במהלך אחד ממשחקיה של נבחרת ישראל באליפות אירופה הנוכחית ניב רסקין פנה לפיני גרשון בתמהון מוחלט לנוכח היכולת המביכה של עומרי כספי ושאל אותו איך זה הגיוני שהישראלי הראשון ב-NBA מאכזב אותנו פעם אחר פעם בקליעה. התקפה אחר התקפה כספי משחרר את הזריקה המוזרה שלו מאזור קשת השלוש, ושוב אנחנו מפתחים תקווה שאולי הפעם זה ייכנס, ושוב אנו מתאכזבים כל פעם מחדש.
הסיבה לאכזבה היא שהתקבע אצלנו בראש שכספי הוא האס שלנו בשרוול, שחקן החיזוק, הנבחר שעבר שיעורי קליעה אצל הטובים ביותר. כל החטאה שלו מרגישה כאילו הילד ששלחנו לספרטה הלך וחזר חייל בינוני, כל מהלך שלו שמסתיים באיבוד כדור מלווה במשיכת כתפיים ומלמול לעצמינו של “טוב, בפעם הבאה הוא יצליח”. הבעיה היא שהקיבעון המחשבתי שלנו בנוגע לכספי פוגע בתפיסת המציאות שלנו, והגיע הזמן שנכיר במציאות כפי שהיא, והיא שעונת הרוקי של כספי הייתה סטיית התקן, ולאו דווקא שלוש העונות המאכזבות שהגיעו אחריה.
לאן נעלם האס בשרוול שלנו?
אחד הרגעים שגרמו לי להבין את זה היה דווקא אחד המהלכים הטובים של כספי באליפות, במשחק מול אוקראינה. השחקן שהוא שמר עליו ניסה לקפוץ לזריקה, אבל כספי שם לו יד על הכדור וחטף לו אותו. המהלך הזה הפתיע אותי, לא מכיוון שמעולם לא ראיתי חטיפת כדור או מהלך הגנתי סביר, אלא כי כספי היה זה שעשה אותו. באותם רגעים התחלתי לפשפש בזכרוני, בכל אותם לילות ארורים שבהם צפיתי במשחקים חסרי חשיבות של קליבלנד מול מילווקי או וושינגטון ולא הצלחתי להיזכר במהלך הגנתי טוב של כספי. לא הצלחתי.
לכאורה, הגנה זה לא התפקיד של כספי. התפקיד שלו הוא לשבת בפינה ולתפור שלשות. הבעיה היא שבאליפות הזו הבלוף מתגלה. כספי הוא כבר לא האס בשרוול, הוא לא קייל קורבר הישראלי, אפילו לא קרוב. בשתי העונות האחרונות שלו בליגה הטובה בעולם הוא עמד על ממוצע של 32% מהשלוש, רחוק שנות אור מלהתקרב ל-100 הקלעים הטובים בליגה בטווח הזה. רק לשם השוואה, ברנדון ג’נינגס, שחקן שהוא מופת של זריקות רעות, דורג הרבה מעל כספי בעונה שעברה עם 36.5% מחוץ לקשת. אז איך הבועה הזאת המשיכה לא להתפוצץ במשך כל כך הרבה זמן?
היא המשיכה להתקיים מכיוון שבקיצים שכספי הגיע לנבחרת, הוא הראה שעדיין יש לו את זה, שהוא מסוגל לקלוע ולהיות כוכב ברמה האירופית, אבל האמת היא קצת אחרת. בקיץ שעבר כספי נהנה מיוגב אוחיון, שהגיע עם מומנטום אדיר אחרי העונה הטובה שלו במכבי. יוגב היה מלא בטחון, חדר ויצר ואפשר לכספי להיות כספי הישן והטוב, ולנו להמשיך להאמין שאילולא ביירון סקוט, כספי כבר היה אול-סטאר.
כשיוגב היה בכושר הוא שחרר את כספי, כעת המצב שונה
אבל בקיץ הזה, כפי שנאמר כבר, הנסיבות השתנו. אוחיון נראה כמו הצל של עצמו, יותם הלפרין מצליח איכשהו להגיע לשיאי שפל חדשים של הססנות וחוסר ביצים וכספי נותר די לבדו במערכה. מצפים ממנו גם להרים קרן וגם לנגוח, או יותר נכון להגיד שהוא מצפה מעצמו לכך. הבעיה היא שכספי מעולם לא הרים קרנות ומעולם לא נגח. הוא תמיד היה זה שמחכה מאחורה כשהבלם מנסה להרחיק ומבקיע מהריקושט.
הטורניר הזה, והנסיונות של כספי לנגוח את הכדורים שלו עצמו, חשפו בפנינו את הכדורסלן הבינוני שהוא עומרי כספי, ומראים לנו שוב שב-NBA לא צריך להיות טוב בהכל, אלא צריך להיות טוב במשהו ספציפי. הבעיה שלנו היא שגם במשהו הספציפי הזה כספי התדרדר פלאים בשנתיים האחרונות, וקשה לדעת איפה ההדרדרות תיעצר. אם על ההגנה ועל המנהיגות החלקנו לו בעבר כי הוא היה תופר את השלשה בזמן הנכון, היום, כאשר ההחטאות שלו משכיחות לנו את ימיו באזור ה-40% מהשלוש, אנו נזכרים שהוא לא עושה הגנה בסיסית, שהוא לא שם יד על הפנים כשניקולה באטום זורק מעליו, שהוא לא מבצע עבירה כדי למנוע מענק אוקראיני לעשות עליו סל קל, שהוא נראה כמו שבוי מלחמה בזמן שהנבחרת משחקת הגנה, וזה מרגיז אותנו.
המאמינים העיוורים בכספי יאמינו שהעובדה שהוא ישחק ביוסטון רוקטס בעונה הבאה, לצד דווייט האוורד וג’יימס הארדן, ויהנה מהתקפות מתפרצות כל כמה דקות ורשיון חופשי לירות מחוץ לקשת יחזירו אותו למיטבו, אבל זה חלומות באספמיא. כספי הולך להתמודד עם חבורת שחקנים שעל הנייר הם פחות או יותר ברמתו, אבל כל מי שראה את רוני ברואר, פרנסיסקו גארסיה וטרנס ג’ונס, יודע שכספי ממש לא הולך ללקק דבש בתחרות על הדקות מאחורי צ’נדלר פרסונס, במיוחד אם מה שראינו בשבוע האחרון זה היכולת והאנרגיות שהוא מתכוון להביא למגרש.
ההצטרפות אליו תעצור את ההתדרדרות? קשה להאמין
יש שיגידו שזה לא פייר ליפול על הנבחרת ועל כספי, בפרט, ברגעים הללו, כאשר הכל מתפרק וכל החרא יוצא החוצה. אבל למען האמת, חייבים להגיד שהנבחרת כולה, ובפרט כספי, לא עושים שום דבר כדי לעורר אצלנו את האמפטיה הדרושה שתגרום לנו להימנע מהשחיטה הציבורית הצפויה להם בשבוע הקרוב. זה שהבלוף של כספי ושל הנבחרת התגלה זה רע, אבל עם זה קהילת הכדורסל הייתה יכולה להתמודד. הבעיה היא עם הדרך שבה הבלוף הזה, הבועה הזו, התפוצצה. בשורה של תצוגות כדורסל אנמיות, חסרות אופי ונטולות כבוד עצמי.