רציתי לחכות עם פוסט על אטלנטה הוקס. רציתי לחכות עד שרצף הניצחונות הנהדר שלהם יעצר מתישהו, כדי שאוכל לכתוב בדיעבד על אחד הסיפורים הכי גדולים העונה ב-NBA. רציתי לחכות שגל ההתלהבות ידעך קצת, כדי לשפוך עליו עוד קצת חומר בעירה. אבל אטלנטה הוקס כל כך טובים העונה שפשוט אי אפשר לעצור את הפוסט הזה מלהתפרץ החוצה.
ההוקס ניצחו ביום שבת בפעם ה-19 ברציפות. בכך הם השוו את רצף הניצחונות של הספרס מהעונה שעברה, והתייצבו להם במקום החמישי בטבלת רצפי הניצחונות של כל הזמנים. כמעט כל הקבוצות שנמצאות באזור של אטלנטה בטבלה הזו הן קבוצות היסטוריות, שקצת קשה להאמין שאטלנטה והן נמצאות באותו אזור חיוג. יש שם כמובן את הספרס של העונה שעברה, את שיקאגו בקדנציה השניה של מייקל ג’ורדן (18 ניצחונות ב-1995/96), את בוסטון של עידן הביג-3 (19 ניצחונות רצופים ב-2008/09), את הלייקרס של שאק וקובי (19 ניצחונות רצופים ב-1999/2000), את מילווקי של קארים עבדול-ג’אבאר (20 ניצחונות רצופים ב-1970/71), את מיאמי של הסופר-פרינדס בשיאה (27 נצחונות רצופים ב-2012/13) ואת מוליכי הטבלה, הלייקרס של ווילט צ’מברליין וג’רי ווסט (33 ניצחונות ב-1971/72).
מבחינת האוהד הממוצע, אין שום קשר בין הקבוצות האלמותיות הללו, השושלות הללו, לאטלנטה הנוכחית, קבוצה שאף אחד לא יודע מי השחקן הכי טוב שלה ושהכוכב שלה הוא כנראה המאמן הג’ינג’י עד מאוד שלה. מבחינת אותו אוהד ממוצע, זה שלא רואה את המשחקים של אטלנטה העונה, הריצה הנוכחית של אטלנטה היא פלוץ היסטורי, כמו אותו רצף של 22 ניצחונות של יוסטון ב-2007/08, הרצף השלישי באורכו בכל הזמנים, שהגיע פחות או יותר משום מקום.
ההוקס עברו אפילו אותם בניצחונות רצופים. מייקל וסקוטי באחד הימים היפים של הליגה.
הפוסט הזה מיועד בשביל אותו אוהד ממוצע, בשביל כל האנשים שבטוחים שהתופעה הזו של ההוקס היא חולפת בלבד. הפוסט הזה בא בשביל להסביר לאותם אנשים שהריצה הזו היא אכן היסטורית, אבל המסר שהריצה הזו מעבירה ל-NBA עלול להיות היסטורי עוד יותר.
כל מי שראה את אטלנטה משחקת בחודשיים האחרונים כבר יודע שמדובר במכונה משומנת, גם התקפית (אני אתן לטובים ממני להסביר את היעילות ההתקפית של ההוקס בסוף הפוסט) וגם, ואולי בעיקר, הגנתית. ההוקס מדורגים 1 ביעילות הגנתית בליגה ב-35 המשחקים האחרונים (96.7 נק’ ל-100 פוזשנים), אבל הנתון הפשוט הזה מורכב מהמון מספרים קטנים ומרשימים.
