מפתיחת העונה המאזן של קבוצות מהמערב מול קבוצות מהמזרח עומד 14-10 לטובת המערב. אם מוציאים את יוטה מהמשוואה הנתון הזה קופץ ל-14-6 לטובת הקונפרנס המערבי. כך המצב היה בדרך כלל בשנים האחרונות, בערך מאז שמייקל גורדן פרש מכדורסל, כשבאותו פרק זמן המערב גם זוכה ב-10 תארי אליפות מתוך 15. למתבונן מהצד, זה נראה כאילו המערב שולט ללא עוררין בליגה והוא הקונפרנס החזק ב-NBA. יכול להיות שזה נכון אם מתייחסים אליו כשלם, אולם אם מסתכלים על הטופ, למזרח אין במה להתבייש בכלל.
אחרי שבדקנו מה מצב הקבוצות הגדולות במערב, הגיע הזמן לראות מה נשמע אצל החברה מהאיסט-סייד, ופה זה כבר נהיה מעניין. פה יש לנו את הקבוצה החמה בליגה, את הקבוצה המאכזבת של פתיחת העונה, את הקבוצה הכי מבולבלת ב-NBA ואת הקבוצה של טום ת’יבודו. אה, וגם עוד איזה אחד, לברון ג’יימס קוראים לו.
המצ’-אפ הכי חם בליגה. לברון וההיט מול ג’ורג’ והפייסרס
נתחיל מהניקס. החברה של מייק וודסון פספסו את החלון שלהם בעונה שעברה כאשר הודחו מול אינדיאנה בחצי הגמר עם יתרון ביתיות, ולעונה הזו היה ברור שהם מגיעים כקונטנדרים רק בעיני עצמם, אולם אף אחד לא ציפה לקבוצה חסרת אונים שכזו. אם בהתחלה עוד חשבנו שאלו כאבי גדילה ושלאט לאט נזכה לראות את הקבוצה המלהיבה של שנה שעברה, במיוחד כשג’יי.אר סמית’ יחזור, אז הגיעה הפציעה של טייסון צ’נדלר והבהירה לכולם שאפשר להתחיל לפנטז על הפרי-אייג’נט הגדול הבא שמסיים חוזה (וכך מתחיל לו פסטיבל קווין לאב ב-2015). קונטנדרית כבר לא תהיה פה.
הניקס לא שינו הרבה דברים בקיץ, אבל הם איבדו את הכח שלהם כקבוצה. האובדן של וטרנים כמו ג’ייסון קיד ומרכוס קמבי שינה את הדינאמיקה בחדר ההלבשה ושוב אנחנו מגלים שכרמלו אנתוני הוא לא מנהיג, ושהסגל הזה לא מתקרב ברמתו לקבוצות הגדולות באמת במזרח. הבעיה היא שהם תקועים עם הרוסטר הזה לפחות לשנה וחצי הקרובות. אנדראה ברנייאני נראה כמו גימיק לא מוצלח, בייחוד בהתחשב בכך שהוא אולי השחקן הגבוה הכי גרוע בריבאונדים בהיסטוריה (2.8 ריב’ למשחק ב-24 דק’) ושהוא שחקן ההגנה הכי חלש בחצי הכדור המערבי. ריימונד פלטון הוא רשמית לא ברמה של רכז פותח בקבוצה גדולה ולגבי אמארה סטודמאייר, כבר מיציתי את כל הבדיחות שיש לי עליו בארסנל, שזה לכשעצמו עצוב. כשמוסיפים לזה את כרמלו בפתיחת עונה מהוססת (23.2 נק’ ב-20.2 זריקות לערב, 41% מהשדה) ואת ג’יי.אר סמית’ פוסט-חוזה לארבע שנים, ספייק לי צריך לדאוג שהקבוצה שלו אולי לא תישאר איתנו אחרי אפריל, ושאולי גם מלו יחליט לחתוך.
אם המצב יימשך כך, אף אחד לא יופתע לראות אותם שנה הבאה ביחד. מלו וקובי
בצד השני של העיר גם ברוקלין לומדת שלא כל הנוצץ זהב. אמנם היא הביאה שני הול אוף פיימרס עתידיים מבוסטון, אבל כרגע היא מקבלת את הגרסה החיוורת שלהם, בייחוד של קווין גארנט. הביג טיקט קולע רק ב-32% מהשדה, אבל מה שבאמת מטריד זו ההגנה שלו. כאשר קיי-ג’י על המגרש, הנטס סופגים 107.6 נק’ ל-100 פוזשנים, מקביל למקום האחרון בליגה. חוץ מגארנט, גם דרון וויליאמס ממש לא נראה כמו רכז טופ 5, והפציעה המסתורית שלו רק הופכת את המצב למחשיד יותר.
