בדרך כלל הסיבוב הראשון של הפלייאוף הוא רק חימום. בדרך כלל הוא מנת הפתיחה לפני המנות העיקריות שמגיעות בסיבובים הבאים. בדרך כלל רוב הסדרות מסתדרות כמו שאנחנו מצפים, בדרך כלל הקבוצות הביתיות מנצחות ובדרך כלל אנחנו מקבלים במקרה הטוב רק סדרה אחת שהולכת עד הסוף למשחק שביעי של WIN OR GO HOME.
הפלייאוף של 2014 הוא סיפור אחר לגמרי. העונה קיבלנו סדרת מצ’-אפים מגן עדן, במיוחד במערב, שם קווין דוראנט ואוקלהומה אכלו אותה וקיבלו אולי את המדורגת 7 הכי טובה בהיסטוריה בדמות ממפיס והסדרה בין גולדן סטייט לקליפרס עברה כל כך הרבה תהפוכות שקשה לי להאמין שהיא התחילה רק לפני שבועיים. אבל לא רק במערב שמח בפלייאוף הנוכחי, אלא גם במזרח. אמנם הסדרה בין אינדיאנה לאטלנטה רחוקה שנות אור מהרמה שמופגנת בצד השני של ארה”ב, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מותח. אפשר לחשוב על זה בתור דו קרב במשקל בינוני לעומת דו קרב במשקל כבד. ברור שטייסון מול הוליפילד הרבה יותר מעניין, אבל גם חברה רזים שהולכים מכות זה לא רע, במיוחד כשזה הולך לסיבוב שביעי.
אז לפני שמישהו יאבד פה את האוזן, הנה הניתוח לערב הראשון (כמה מטורף שיש לנו שניים כאלה) של גיים 7 של סדרות הסיבוב הראשון.
אינדיאנה פייסרס – אטלנטה הוקס מישהו באמת חשב נהיה פה לפני שלושה חודשים? אני יודע שזה כבר נהיה מאוס לחפור על ההתרסקות של אינדיאנה בחצי השני של העונה, אבל באמת מדובר במשהו חסר תקדים בליגה, ולזכותם של ההוקס יאמר שהם ניצלו את ההזדמנות והאריכו את הסדרה. מייק בודנהולצר עשה חיים קשים מאוד לפרנק ווגל עם ההרכבים שלו שכוללים רק קלעים (למעלה מ-40% מהזריקות של ההוקס בסדרה הזו מגיעות משלוש, ביי פאר הכי הרבה מבין קבוצות הפלייאוף. הווריורס והקליפרס נמצאות במקום השני עם 32%).
בהתחלה ווגל רצה להיות גיבור ולהישאר עם האג’נדה שלו, שלפיה “אנחנו לא מתאימים את עצמנו לאף אחד, כולם מתאימים את עצמם אלינו” ונשאר עם ההרכב הגבוה והגמלוני שלו, כשגם בגיים 6 הוא עולה בחמישייה עם מייקל אולווקאנדי (אה זה לא הוא? קוואמי בראון? גם לא? האשים ת’אביט? לא? אז מי זה הגרוע הזה? רוי היברט?! ההוא שדפק גג לכרמלו? שהפך את לברון לאנושי? לא מאמין לכם!), רק כדי להוריד אותו בפיגור 10 אחרי 5 דקות. באיזשהו שלב ווגל הבין שאם הוא לא ישבור את הסכמות שלו, הוא ימצא את עצמו כנראה ליד מייק וודסון בתור ללשכת האבטלה, והחליט לעשות בלאגן.
