דריל מורי, הג’נרל מנג’ר של יוסטון, סבל מאי שפיות זמנית בקיץ. אחרי עונה שלישית באזור הדמדומים (מקום 9 במערב), בלי בחירת דראפט גבוהה וגם בלי כרטיס לפלייאוף, מורי קיבל החלטה לגיטימית לפרק את הקבוצה שלו בקיץ. את השחקן הכי טוב שלו, קייל לאורי, הוא שלח לקנדה תמורת במבה נוגט ובחירת דראפט. את מרכוס קמבי וקורטני לי הוא העביר למזרח בלי לקבל עבורם יותר מדי. את לואיס סקולה הוא חתך באמנסטי ועל שירותיו של גוראן דראגיץ’ הוא ויתר אחרי שחוזהו הסתיים.
עם זאת, הייתה איזושהי תחושה שמורי הוא אחד היחידים שהבין את חוקי המשחק החדשים של תקרת השכר, כשהביס את ניו יורק ושיקגו על שירותיהם של ג’רמי לין ועומר אסיק, בהתאמה. אבל בסופו של דבר, ערב פתיחת העונה, זה כל מה שהוא השיג. כל נכסי הטרייד שהוא השיג באוף-סיזן עדיין הוצגו לראווה, דווייט האוורד אפילו לא חשב על הרוקטס כאופציה וקווין מקהייל החל להתכונן לעונה קשה עם הרבה שחקנים ממורמרים שיודעים שהם לא בתוכניות של הפרנצ’ייז לעתיד.
ואז, רגע לפני פתיחת העונה, בא סם פרסטי והציל את כבודו של מורי כשנתן לו את הפרנצ’ייז פלייר הכי מגניב בליגה, ג’יימס הארדן, בתמורה לקווין מרטין, ג’רמי לאמב ובחירת הדראפט ההיא (פרסטי פחות אוהב במבה). הטרייד הזה בלבל את אוהדי הכדורסל. כבר התרגלנו לראות בכל טרייד שיש קבוצה שמנצחת (בדרך כלל זו הלייקרס) וקבוצה שמפסידה. שכחנו שטרייד אמור להיות מהלך שמשפר את שתי הקבוצות המעורבות בו. השפעת תרבות הכוכבים מופיעה גם כאן, כאשר קבוצות נאלצות להתקפל מול הרצונות של הסופרסטארים ולוותר על ההווה או למשכן את העתיד שלהן כדי לרצות אותם. הטרייד שהביא את קווין גארנט לבוסטון הוא דוגמא לכך, הטרייד ששלח את דרון וויליאמס לניו ג’רזי היה כזה. לעומת זאת, הטרייד של דווייט האוורד בקיץ היה סתם כנראה בגלל שרוב האניגן אכל משהו מקולקל.
בטרייד של הארדן אין רע ואין טוב. שתי הקבוצות הרוויחו. אוקלהומה הכניסה את מרטין למערכת, קיי-מרט הבין את גודל ההזדמנות ולקח אותה בשתי בידיים, ועד כה, תפקיד השחקן השישי יושב עליו בול (15.7 נק’ ב-46%). על ההשפעה החיובית של הטרייד על ראסל ווסטברוק כבר נכתב פה וסרג’ איבקה נותן עונת קריירה (14.2 נק’ ב-54% מדהימים מהשדה ו-8.2 ריב’), כך שהרעמים רק מתחזקים.
בצד השני, הארדן מוכיח מדי ערב שהוא יותר טוב ממה שחשבנו שהוא עם 25.4 נק’ (רביעי בליגה, שיפור של כמעט 10 נק’ מהעונה שעברה), 5.3 אס’ ו-4.5 ריב’ לערב, הוא הפך את יוסטון מאחת החלשות במערב לרלוונטית, לקבוצ ליג-פאס שתיאבק מול מינסוטה, דאלאס וגולדן סטייט ויוטה על הזכות לעוף בסיבוב הראשון מול אוקלהומה או הקליפרס. אבל כשמסתכלים על הקבוצה הזו לעומק, חייבים לשאול “מה דריל מורי מנסה לעשות פה?”
