ב”מהיר ועצבני” הראשון יש סצנה שכבר הפכה לסוג של סצנת קאלט, שבה וין דיזל מתרברב בפני פול ווקר אחרי שניצח אותו במירוץ רחוב והרוויח ממנו את המכונית שלו. על אף ההפסד, ווקר מחייך מאוזן לאוזן. כשדיזל שואל אותו על שום מה החיוך הדבילי שלו, ווקר עונה לו שהוא כמעט ניצח אותו. על זה החיוך. אלא שהתשובה של דיזל מוחקת לווקר את החיוך ונותנת לנו את אחד הקאץ’-פרייזים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, “It doesn’t matter if you win by an inch or a mile. Winning is winning”.
אוקלהומה סיטי יכולה להתחבר למשפט הזה. הספרס קולעים טוב יותר מהם בסדרה הזו (46.6% מהשדה ו-40.2% מהשלוש לעומת 44.9% ו-32.2% של הת’אנדר), חוטפים יותר (9.0 לעומת 6.2), חוסמים יותר (6.0 לעומת 4.8) ומאבדים פחות (10.2 לעומת 15.2). ועדיין, הת’אנדר ניצבים עם יתרון 2-3 בסדרה. הם גורמים לטים דאנקן להיראות כמו סנטר בדימוס והם מחברים סטרצ’ים הגנתיים מוצלחים שמאפילים על אחת מקבוצות ההגנה הטובות בהיסטוריה. כעת הם חוזרים לאוקלהומה סיטי עם האופציה לעשות את הבלתי יאמן ולגבור על הספרס.
איך זה קרה? כל העונה כולנו דיברנו על כך שהת’אנדר הם קבוצה מצוינת, אבל שאי אפשר לנצח ברמות הגבוהות ביותר עם סגנון המשחק שלהם, בטח לא את שתי הגדולות של המערב. דיברנו על כך שבילי דונובן הוא חיקוי רע של סקוט ברוקס. ירדנו על סם פרסטי על כך שהוא לא הצליח למצוא ווינג מן אחד ראוי כדי להשלים את ווסטברוק ודוראנט. חפרנו על כך שהקבוצה הזו לא מספיק טובה, ושאולי כדאי ל-KD לעזוב בקיץ. אז איך בכל זאת הם מוצאים את עצמם ביתרון עם אופציה לסגור את הסדרה בבית מול הפאקינג ספרס?
יש נתון שרץ ברשת שאומר ש-76% מהנקודות של אוקלהומה סיטי מגיעות ישירות מקווין דוראנט וראסל ווסטברוק, בין אם בנקודות או באסיסטים. המספר הזה הוא נמוך משמעותית מהמספר האמיתי. למעשה, אין נקודה אחת שהת’אנדר קלעו בסדרה הזו שלא קשורה איכשהו לראסל ו-KD. הריבאונדים בהתקפה, הפורטה של הת’אנדר, הם תוצאה ישירה מההתמקדות בשני הכוכבים של הת’אנדר. בעונה הרגילה הם היו קבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה בליגה. במשחק האחרון מול הספרס הם לקחו יותר מ-36% מהריבאונדים הפנויים בהתקפה, שזה אומר שכל כדור שלישי בערך נפל לידיים של הת’אנדר. תסתכלו על המהלך פה למטה. לכאורה, לא מדובר בנקודות שדוראנט או ווסטברוק יצרו, אבל אנס קאנטר לא מגיע לפוזיציה הזו בלי הדאבל-טים שדוראנט מושך. בזכות תשומת הלב שווסטברוק ודוראנט מושכים אליהם ובזכות העובדה שיש להם ריבאונדרים אדירים (קאנטר, סטיבן אדאמס, סרג’ איבקה), הת’אנדר הפכו את ה-Kobe-Assist לאמנות.
אבל הדומיננטיות של הת’אנדר בריבאונד התקפה זה לא דבר חדש, והעליונות של הספרס באחוזים מהשדה ובכפיית איבודים הייתה אמורה לנטרל את היתרון הזה של הת’אנדר. למעשה, לספרס יש כמעט 5 זריקות יותר בממוצע בסדרה הזו, למרות התחושה שהת’אנדר לוקחים אינסוף ריבאונדים בהתקפה, כך שלמעט האפקט המורלי שקיים בשדידת ריבאונדים בהתקפה, קשה לומר שפה נעוצה הסיבה לניצחונות של הת’אנדר.