ככה פתאום הפייסרס מצאו את עצמם עם הרכב שכולל את יאן מהינמי וכריס קופלנד, הרכב שאני בספק אם ראה דקה לא מגורבג’ת במהלך העונה הרגילה. הניסיון הזה של ווגל היה לא פחות מנואש, אבל זה לא אומר שהוא לא עבד. מהינמי אמנם לא תורם דבר בהתקפה מלבד העובדה שהוא הופך את הריווח הנוראי של אינדיאנה לעוד יותר נוראי, אבל בהגנה נראה שהוא מצא את המצ’-אפ שלו, ובמשחק האחרון הוא עצר את פול מילסאפ על 1 מ-6 מהשדה כאשר הוא שמר עליו ב-23 הדקות שלו על המגרש. קופלנד, לעומת זאת, הוא כבר סיפור אחר, מכיוון שהוא מסוגל לקלוע מבחוץ, וזה גורם לכך שההוקס חייבים להצמיד אליו שומר, מה שהופך את הריווח הנוראי לקצת פחות נוראי ומאפשר לפול ג’ורג’ ולאנס סטפנסון וג’ורג’ היל ודייוויד ווסט קצת יותר מרחב תמרון בצבע.
אבל כל זה לא משנה יותר. בגיים 7 הסטטיסטיקות נמחקות ולאף אחד לא אכפת שלרוי היברט יש מדד +/- נמוך יותר מים המלח או שמתוך 53 הזריקות שקייל קורבר זרק בסדרה 44(!) היו משלוש. במשחק אחד הכל יכול לקרות, והשאלה היא מה זה יהיה.
מבחינת ההוקס, אין יותר מדי מה לשנות. אם הם היו קולעים באחוזים נורמליים מהשלוש בגיים 6 (9 מ-35, 25.7% בלבד) יכול להיות שכבר היינו מסכמים את העונה של הפייסרס היום. חוץ מזה, הם לגמרי מקסמו את עצמם בסדרה הזו עם הרכב הקלעים של בודנהולצר, עם הופעות אנדר-רייטד של דמארה קארול, עם הצגות של ג’ף טיג ופול מילסאפ והתפרצויות מפתיעות של הרול-פליירס כמו סקוט בגיים 5. הם רק צריכים לקוות שזה יתחבר עוד פעם אחת, ושסף השבירה הנמוך של הפייסרס יעשה את השאר. מצד שני, יכול להיות שהם פספסו את ההזדמנות שלהם במשחק האחרון, כי נראה שהפייסרס הבינו איך הם צריכים לשחק כדי לנצח את הסדרה הזו. רמז: לא לשחק עם היברט.
במשחק האחרון נדמה היה שווגל הפנים שהסנטר שלו כבר לא יהיה פקטור בסדרה הזו, אבל הוא עדיין עלה איתו בחמישייה, מה שהוביל לפתיחה הרעה של אינדיאנה. במשחק הבא הפתיחה תהיה קריטית, מכיוון שההוקס הם לא קבוצה מנוסה במעמדים הללו, לא ברמת השחקנים ולא ברמת המאמן (הוא אמנם מסאן אנטוניו, אבל זו פעם ראשונה של בודנהולצר כמאמן ראשי), כך שאם הפייסרס יפתחו חזק, יש להם סיכוי לא רע לגמור את זה מהר. מצד שני, אם שוב היברט יפתח ואטלנטה תיכנס לקצב, קשה מאוד לדעת מה יקרה, כך שלמעשה, הרבה מאוד תלוי בנכונות של ווגל ללכת עד הסוף עם השינויים שהוא התחיל לעשות במהלך הסדרה הזו.
הפייסרס אמנם במשבר זהות כבר כמה חודשים, אבל נראה שבמשחק וחצי האחרונים, מאז שנפלו לפיגור 30 הפרש בבית בגיים 5, הם הצליחו לאלתר זהות שעובדת מול הקבוצה המוזרה הזו מאטלנטה, והזהות הזו כוללת הרבה דייוויד ווסט, הרבה פול ג’ורג’, הרבה לאנס סטפנסון, קצת ג’ורג’ היל, טיפה קופלנד ומהינמי, מינימום רוי היברט ואפס אוון טרנר. היום בערב נגלה האם הזהות החלקית הזו תספיק כדי למנוע מהם להפוך לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמפסידה למדורגת 8 עם מאזן שלילי.