על בחירות הדראפט העגומות שלו (ג’רמי לאמב נשלח לאוקלהומה בטרייד, טרנס ג’ונס עוד לא נכנס לעניינים ורויס ווייט נראה יותר כמו ארי גולד אחרי שרומס במדבר עם אריק רוברטס מאשר שחקן כדורסל) אני מזכה אותו מחמת הספק, אבל על החתמת ג’רמי לין אני מוצא אותו אשם. לא כי לין הוא כזה שחקן לא טוב, אלא כי למורי היו מיליון אפשרויות אחרות וטובות יותר, אבל הוא בחר בגרועה ביותר.
גם קייל לאורי בעונה חלשה יחסית (15.8 נק’, 5.8 אס’) וגם גוראן דראגיץ’ (15.0 נק’, 6.6 אס’) הם אפשרויות טובות יותר מלין. גם לאורי וגם דראגיץ’ מרוויחים פחות (לא משמעותית) מלין וגם לאורי וגם דראגיץ’ הוכיחו את עצמם ברצף של כמה עונות ולא ברצף של כמה משחקים בשיטה של מייק ד’אנתוני. ההחתמה של לין והויתור על שני רכזים לגיטימיים כאלה היא חטא, ששוב מונע מהרצון לייצר הייפ ובאזז מאשר לנצח משחקי כדורסל.
לין כרגע מספק שורה סטטיסטית ממוצעת של 11.6 נק’ (מקום 26 בין הרכזים בליגה) ו-6.0 אס’ (מקום 19) ב-32 דקות, ולמעט רגעים בודדים (משום מה במיוחד מול הניקס), לא נראה כמו הדבר המגניב הזה שהלהיב את העולם בפברואר הקודם. בפעם היחידה שבאמת חשנו לינסניטי העונה, כאשר לין קלע 38 נק’ בהפסד לספרס, ג’יימס הארדן היה פצוע. כשמוסיפים לזה את הנתון שכאשר השניים על המגרש התפוקה של הקבוצה יורדת לעומת כאשר הארדן וטוני דאגלס, המחליף של לין, על המגרש (30 נק’ הבדל), ואת העובדה שהלינסניטי של העונה שעברה התרחש כאשר כרמלו אנתוני היה פצוע, עולה השאלה האם ג’רמי לין בכלל מסוגל לשחק ליד סופרסטאר? השאלה הזו רלוונטית יותר כשמדובר בהארדן, שלוקח חלק גדול בהובלת הכדור והופך את לין לקצת מיותר בהתקפה.
אין לי טענות ללין עצמו. הוא שחקן מוכשר, זריז, עם מסירה טובה, אבל מוגבל בקליעה ובעל נטייה לאיבודים. יש לי טענות למי ששם אותו בסיטואציה בה הוא אמור להוביל קבוצה. דריל מורי אמנם יכול לחייך כאשר הוא מסתכל על המאזן של הקבוצה שלו, אבל בתוך תוכו הוא יודע שזה לא בגלל המהלכים שהוא עשה בקיץ, אלא בגלל שסם פרסטי בוחר בחירות דראפט כל כך טובות שהוא לא יכול להחתים את כולן בסופו של דבר על חוזים ארוכי טווח. בואו נקווה שבאוף-סיזנס הבאים הג’נרל מנג’ר של הרוקטס יתעשת ויתעסק יותר בלבנות קבוצה סביב הכוכב שלו מאריזונה (שיתחיל בשמירה על צ’נדלר פרסונס, אחד המועמדים לשחקן המשתפר) מאשר לנסות לשמור על השוק האסייתי מימי יאו מינג או למכור חולצות, כי אחרת ג’יימס הארדן של יוסטון יהפוך להיות קווין גארנט של מינסוטה, שחקן ענק בקבוצה מוגבלת.
Comments