המציאות החדשה ב-NBA, בה חלק מהקבוצות באמת שואפות לזכות בתואר, חלק מהקבוצות דוהרות לתחתית וכולן מנסות להישאר מתחת לתקרת השכר (חוץ מברוקלין כמובן. זרוק לנו איזה עצם פרוחורוב) מובילה לכך שהרבה מאוד טריידים הולכים להיות סוג של WIN WIN. קבוצה אחת מקבלת נכסים לעתיד ומרפדת את הצניחה שלה בדירוג עם בחירות דראפט וקבוצה שנייה מקבלת שחקנים מוכחים שנותנים לה הזדמנות להילחם על התואר עכשיו.
כך היה הטרייד בין פיניקס לאינדיאנה בקיץ, בו לואיס סקולה עבר לפייסרס כדי לחזק את הספסל של פרנק ווגל בזמן שהסאנס המשיכו לאגור בחירות דראפט ועל הדרך קיבלו גם בחור מעניין בשם מיילס פלאמלי. כך היה אמור להיות הטרייד שבו אריק בלדסו נשלח לאותה פיניקס בתמורה לג’יי ג’יי רדיק וג’ארד דאדלי (עד הפציעה של בלדסו היה נראה שפיניקס יצאה המנצחת הגדולה מהטרייד הזה, עכשיו קצת פחות), והשבוע קיבלנו טרייד שלישי שמאיים לספק לכל הקבוצות המעורבות בו את מבוקשן.
בטרייד המדובר גולדן סטייט ווריורס קיבלה מבוסטון את ג’ורדן קרופורד ומרשון ברוקס, ושלחה למיאמי את טוני דגלאס. ההיט בתמורה שלחו לסלטיקס את ג’ואל אנתוני ועוד בחירת דראפט סיבוב ראשון חצי-מוגנת. כל קבוצה יכולה לצאת מחייכת מהטרייד הזה, כשקבוצה אחת יכולה ממש גם לחייך חיוך גדול כזה עם שיניים והכל.
קרי וקרופורד. עכשיו הגיע הזמן לראות איך הם ישחקו ביחד
מבחינת הסלטיקס, הכיף של פתיחת העונה המבטיחה הגיע לסיומו במסע משחקי החוץ במערב שכלל 9 הפסדים רצופים ובנוסף, שאר הקבוצות בבית האטלנטי החלו להתעורר. דני איינג’ עשה אחד ועוד אחד, והחליט להתחיל במכירת החיסול. קורטני לי היה הראשון, קרופורד היה השני, וכנראה שהוא לא יהיה האחרון. איינג’ מתכנן בנייה מחדש שתיקח לפחות כמה שנים, וכרגע אין אף שחקן בסגל של הסלטיקס שבוודאות הולך להיות חלק ממנה (אולי חוץ מקלי אוליניק ואייברי בראדלי), זאת אומרת שראג’ון רונדו (לא כי הוא לא טוב, אלא כי הוא מסיים חוזה בשנה הבאה), ג’ראלד וואלאס, ג’ף גרין, כריס האמפריס, ברנדון באס ופחות או יותר כולם חוץ מבראד סטיבנס צריכים להתחיל לקרוא את הטוויטר של אדריאן ווג’רנובסקי (או איך שלא קוראים לו) באדיקות.
ההיט, לעומת זאת, נהנו מהטרייד הזה בעיקר כי הוא חוסך להם כסף. אנתוני כבר שנה וחצי לא יעיל והוא עלה למיאמי 3.8 מיליון לעונה. בכך שהעבירו אותו וקיבלו את דגלאס (והחוזה מינימום שלו), הם בעצם ירדו מדרגת מס ובעצם חסכו הרבה יותר מה-2 מליון דולר הפרש בין המשכורות של השניים. בנוסף, החוזה של דגלאס נגמר בתום העונה הנוכחית בעוד החוזה של אנתוני ממשיך גם לעונה הבאה. ההקלה הזו בתקרת השכר לא תשפיע יותר מדי, אבל היא תיתן להיט קצת יותר גמישות בקיץ כשהם יבואו להאריך ללברון ולדוויין ווייד ולכריס בוש את החוזה, אם וכאשר הם כולם יממשו את אופציית היציאה שלהם.
עד כאן דיבורי סרק על טנקינג ותקרת שכר. עכשיו בואו ניגש לדבר על הקבוצה שבאמת השתפרה בטרייד הזה לא רק מבחינת משכורות ונכסים עתידיים, אלא תכלס על הפרקט, ופה אין ספק שמדובר בגולדן סטייט. הווריורס שדרגו את עמדת הרכז המחליף שלהם, ואמנם קרופורד יגלה שהנעליים שג’ארט ג’ק השאיר כשעזב לקליבלנד בקיץ הן גדולות עליו בכמה מידות, הוא לפחות ימלא אותם קצת יותר מדגלאס, שהיה אכזבה רצינית.