עם זאת, הנטס עוד לא צריכים ללחוץ על כפתור הפאניקה. די-וויל צפוי לחזור לאט לאט לכושר, אנדריי קירילנקו יחזור מהפציעה, הלו”ז יתמלא בקרוב בהרבה קבוצות בינוניות והם כבר הראו מה הם מסוגלים לעשות כשהם מתחברים במשחק מול מיאמי. אמנם אין צורך להילחץ כבר עכשיו, אבל בהחלט יש הרבה מקומות לשיפור בקבוצה הזו. ההתקפה נראית לא מתואמת, ברוק לופז לא מקבל מספיק כדורים ובעיקר נדמה שהקבוצה הזו עוד לא החליטה מה היא. מדי פעם יש להם הנעת כדור מושלמת בהתקפה, לפעמים ההתקפה נתקעת אצל ג’ו ג’ונסון והרבה פעמים הם מתפשרים על זריקה מחצי מרחק (165 זריקות עד כה, יותר מבאזור הצבע ומהשלוש), הזריקה הכי פחות יעילה בכדורסל, נכון לג’ון הולינג’רים של העולם. דוגמא לקבוצה שלקח לה זמן להחליט מי היא היא האלופה, מיאמי, שקיבלה את ההחלטה רק לקראת הפלייאוף של העונה השנייה של לברון בסאות’ ביץ’ עם המעבר לסמול-בול. לברוקלין אין את הלוקסוס לחכות שנתיים. בקיצור, ג’ייסון קיד צריך להראות שיש לו איזשהן יכולות לנווט את הספינה הזו יחסית מהר, כי הספינות האחרות לא יחכו לו.
יכול להיות שזהו סוף עידן קיי ג’י?
הספינות האחרות הללו כוללות בין היתר את שיקאגו בולס. הבולס נמצאים בדיון הזה כי אנחנו כבר ראינו אותם שם, אנחנו יודעים שיש להם את זה, שהם מסוגלים להתחבר לקבוצת הגנה מפחידה ולרוץ למקום הראשון בעונה הרגילה. בינתיים, לעומת זאת, זה לא דופק. דרק רוז ממשיך להסיר חלודה (14.4 נק’ ב-32% מהשדה, רק 1 מ-25 מהשדה בזריקות תוך כדי כדרור), ההתקפה נראית תקועה לחלוטין וג’ואקים נואה עדיין לא ג’ואקים נואה. הבולס נהנים בינתיים מ-100 ימי החסד שאנחנו מעניקים לדי-רוז אחרי החזרה מהפציעה, אבל הם צריכים להסתכל על עצמם טוב טוב במראה בלי קשר.
ההתקפה של הבולס כרגע מדורגת במקום ה-28 בליגה עם 91.6 נק’ בלבד במשחק. רק לשארלוט וליוטה יש התקפות רעות יותר. הבעיה הזו לא תיפתר במלואה כשרוז ישוב לכושר מלא, אם וכאשר זה יקרה, לכן הבולס, גם בשיאם, גם בתסריט האופטימי ביותר, עדיין יתקשו ברמות הגבוהות. הסיבה שהם יתקשו היא אותה סיבה שדיברנו עליה בפעם הקודמת שדיברנו על שיקאגו ובפעם שלפניה. דרק רוז הוא היוצר היחיד בקבוצה הזו, ולמרות שההגנה שלהם מטורפת, וג’ואקים נואה שחקן אדיר וג’ימי באטלר דומה להוא מ”אריזה משפחתית”, העובדה שרוז הוא השחקן היחיד שיכול לקחת כדור וליצור משהו פוגעת ביכולת שלהם להתמודד מול הקבוצות הטובות של הליגה, וזה בלט במיוחד במשחקים מול מיאמי ואינדיאנה. עד שיגיע שינוי בגזרה הזו, או עד שרוז יוכיח שהוא שחקן יותר טוב מאשר הוא היה לפני הפציעה, שיקאגו תמשיך להיות צעד אחד מאחורי ההיט והפייסרס.
אל תדאגו, הוא לא קלע את זה. דרק רוז ממשיך להסיר חלודה
אפרופו הפייסרס, היא פשוט נראית כמו מוצר מאיקאה שהורכב מושלם. פתיחת העונה המושלמת נתנה את גושפנקת הקונטנדרית לקבוצה של פרנק ווגל, שממשיך להוביל חבורת שחקנים נפלאה. לאנס סטפנסון מבין שהוא נכנס לעונת חוזה ומשחק נהדר גם בהגנה וגם בהתקפה (50% מהשלוש מפתיחת העונה), לואיס סקולה נראה כמו ההברקה של הקיץ ונותן לפייסרס מימד שלא היה להם בעונה שעברה, דייוויד ווסט וג’ורג’ היל ממשיכים לתת תפוקה מצוינת, אבל מעל כולם ניצבים שניים, רוי היברט ופול ג’ורג’.