אולי הסיבה קשורה להתעלות של שחקני המשנה. סטיבן אדאמס הופך את עצמו בסדרה הזו רשמית לצלע השלישית של הת’אנדר. בגיל 22 בלבד, הוא גורם לטים דאנקן להיראות באמת כמו בן 40, הוא שומר על למרקוס אולדריג’ הכי טוב שאפשר והוא הפך להיות אופציה ריאלית בהתקפה. בין אם זה בפיק-אנד-רול המשובח שלו עם ראסל ווסטברוק (הסרטון לא מומלץ למייצרי טבעות כדורסל) או בקבלת כדור מתחת לסל אחרי חדירות של ווסטברוק או דוראנט (עם עבודת רגליים מרשימה לגודל שלו). אולי ההוכחה הטובה ביותר להשפעה של אדאמס היא בכך שיש לו את נתון ה-+/- הטוב ביותר בקבוצה ב-4 המשחקים האחרונים (10.8+), יותר מווסטברוק ודוראנט. אם לת’אנדר היה שחקן כמו אדאמס לפני 4 שנים במקום קנדריק פרקינס, יכול מאוד להיות שכל ההיסטוריה של הליגה הייתה אחרת. אולם כיום, ההתעלות שלו מנוטרלת ע”י ההיעלמות/דעיכה/היחנקות של סרג’ איבקה. הת’אנדר הרוויחו שחקן מצוין בדמות אדאמס, אבל גם לא נהנים משחקן מצוין כמו איבקה בסדרה הזו (לפחות בשני המשחקים האחרונים, בהם הוא לא היה פקטור במאני-טיים).
אבל אולי זה לא רק אדאמס. הגבוה המשופם השני של הת’אנדר, אנס קאנטר, מוכיח את עצמו בפלייאוף כאחד מאוספי הזבל הכי טובים בהיסטוריה. בכל משחק קאנטר משיג 4-6 נק’ לפחות שהוא לא אמור להשיג, נטו בעקבות עירנות ומיקום אדיר מתחת לסל בהתקפה. את סימני השאלה בהגנה הוא מצליח להוריד בהדרגה, במיוחד אחרי שהראה הגנת פוסט לא רעה על אולדריג’ במהלך הסדרה. עם זאת, הוא עדיין רחוק מלהיות נכס בהגנה (כפי שאפשר לראות בסרטון כאן למטה) כך שלא נראה שהוא הדיפרנס-מייקר.
גם דיון ווייטרס, על אף האחוזים המפתיעים מהשדה (48.1% מהשדה ו-57.1% מהשלוש ב-4 המשחקים האחרונים) והיכולת הלא רעה בהגנה, הוא לא התשובה, כי, ובכן, זה דיון ווייטרס. אם דיון ווייטרס הוא התשובה שלך למשהו, אתה בודאות שואל את השאלה הלא נכונה.
גם טיעונים כמו התבגרות של הת’אנדר הם לא יותר מסיסמאות. ראסל ווסטברוק איבד 8 כדורים במשחק החמישי והת’אנדר איבדו, כמו תמיד, 2 כדורים ב-2 הדקות האחרונות, שאלמלא ההחטאות של טוני פארקר, היו יכולים להפוך את כל הנרטיב של הסדרה הזו.
אז מה בכל זאת גורם לכך שהת’אנדר מובילים בסדרה המצוינת הזו?
האמת היא שלמרות שהת’אנדר משחקים מצוין ב-4 המשחקים האחרונים ושבילי דונובן מתגלה כממזר הגנתי לא קטן ושווסטברוק ודוראנט הם עילויים ושסטיבן אדאמס הוא הגרסה הענקית של מת’יו דלבדובה, היתרון שלהם בסדרה נובע לא פחות מטעויות וכשלים ובעיות של הספרס מאשר מאיזשהו מהלך מבריק שהת’אנדר עשו.