לטעמי, הסוד הגדול של ההגנה של ההוקס הוא בכך שהם פשוט לא מאפשרים ליריבה להיכנס לצבע. יש להם סוללת שחקנים אתלטיים שיכולים לבצע רוטציות מושלמות שמוציאות להתקפה את החשק להיכנס לסל. אטלנטה מאפשרת רק 36.1 זריקות מהצבע במשחק ב-54% ליריבות שלה. המספר הזה, לכשעצמו, לא יותר מדי מרשים ולא גורם לדריל מורי לזקפה במכנסיו, אבל אם נכנסים יותר לעומק מבינים את העוצמה של ההוקס. בתוך האזור המסוכן ההגנה שלהם בינונית, כפי שניתן לצפות מהגנה שאין לה עוגן הגנתי מסורתי, כשהם מאפשרים 25.9 זריקות (10 בליגה) ב-60.7% (22 בליגה), אולם בזריקות מתוך הצבע שלא מהאזור המסוכן, ההגנה של ההוקס רצחנית. רק 10.2 זריקות למשחק (2 בליגה) ב-36.7% (5 בליגה). כלומר, אם אין ליריבה חודר-על סטייל מונטה אליס או לברון או אם אין לה שחקן פוסט-אפ מפלצתי סטייל דמארקוס קאזינס, קשה מאוד לקלוע מול ההוקס בצבע.
גם אם היריבה מנסה לחדור לתוך יער שחקני ההוקס שבצבע, להוקס יש כמה מהחוטפים הטובים בליגה (פול מילסאפ, ג’ף טיג, דמארה קארול) שיכולים לכפות איבודים (ההוקס מקום שישי בליגה עם 8.9 חטיפות למשחק ושביעית באיבודים של היריבות עם 15.3 למשחק) ולהוציא את הקבוצה למתפרצות קטלניות.
במשחק לפני שבוע מול אוקלהומה סיטי, ההוקס פשוט לא נתנו לראסל ווסטברוק ולקווין דוראנט להיכנס לצבע ברבע הרביעי. הם הביאו עזרות בדיוק בזמן הנכון ומהמקום הנכון ואפשרו לת’אנדר רק 5 זריקות מאזור הצבע(!) במשך כל הרבע, וגררו את הת’אנדר לזרוק לא פחות מ-10 שלשות, רובן עם יד על הפנים. מול הת’אנדר היעילות של ההוקס הייתה מדהימה כי לקבוצה של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק אין איום אמיתי מתחת לסל (משטרת אוקלהומה עדיין מחפשת את משחק הפוסט של סרג’ איבקה), וזה אפשר להוקס לחסל את הת’אנדר ברבע האחרון בקלות יתרה.
אפרופו הרבע האחרון, אחת הביקורות על ההוקס במהלך הריצה שלהם הייתה שרוב הניצחונות היו בבלו-אאוטס ושהקבוצה הזו תימדד ברבע הרביעי, במאני-טיים, בפלייאוף, כאשר קצב המשחק מאט וכל פוזשן חשוב. אז לעובדה שלקבוצה הזו אין גו-טו-גאי רשמי תהיה יותר משמעות. אז ביקורות לחוד, ומציאות לחוד. ב-5 הדקות האחרונות של משחקים שהוכרעו בפחות מ-5 נקודות, או בעברית, בקלאץ’, ההוקס עומדים על מאזן 6-20 (77% הצלחה, הכי טוב בליגה יחד עם גולדן סטייט), הם קולעים הכי טוב מהשדה בזמן הזה (50.4%) ויש להם את מדד ה-+/- הכי טוב בליגה בזמן הזה (2.7+). מ-כ-ו-נ-ה.
אני חושב שאחרי כל מבול הסטטיסטיקות והנתונים הללו, אפשר להגיד בבטחון מלא שההוקס זה לא פלוץ, אלא שיש פה מערכת שכנראה הבינה איך מנצחים ב-NBA. להוקס אין אף שחקן בין 30 הקלעים המובילים בליגה, אין להם אף שחקן בין 20 הריבאונדרים המובילים בליגה ואין להם אף שחקן בין 20 החוסמים המובילים בליגה, ועדיין, כקבוצה, הם עם המאזן הטוב בליגה, וחברים במועדון המכובד מאוד שהוזכר למעלה של קבוצות עם 18 ניצחונות רצופים ומעלה.
התחושה היא שמייק בודנהולצר קיבל מגרג פופוביץ’ את הקוד לפיצוח ה-NBA, וכעת הוא מוביל את התופעה הזו, את הקבוצה הזו שאין לה אף סופרסטאר (אבל יש לה שלושה אולסטארים. אולי אפילו ארבעה אם קייל קורבר יחליף את דוויין ווייד הפצוע) למקום הראשון בליגה. מה התופעה הזו בעצם אומרת לליגה?