הימור: אינדיאנה
אוקלהומה סיטי ת’אנדר – ממפיס גריזליז
ובמעבר חד, זה הזמן לבחון את הסדרה הטובה ביותר של פלייאוף 2014. גם מבחינת רמת הכדורסל, גם מבחינת רמת המתח ובמיוחד מבחינת הנרטיב מסביב, אין ספק שמדובר בסדרה שיש בה הכל. שתי קבוצות שנאבקות אחת בשנייה בפעם השלישית בתוך ארבע שנים, קווין דוראנט מול טוני אלן, קבוצתיות מל אינדיווידואלים, ראסל ווסטברוק מול עצמו, הופעות הירואיות של רול פליירס, אלתורים של מאמנים, החלטות שערורייתיות של הליגה ומשחק אחד שיקבע את הכל.
החדשות הרעות מבחינת ממפיס הן שמייק קונלי נפצע בשריר הירך והוא בספק למשחק. החדשות הממש רעות הן שזאק רנדולף הושעה מגיים 7 לאחר שנתן אגרוף לסטיבן אדאמס (שבוודאות הולך לשבור את שיא ה-NBA לשחקן שיגרום להכי הרבה הרחקות בקריירה שלו) במשחק השישי. לגבי ההרחקה עצמה אפשר להתווכח אבל החוק היבש קובע שזה אגרוף לפנים (למרות שאני בספק אם אדאמס היה בחיים אם רנדולף באמת היה נותן לו אגרוף לפרצוף), כך שהטענות כלפי הליגה נובעות מכך שהיא התעלמה מהעובדה שההחלטה הזו יכולה לקבוע את המנצחת בסדרה, ולמעשה משאירה את ממפיס פצועה וחבולה.
גם אם נלך על המקרה הטוב ביותר עבור ממפיס בגיים 7, בו קונלי בריא ושולט במצ’-אפ שלו מול ווסטברוק ומארק גאסול נותן את משחק חייו, עדיין ההרחקה של זי-בו מאפשרת לת’אנדר לעבור להרכב עם דוראנט כפאוור פורוורד, הרכב שלגריזליז אין תשובה אליו לאורך זמן.
השאלה שעומדת בפני דייב ייגר כעת היא האם לעבור גם הוא לסמול בול עם מייק מילר כפאוור פורוורד (ההרכב של מילר, אלן, קונלי, בנו אודריך וגאסול היה מפתיע ביעילותו במשחק היחיד שייגר ניסה אותו) או שהוא הולך עם קוסטה קופוס למלחמה? ההרחקה הזו הופכת את השמיכה של ייגר לקצרה מאוד, ובמידה וקונלי לא יהיה כשיר לחלוטין בזמן למשחק, השמיכה הזו תהפוך בקושי למגבת, ואוקלהומה תהיה הפייבוריטית הברורה לניצחון.
האמירה הזו לא מוגזמת בכלל, מכיוון שבהרכב בו דוראנט משחק בעמדה מס’ 4 וראסל ווסטברוק מוקף בקלעים (במיוחד עם רג’י ג’קסון, קארון באטלר וסרג’ איבקה) הת’אנדר פורחים. הריווח של המשחק נותן יותר מרחב לבידודים של ווסטברוק ודוראנט, ועם כל הביקורות על כך שאלו לא באמת מהלכי כדורסל ועם כל ההתפרעויות של ראסל, זה עובד עבור הת’אנדר. ווסטברוק הורג את ממפיס בחדירות בסדרה הזו, וכרגע הוא מוביל את ה-NBA בנקודות המיוצרות מחדירות בפלייאוף (11.8 נק’ שמיוצרות מה-9.2 חדירות שלו למשחק). כמעט בכל חדירה שלו הוא מצליח למצוא את ג’קסון או איבקה או באטלר או דרק פישר (כן, הוא עדיין משחק) לשלשה פנויה, ועוד כמה דקות עם הרכבים כאלו ופחות עם הרכבים שכוללים את קנדריק פרקינס (שכעת אין שום סיבה לשחק איתו כשרנדולף מורחק) עלולות להיות הרסניות עבור הגריזליז.