זה מתחיל מאותן 13.5 שניות שנויות במחלוקת של גיים 2. הספרס יכולים להתלונן עד מחר שווייטרס דחף את ג’ינובילי (והם צודקים), אבל הם קיבלו את הכדור שנייה לאחר מכן. אמין אל-חסן הקביל את הסיטואציה הזו לבחור שמתלונן על כך שהבירה שלו נשפכה, אבל מקבל בירה חדשה וצוננת שנייה אחר כך. לספרס הייתה את היכולת לקחת פסק זמן ולארגן התקפה ראויה, אולם הם בחרו שלא לעשות זאת, ובסופו של דבר, הם הגיעו לזריקה נוחה של פאטי מילס מהפינה. אולם הזריקה של מילס הייתה קצרה בקילומטר בערך, והספרס הפסידו.
זה ממשיך עם היכולת החלשה של הגבוהים של הספרס. מלבד למרקוס אולדריג’, שלושת הגבוהים האחרים של גרג פופוביץ’ לא מתפקדים. בוריס דיאו, דייוויד ווסט וטים דאנקן התחברו בארבעת המשחקים האחרונים ל-48 נק’ ב-32.8% מהשדה ו-36 ריב’ בלבד. לאורך כל העונה הספרס התבססו על הרכבים של שני גבוהים, כאשר ווסט/דיאו/דאנקן מורידים מהעומס על אולדריג’ בהגנה וכל אחד מהם מביא את היתרונות השונים שלו בהתקפה. בסדרה הזו נראה שאף אחד מהם לא פוגע בהתקפה, ופופוביץ’ לא ממש מצליח לנהל את הרוטציה שלו בעקבות זאת. הרכב נמוך עם אולדריג’ ב-5 וקוואי ב-4 הוא רעיון לא רע, אבל ההרכב הזה שיחק פחות מ-10 דק’ במהלך הפלייאוף ולא בטוח שהספרס רוצים להתנסות בכך לראשונה דווקא במשחק הדחה. כל עוד הגבוהים האחרים לא מתפקדים וטוני פארקר חלש, זה שם יותר ויותר עומס על אולדריג’ וקוואי.
בשני המשחקים האחרונים העומס הזה מורגש היטב. קוואי נראה אנושי לחלוטין ברבע האחרון של גיים 4, ודוראנט ניצל את העייפות שלו כדי להשתחרר לזריקות פנויות (כמו בסל הגדול פה למטה).
באופן כללי, היכולת של קוואי ברבעים האחרונים בסדרה הזו (שוב, בנטרול המשחק הראשון הלא מייצג) היא לא מעודדת. הוא קולע 6 מ-17 מהשדה ו-1 מ-6 מהשלוש. ככל הנראה הנטל שבשמירה על קווין דוראנט וראסל ווסטברוק לסירוגין משפיעה עליו. אתמול היו אפילו כמה פוזשנים שפופ זיהה את זה ונתן לו לנוח בהגנה על אנדרה רוברסון (דרך אגב, האם אי פעם היה שחקן יותר גרוע התקפית מאנדרה רוברסון בשלב כל כך מתקדם של הפלייאוף?), אבל קוואי עדיין לא היה מספיק דומיננטי ויעיל ברגעי ההכרעה.
לצד היכולת המדאיגה של קוואי בקלאץ’, גם למרקוס אולדריג’ נראה אנושי מדי במשחקים האחרונים. גם אצלו המספרים ברבעים האחרונים לא מעודדים (6 מ-16 מהשדה ב-4 המשחקים האחרונים) ובמשחק האחרון היו לו כמה החטאות של זריקות פנויות לחלוטין שלא היה לי מושג שהוא מסוגל להחטיא.
אפשר וצריך לתת קרדיט לת’אנדר. הם בהחלט ראויים לכך, בעיקר בילי דונובן (שמצליח להפוך סגל לא הגנתי מטבעו לסולידי מאוד בצד האפור של המגרש) וסטיבן אדאמס, לצד ווסטברוק ודוראנט, כמובן. אבל היתרון שלהם בסדרה נוצר כי הספרס של המשחקים האחרונים הם קבוצה פחות טובה מהקבוצה שראינו בעונה הרגילה, ויהיה מעניין לראות איך הם יגיבו אחרי 3 הפסדים ב-4 משחקים. את הת’אנדר כל זה לא צריך לעניין. הם צריכים להמשיך לשחק איך שהם משחקים וללכת בעקבותיו של וין דיזל. Winning is winning.
Comments