היא אומרת לה שתאריך התפוגה של תרבות הסופרסטארים מתקרב. היא אומרת לה שאין צורך למשכן את העבר, ההווה והעתיד שלך בעבור סופרסטאר אחד כי הנה, אפשר לבנות קונטנדרית עם פול מילסאפ, ג’ף טיג, קייל קורבר ואל הורפורד כאבני הפינה שלך. מילסאפ יושב על חוזה נמוך יותר מזה של ג’אוול מגי (פר עונה), טיג הוחתם כברירת מחדל בקיץ שעבר אחרי שאף קבוצה לא הציעה לו חוזה, קורבר נחשב עד לפני שנתיים כקלעי ותו לא והורפורד בכלל היה בטרייד בלוק לפני שנה. המסר כאן הוא למאמנים ולמנהלים, תפסיקו להשתטח לרגליהם של כרמלו אנתוני, דוויט האוורד ודומינם ותחשבו מחוץ לקופסא, כי אולי מחוץ לקופסא הזו מסתתרת קבוצה טובה יותר.
המסר הזה זועק לשמיים בטח ובטח אחרי שהספרס לקחו אליפות בעונה שעברה, ובמיוחד כשאנחנו רואים איך קליבלנד תלויה במצבי הרוח של לברון, איך אוקלהומה נמצאת בסכנה אמיתית לפספס את הפלייאוף כי שני השחקנים הכי טובים שלה פספסו כמה משחקים, איך הניקס ניצבים מול שוקת שבורה למרות ש”ניצחה” בפרי אייג’נסי והחתימה מחדש את כרמלו אנתוני ואיך ברוקלין מתרסקת לחתיכות על אף שבילי קינג הביא “סופרסטארים”.
ג’ף טיג הוא השחקן הכי טוב של אטלנטה? זה משנה בכלל?
התופעה הזו, שסן אנטוניו ואטלנטה הן המייצגות הבולטות שלה, היא נהדרת לאוהדי הכדורסל האמיתיים, אבל בעייתית קצת עבור הליגה. אדם סילבר לבטח חרד מהאפשרות של גמר בין ההוקס לספרס מבחינה שיווקית, כי אין את מי לשים על הפוסטר. אין לברון, אין קובי, אין בלייק גריפין, אין כוכבים. יש רק קבוצות. ומעניין איך השינוי הזה יתקבל אצל אותו אוהד ממוצע.
למעשה, אטלנטה העונה וסן אנטוניו מאז ומעולם מובילות כרגע מהפכה שקטה ב-NBA, שקוראת תיגר על תרבות הסופרסטארים. הספרס לא היו בלוטרי מאז שבחרו בטים דאנקן. ההוקס לא היו שם מ-2007. אף אחת מהן לא החתימה דג גדול בפרי אייג’נסי בערך אף פעם, ועדיין מדובר בהצלחה מסחררת. לפני שלוש או ארבע שנים הרעיון הזה, של בניית קבוצה אלופה בלי לזכות בלוטרי לפני או בלי סופרסטאר שהוחתם כשחקן חופשי הייתה מגוחכת, אבל איך בוב דילן אמר פעם, The Times, They Are a Changin’.
אני לא מאמין שהרצף של אטלנטה יתעלה על זה של מיאמי מלפני שנתיים (אני מניח שהשבוע מול וושינגטון או גולדן סטייט בבית או מול ממפיס בחוץ הרצף ישבר), אבל אני די בטוח שהמסר מהרצף הזה יחלחל יותר חזק. ההיט בשיאם היו קבוצה חד פעמית, עם האתלטיות המפלצתית של לברון, הורסטיליות של כריס בוש והווינריות של דוויין וויד. הם ייצגו מודל שלא ניתן לשכפול. הרצף של ההוקס, לעומת זאת, נותן תקווה למילווקי ולפיניקס ולאינדיאנה ולשארלוט ולשאר הקבוצות הבינוניות של הליגה, שלא יזכו באליפות אבל גם לא יזכו בלוטרי, אבל מי יודע, אולי עם קצת אג’נדה ועם המאמן הנכון, הם יוכלו להיות האטלנטה הוקס הבאה.
.
*הוידאו המובטח על ההתקפה של ההוקס: