מתוך כל התחושות הלא סימפטיות שחלפו בי במהלך צמד המשחקים הראשונים המזעזעים של נבחרת ישראל ביורובאסקט המחשבה שתסכלה אותי הכי הרבה היא איך מתוך שמונה מיליון תושבים וכל כך הרבה יהודים בעולם שאפשר לאזרח, זה מה שהצלחנו להרכיב? איך הצלחנו להציג נבחרת כל כך חלשה, כל כך שברירית, כל כך מוגבלת, כל כך נוראית?
אפשר להיטפל על אירועים מסוימים במשחק מול אוקראינה, כמו למשל למה ליאור אליהו שיחק רק שתי דקות בחצי השני, או למה רביב לימונד שיחק דקה בחצי הראשון וקיבל אשראי בלתי מוגבל בחצי השני, או אולי למה יוגב אוחיון לא יורד מהמגרש למרות שהוא לא מנסה אפילו לאיים על הסל, או מדוע ניצן חנוכי מועלה בחמישייה, מוחלף כעבור שלוש דקות ולא רואה פרקט יותר, או מה קרה שאלישי כדיר הוקפץ להציל את המולדת 4 וחצי דקות לסיום, כאשר הוא לא שיחק שנייה כל המשחק, או למה עידו קוז’יקרו נשאר על המגרש כאשר יש לו ארבע עבירות ברבע השלישי. אפשר לדבר על האירועים הפרטניים הללו ולנתח אותם מכל כיוון, אפשר לנסות לאבחן את חוסר הביטחון התהומי שנחת על עומרי כספי וגם אפשר להמשיך ולעשות מבחני אישיות ליותם הלפרין. אבל כל אלו הם רק הסימפטום לבעיה.
הבעיה הזו זועקת לשמיים כאשר מלאי התירוצים מתחיל לאזול. ההגרלה נוחה, גל מקל לא היה שחקן מרכזי בקמפיינים הקודמים, אלכס טיוס יחסית בריא וכך, כאשר השמיים מתבהרים מענני התירוצים, הבעיה של הכדורסל הישראלי בוהקת עד כדי סנוור. הבעיה היא שאף מאמן בשום מקום בעולם לא ישרטט מהלך לשחקן ישראלי כאשר הטיקים מתקרבים לסיום. השחקנים הללו, כספי, אליהו, הלפרין, אוחיון, וגם מקל, הם חלק מאומה של שחקנים משלימים, של שחקנים שמיועדים למלא תפקיד ספציפי, ולא מסוגלים להיכנס לנעלי השחקן המוביל.
לא מסוגלים להוביל. כספי ואוחיון
לפני שבוע פחות או יותר כתבתי על כך שלא צריך להתרגש יותר מדי אם ניכשל באליפות אירופה, מכיוון שלא באמת מדובר באליפות אירופה אם השחקנים הטובים ביותר באירופה לא נוכחים בה ואם הטורניר עצמו מזלזל באינטליגנציה של הצופים ע”י הרחבת כמות הנבחרות אחרי טורניר המוקדמות או ע”י הפניית הלחי השנייה כאשר מדינות אירופה מזנות את חוקי האזרחות על מנת “להחתים” שחקנים כמו ריקי היקמן או בו מקאלב, אבל אי אפשר שלא להתאכזב מהדרך בה הנבחרת שיחקה בשני המשחקים הללו.
אי אפשר שלא לכאוב, אי אפשר שלא להתעצבן, אבל אחרי שהזעם הראשוני חולף, מגיעה ההשלמה שמדובר בכשלון קולקטיבי, של כל המערכת. כל השנים האלו שמכבי תל אביב רכשה את השחקנים הטובים בליגה רק כדי שישמשו כקישוטים על הספסל (לפרטים נא לפנות ליניב גרין), ריבוי הזרים שמבטל את האופציה ששחקן ישראלי יתפוס איזשהו מקום מרכזי בקבוצה וקבלת החלטות גרועות של השחקנים היחידים שעוד יש להם איזשהו פוטנציאל להצליח (מקל הוא היוצא מן הכלל בקטגוריה הזו). ההשלכות של כל המהלכים הללו חובטות בכדורסל הישראלי במלוא העוצמה השבוע, ולפתע אנחנו מבינים את מקומנו באירופה. רחוק שנות אור מצרפת, ספרד, ליטא ורוסיה, ויותר באזור של בריטניה, אסטוניה ופורטוגל.
כמובן שזה לא נוחת עלינו כרעם ביום בהיר, זהו תהליך שהיינו עדים לו במהלך העשור וחצי האחרונים, אלא שאיכשהו תמיד היה איזה מאיר טפירו כזה, שהוא אחד ויחיד, או טל בורשטיין כזה, שידע להשיל מעצמו את גלימת השחקן המשלים ברגע הנכון כדי להוביל את הנבחרת. היום אין לנו את הפריוויליגיה הזו, ואנו נאלצים להתמודד עם האמת המרה, שאולי תכריח אותנו לשנות משהו בדרך בה הכדורסל שלנו מתנהל, כי כך, ככל הנראה, זה לא יכול להימשך.
מתגעגעים לשחקנים מסוגו. עדי גורדון
הבעיה הזו שאני מדבר עליה, היעדר היכולת של הכדורסל הישראלי לייצר שחקנים יוצרים, מכריעים, סטייל עדי גורדון של פעם, או דורון שפר, או עודד קטש, מביאה אותי להיזכר באליפות התיכונים של תיכון מטרו-ווסט לפני קרוב לעשור. אני הייתי בכיתה ט’, והגעתי לעודד. אני אפילו לא זוכר מול מי היה המשחק, אני רק זוכר שניצן חנוכי הוביל את הקבוצה לאליפות. הקבוצה של מטרו חסרה שחקן מסוים, שאני כרגע מתקשה להיזכר בשמו, שהיה כוכב גדול, אבל חנוכי הוכיח שהוא יכול גם לבד. הוא קלע, עשה הגנה, מסר, חטף, חסם. כל מי שרואה את חנוכי משחק היום יודע שמדובר בשחקן אחר לחלוטין. חנוכי אמנם עשה טרנספורמציה מבורכת בבוגרים והפך לרול-פלייר קלאסי, אבל לטעמי, זהו עוד אחד מהסממנים לכשלון של הכדורסל הישראלי, של הסירוס של השחקן הישראלי.
האחריות היא של כולנו, אבל את המחיר ישלם ככל הנראה אריק שיבק. הוא ישלם את המחיר כי הרבה יותר קל להגדיר את הנבחרת הזו על-ידי מניית הדברים שהיא לא, מאשר הדברים שהיא כן. היא לא נלחמת, היא לא רצה, היא לא שומרת חזק, היא לא קופצת לריבאונד, היא לא נושכת, היא לא לוחצת, היא לא מביאה את השחקנים הטובים שלה למקומות הנוחים שלהם. שיבק הוא בחור נחמד, אבל הוא לא יכול להתמודד מול קריסת הסימפטומים של הכדורסל הישראלי, וכנראה שלאחר האליפות הזו הוא יפנה את מקומו למאמן שפחות מזכיר פקיד מס הכנסה. מאמן שילהיב את הנבחרת, ושלא יזכור חסד נעורים ליותם הלפרין, שדרך אגב, בניגוד לחנוכי, לא הוביל את מטרו לאליפות.