בלי קשר לשינוי הגדול במאזן הכוחות שיוצרת ההרחקה של רנדולף, ייגר עומד בפני דילמה נוספת, דומה לזו שפרנק ווגל עומד מולה בסדרה של אינדיאנה. האם לשנות את החמישייה שלו כדי להתאים את עצמו למצ’-אפ אחד? המצ’-אפ הזה הוא כמובן קווין דוראנט מול טוני אלן. בגיים 6 דוראנט ניצל את הדקות הראשונות בהן אלן היה על הספסל כדי לפתוח חזק ולהיכנס טוב למשחק, ולמרות שכשאלן נכנס הוא עדיין הקשה עליו את החיים (KD קלע עליו ב-3 מ-7 מהשדה) המשחק של דוראנט היה משוחרר יותר, הוא כפה פחות זריקות קשות, הלך יותר לקו ונתן את התפוקה הדוראנטית שלו. ממפיס לא יכולה להרשות לעצמה ערב כזה של דוראנט במשחק המכריע, במיוחד כשהיא חסרה את זי-בו ואולי גם את קונלי.
מעבר להתפוצצות היחסית של דוראנט במשחק האחרון, סקוט ברוקס גם עשה שינוי מעניין כשרענן קצת את הרוטציה שלו עם ההכנסה של קארון באטלר לחמישייה וההחזרה של אדאמס לרוטציה. ההחלטה לגבי אדאמס לחלוטין השתלמה והוא לבטח יזכה העונה בפרס על-שם פטריק בברלי שמוענק לרול-פלייר שמשפיע הכי הרבה על הפלייאוף בעזרת מהלך שלא קשור לכדורסל, אבל ההכנסה של באטלר על חשבון ספולושה ראויה ללא פחות קרדיט. בניגוד לספולושה, באטלר הוא קלעי טוב יותר שמרווח את המשחק ומסוגל להעניש את הגריזליז במקרה ותשלח את השומר שלו לעזרה על ווסטברוק או דוראנט, וכל עוד קונלי לא בריא לגמרי, ווסטברוק יהיה מסוגל להתמודד איתו בהגנה בלי עזרת ספולושה, כך שהשינוי הזה הוכיח את עצמו במשחק האחרון וצפוי להוכיח את עצמו גם במשחק הבא.
בסופו של דבר, הסדרה הזו הגיעה לרמות כאלו שגרם אחד של כשרון או מזל לפה או לשם צפוי להכריע אותה. הגרם של הכשרון תמיד היה בצד של אוקלהומה, וכרגע נראה שהגרם של המזל בוודאות לא בצד ממפיס, כך שהמטוטלת זזה לכיוון של הת’אנדר. אבל בסדרה הזו כבר למדנו שהכל יכול לקרות, ואף פעם אי אפשר להספיד חיה פצועה, בטח כשזו ממפיס.
הימור: אוקלהומה.
לוס אנג’לס קליפרס – גולדן סטייט ווריורס
גם לסדרה הזו אין מה להתבייש כשהיא תבוא להגיש את מועמדותה לתואר הסדרה הטובה ביותר של פלייאוף 2014. למרות שהת’אנדר-גריזליז הייתה טיפה איכותית יותר ומותחת יותר לאורך רוב הזמן, הסדרה הזו נתנה לנו את הפלייאוף במיטבו. בעיות מצ’-אפ מצד אחד שהופכות לבעיות מצ’-אפ בצד השני, כוכבים נפיצים שצריכים רק שנייה וחצי כדי לאפס כוונות ולהתחמם, פציעות שמשנות רוטציה ועננת דונלנד סטרלינג שמרחפת מעל.
הפציעה של אנדרו בוגוט למעשה הכריחה את מארק ג’קסון להתנסות עם הרכבי סמול בול כדי לגרום לקליפרס טיפה להגיב, ולזכותו יאמר שהוא הלך עם הניסוי הזה עד הסוף. גם אם הווריורס יפסידו בסוף, הם יוכלו להגיד בלב שלם שהם השאירו את הכל על המגרש. ככה זה כשדריימונד גרין מתגושש עם בלייק גריפין בצבע והאריסון בארנס נלחם על ריבאונדים עם דאנדרה ג’ורדן. בצד השני, לעומת זאת, הווריורס הצליחו להפוך את חסרון הגובה והבשר שלהם ליתרון, כאשר הם מעמידים הרכב מלא קלעים שמוציא את העוקץ מההגנה של ג’ורדן.
