ג'ורנימן בהתהוות בליגה שמשחק כרגע באטלנטה, פחות או יותר הודה בזה בראיון לספורטס אילוסטרייטד, וזה משהו שפשוט גרם למח שלי להתפוצץ.


למה כל כך הרבה שחקנים מנסים להימנע ממשהו שאין לו השפעה על שום דבר? האם הם לא מודעים לכך שאין לזה השפעה? אם הם לא מודעים לכך, למה הם לא מודעים לכך? ואם הם כן מודעים לכך, אז למה הם ממשיכים לנסות להיפטר מהכדור?


אפשר גם להתפלסף ולנסות לקשר את ההתנהגות המוזרה הזו לתופעות תרבותיות רחבות יותר, של התנהגות עדרית ולא רציונלית כשברור שיש אלטרנטיבה אחרת, שאנחנו פשוט לא מודעים לה או מתכחשים לה, אבל נראה לי שהמגפה הבולופובית היא קודם כל נורא נורא נורא משעשעת והיא פשוט גורמת לי לחייך.


אפשר לגשת לכדורסל מכיוון של אהבה למשחק ואפשר לגשת לזה מכיוון של מספרים וסטטיסטיקות ומודלים, אבל אפשר גם לגשת לזה מכיוון שטותניקי לגמרי, אפילו קצת ילדותי, ולהנות מזה.

מה עוד אפשר לבקש?



792 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com