הווריורס מקווים שקרופורד ישכיח קצת את הבור שג’ארט ג’ק השאיר בעמדת הרכז המחליף
קרופורד עבר איזשהו רנסנס לקריירה שלו תחת בראד סטיבנס בבוסטון העונה כשעבר לשחק יותר כרכז ופחות בעמדה הלא ברורה שבה שיחק מקודם. בעמדה החדשה שלו, קרופורד היה יעיל הרבה יותר, קלע 13.7 נק’ באחוזים לא רעים (True Shooting של 52%), מסר 5.7 אס’ לערב ואפילו נבחר לשחקן השבוע במזרח לפני כחודש. לעומתו, דגלאס לא השתלב בקליפורניה, קיבל רק 11 דק’ לערב, ולא הצליח להפוך את החמישייה השנייה של גולדן סטייט, ביחד עם האריסון בארנס, למשהו לספר עליו הביתה (הספסל של הווריורס קולע הכי מעט נקודות בליגה).
כעת, קרופורד הוא כבר לא בעל הבית בבוסטון, אלא שחקן שביעי בגולדן סטייט, תפקיד שהרבה יותר תפור למידותיו. הוא ייתן לווריורס איזשהו ניצוץ מהספסל שבהחלט חסר לקבוצה של מארק ג’קסון, הוא יכול פתאום להתחמם באיזה משחק פלייאוף סטייל נייט רובינסון ולגנוב משחק, והוא נותן לגולדן סטייט איזשהו ביטוח חלקי לימים בהם הסידן שוב יברח מהעצמות של סטפן קרי. קרופורד לא יהפוך את הווריורס מקבוצה טובה לקונטנדרית (הקרדיט למהפך הזה שייך לאנדרה איגודלה), אבל הוא בהחלט לא יזיק לשאיפות של הלוחמים להגיע רחוק העונה, ואיתו כרכז מחליף זה יהיה קצת פחות קשה מעם דגלאס.
הדבר הבאמת מרשים כאן הוא שגולדן סטייט הצליחה להשתפר בעמדת הרכז מבלי לוותר על שום דבר אחר, וזה בעיקר מכיוון שלא נשאר לה כבר יותר מדי על מה לוותר עליו. אחת הביקורות על הווריורס בטרייד הזה היא שהם לא ניסו להשיג רכז מוכח יותר שנמצא בטרייד בלוק כמו אנדרה מילר, אבל המציאות היא שלא היה להם שום דבר איכותי לתת בתמורה, ועצם העובדה שהם הצליחו לבצע איזשהו מהלך הוא ראוי להערכה. רוב בחירות הדראפט האטרקטיביות שלה הלכו ליוטה כחלק מהעסקה שהנחיתה את איגודלה, את השחקנים הצעירים שלה (בארנס, דריימונד גרין) היא לא רוצה להעביר בטרייד ותקרת השכר שלה מפוטמת מאוד, כך שבוב מאיירס, הג’נרל מנג’ר, יכול להגניב חיוך. נדיר מאוד לראות קבוצות מצליחות לשפר את עצמן בסיטואציה בה הווריורס נמצאים מבלי למשכן את העתיד (למי שמחפש דוגמאות, קוראים לזה ברוקלין נטס).
זה מה יש, ועם זה ננצח? לי, בוגוט, תומפסון, קרי, איגודלה ובארנס
אבל עכשיו הגיע הזמן להסתכל טוב טוב על הסגל של הווריורס, כי זה מה שיש. קרי, איגודלה, דיוויד לי, אנדרו בוגוט, קליי תומפסון, בארנס, גרין וקרופורד. עם השחקנים האלה יוצאים למלחמה. לווריורס אין עוד נכסים שהם יכולים להחליף, אין להם בחירות דראפט שמישהו חושק בהם, זהו זה. הם ALL IN עם הקבוצה הזו, לפחות עד שהחוזה של דייוויד לי יהפוך לסחיר יותר (וזה יקרה רק עוד שנתיים בערך). האם זו קבוצה שיכולה לקחת אליפות? זאת שאלה שאין לה תשובה כרגע, אבל מאיירס בהחלט נתן לקבוצה שלו את כל הכלים להתמודד. בזמן שג’נרל מנג’רים אחרים קפאו על השמרים (סם פרסטי מאוקלהומה שממשיך לתת מחסה לדרק פישר), מאיירס השתמש בכל מה שיש לו כדי לתת לג’קסון ולחניכיו את האפשרות הטובה ביותר לזכות בתואר.
הרבה מאוד תלוי בפציעות וביכולת של אנדרו בוגוט להישאר על המגרש בדקות האחרונות בפוסט-סיזון, אבל דווקא בעונה כזו, שבה באמת הכל יכול לקרות במערב, גולדן סטייט יכולה להיות הימור לא רע בכלל. בכל מקרה, אני מתחיל כבר מעכשיו להתפלל לסדרת גמר מערב של הווריורס מול הת’אנדר (כי או שזה יקרה או שזה יקרה או שזה יקרה).
Kommentare