אם נדמה לרגע את המירוץ לתואר שחקן ההגנה של העונה לריצת 100 מטר, רוי היברט הוא ללא ספק פייבוריט סטייל אוסיין בולט. פול ג’ורג’ קצת גנב להיברט את הרעם עם פתיחת העונה המטורפת שלו, אבל זה לא מפריע להיברט. משחק ההגנה שלו פשוט ללא פגמים. ההתרוממות האנכית שלו בתוספת מוטת הידיים הארוכה שלו מעניקה לו יכולת להגן על הטבעת בצורה מפחידה (4.3 חסימות מתחילת העונה), הוא מצליח להימנע כך מבעיות עבירות (2.4 עבירות בלבד) ולאט לאט הוא מפתח אפקט הרתעה הגנתי ששמור רק לדווייט האוורד בימיו הגדולים, אפקט שהיה אפשר להרגיש היטב במאבק שלו מול ברוק לופז וברוקלין (לופז קלע באחוזים הכי חלשים שלו מתחילת העונה). אם זה לא מספיק, בהתקפה הוא ממשיך להתפתח כשחקן לואו-פוסט משובח והוא גם מתחיל לפתח יכולת לקלוע קליעות מחצי מרחק, מה שמביא למצב שבו אם היברט טוב, הוא הופך להיות כמעט בלתי עציר.
הביג-מן האיכותי בליגה כיום. רוי היברט
אבל עם כל הכבוד להיברט, הכוכב האמיתי של אינדיאנה הוא ג’ורג’, שזוכה לסופרלטיבים מקיר לקיר מפתיחת העונה. אפשר לדלג על כל שלב המחמאות ולומר שבעונתו הרביעית בלבד בליגה, ג’ורג’ כבר ביסס את מקומו לצד קווין דוראנט ולברון ג’יימס כאחד משלושת הסמול-פורוורדים הטובים בעולם. ההגנה שלו, בתוספת הקליעה המשופרת (טרו שוטינג של למעלה מ-60%, מפגר רק אחרי ג’יימס ודוראנט), הופכים אותו לחבילה המושלמת ואפילו המלה MVP היא כבר לא גסה עבורו. עם 25.1 נק’, 43% מהשלוש, 7.9 ריב’, 4 אס’ ו-1.7 חט’ לערב קשה להתווכח.
המצב הזה, בו אינדיאנה נראית כמו בחלומות של לארי בירד, הוא בעייתי מאוד עבור מיאמי. ההיט כבר, פחות או יותר, הודיעו לנו שהם הולכים להעביר את הזמן ברגוע עד הפלייאוף ורק אז ללחוץ על הכפתור, זה שראינו לחוץ לרגעים קצרים מול הבולס ובדקות מסוימות מול הקליפרס, בהם ההיט נראו כמו קבוצה שכמעט ואין לאף אחד על כדור הארץ מענה אליהם. הבעיה היא שאינדיאנה היא ככל הנראה הקבוצה היחידה שיש לה מענה לסגנון המשחק של ההיט, כפי שראינו בפלייאוף האחרון.
עדיין פייבוריטים. בערך. וויד, בוש ולברון
יש להם את ההגנה הקבוצתית שיודעת לעצור את השטף של המשחק של מיאמי, ובהתקפה היכולת שלהם לשים בכל רגע נתון שני גבוהים מאיימים כמו היברט/ווסט/סקולה מוציאה את מיאמי מאיזון הסמול-בול שלה ומאלצת אותה להשתמש בהרכבים פחות יעילים שכוללים את יודוניס האסלם, כריס אנדרסן ואולי בעתיד גם את גרג אודן. ועדיין, להיט יש את לברון ג’יימס ודוויין ווייד, ויכול להיות שגם העונה זה יתברר כמספיק. בכל מקרה, המאצ’-אפ הזה בין ההיט לפייסרס, שהחל בחצי גמר המזרח לפני שנתיים ונמשך בגמר המזרח בשנה שעברה, צפוי לשוב השנה לעוד סיבוב אגדי. מי יודע, אולי הפעם זה יהיה פעם שלישית גלידה עבור הפייסרס.
*הסטטיסטיקות בפוסט נכונות ליום שני ה-11/11.