הבעיה היא שמכת הפציעות לא מפסיקה והקורבנות הטריים הם כריס פול וג’רמיין אוניל. לגבי אוניל, לא ברור עדיין אם הוא ישחק בגיים 7, אבל גם אם לא, נראה כי מארק ג’קסון יסחוט את גרין ובארנס ודייוויד לי ואולי אפילו ישלח את הילטון ארמסטרונג (מי?) לכמה דקות של האק-א-ג’ורדן, כך שהחסרון של אוניל לא יהרוס לווריורס את תוכנית המשחק. לעומת זאת, לגבי CP3, הוא כמעט בוודאות ישחק אבל השאלה היא איך. הקליפרס צריכים את הרכז שלהם עם הכדור ביד, כי אז מתרחשים דברים טובים. הקליפרס מייצרים 20.0 נק’ מאסיסטים של פול או מהוקי-אסיסט של הרכז מווייק פורסט (מסירה של פול לשחקן שמוסר לשחקן שקולע), נתון שמוביל את הליגה בפלייאוף, כאשר הוא משחק רק 33.9 דקות למשחק. לשם השוואה, השני בקטגוריה המוזרה הזו הוא סטפן קרי שמייצר 18.7 נק’ לקבוצה שלו, והוא עושה את זה בלמעלה מ-42 דקות על הפרקט. עם זאת, נוכח הפציעה הקלה של פול ראינו בדקות האחרונות של המשחק האחרון שהכדור יצא מהידיים שלו ולא תמיד קרו דברים טובים, כך שהקליפרס רוצים את הרכז שלהם בריא למשחק המכריע.
שאלת הכשירות של פול היא קריטית לא רק לצד ההתקפי, אלא בעיקר לצד ההגנתי, שם הוא חיוני לשם האטת סטפן קרי. קרי הוא השחקן האחרון שאתה רוצה לפגוש כשאתה גורר פציעה, כי מספיק איחור של חצי שנייה והוא קובר שלשה ונכנס לזון סטייל NBA LIVE 2005 כשיוצא לו עשן מהכתפיים. האם כדאי לדוק ריברס לשקול לשים עליו שומר אחר? יכול להיות, אבל מי? מאט בארנס לא מספיק זריז ושאר האופציות לא באות בחשבון.
יש פה הרבה סיפורים בסדרה הזו. יש את קליי תומפסון וחוסר היציבות המשווע שלו בסדרה הזו, יש את ג’מאל קרופורד ופוטנציאל ההרס שלו במידה ופול יהיה פצוע והכדור יהיה יותר בידיים שלו ויש את בלייק גריפין, שלמרבה הפלא ממש מתקשה מול דריימונד גרין (כשגרין שמר עליו בגיים 6, גריפין קלע רק 4 מ-13 מהשדה), כך שלטעמי, הכל מתנקז בסופו של יום לסטפן קרי ולהגנה של הקליפרס עליו. הם עשו עליו עד עכשיו עבודה מצוינת עם חילופים אגרסיביים בפיק אנד רול שהכריחו אותו להוציא את הכדור מהיד ומנעו ממנו זריקות קלות לשלוש. במהלך הסדרה קרי למד לנצל את האגרסיביות הזו כדי למצוא את לי וגרין לסלים קלים, אבל עדיין היה לו קשה יותר, משמעותית קשה יותר מסדרת הסיבוב הראשון מול דנבר בעונה שעברה, בה הוא חרך את המגרש. אם פול יהיה איטי בחצי צעד בעקבות הפציעה, זה יכול להיות בדיוק החצי צעד שיספיק לקרי כדי להשתחרר ולהוביל את הווריורס לחצי הגמר.
הימור: גולדן סטייט