ערב פתיחת העונה הכל היה פתוח במערב. אחרי שנים ארוכות של דומיננטיות קובי ברייאנטית, יציבות סן אנטוניונית והתלהבות קווין דוראנטית, עונת ה-NBA עמדה להיפתח ללא פייבוריטית ברורה בחוף המערבי. בין סן אנטוניו, אוקלהומה, גולדן סטייט, ממפיס, יוסטון והקליפרס קשה היה להצביע על מישהי שמתבלטת מעל האחרות, וכולנו היינו צריכים לחכות לפתיחת העונה כדי לגלות את האמת על הצמרת של המערב.
ובכן, לאחר שבוע ימים של משחקים, האמת מתחילה להיחשף ואנו מגלים שהפער בין המושג קונטנדרית לחלק מהקבוצות הללו רחוק שנות אור. קונטנדרית הוא מושג המבטא קבוצה הבשלה ומוכנה ללכת עד הסוף, עם עוצמות הגנתיות והתקפיות, שמסוגלת לנצח משחקים גם בימים שלא הולך ושיש לה את הערך המוסף שאין לקבוצות הרגילות בליגה. חלק מהקבוצות בשישייה הזו עונות על ההגדרה הזו. ממפיס גריזליז, לעומת זאת, לא נמצאת בחלק הזה.
עדיין בטופ? דוראנט ופארקר
כרגע הדובים נראים לא טוב, ואני לאו דווקא מדבר על המאזן החצוי שלהם, אלא על איך שהם נראים על המגרש. החמישייה של הדובים, מהרגע בו טיישון פרינס נכנס לעמדת הסמול-פורוורד אי שם בעונה שעברה, היא הכי לא מאוזנת בליגה בין הגנה להתקפה. הגריזליז נהפכו לתלויים הרבה יותר מדי בזאק רנדולף, שבגיל 32 ובעונה ה-13 שלו בליגה, נראה הרבה פחות כמו המפלצת שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות. נורות האזהרה שהחלו להבהב בסדרת גמר המערב שנה שעברה מול הספרס מתחילות לסנוור אחרי פתיחת העונה, בה זי-בו מעמיד מספרים בינוניים של 13.2 נק’ ו-8.2 ריב’, רחוק יחסית ממספרי הקריירה שלו (17.1 נק’ ו-9.3 ריב’).
התלות הזו בזי-בו היא כמובן תוצר של היעדר בקלעים. טוני אלן מעולם לא היה קלעי (27.2% מחרידים מהשלוש לאורך הקריירה), טיישון פרינס נראה רע מאוד מפתיחת העונה (6.3 נק’ ב-44% מהשדה, 33% מהשלוש) וגם לתת למייק מילר למעלה מ-20 דקות לערב לא נראה כמו תרופה ראויה לבעיה. אמנם מייק קונלי ומארק גאסול ממשיכים להיות יעילים ועקביים, אבל כשמוסיפים לאימפוטנציה ההתקפית של הגריזליז גם את העובדה שעל הספסל יושב מאמן, דייב ג’וארגר, שנמצא בטבילת האש שלו ב-NBA, מתקבל הרושם שממפיס הולכת פחות לכיוון של קונטנדרית ויותר לכיוון של להיאבק על מקומות 6-9 בפלייאוף לצד דאלאס, פורטלנד, מינסוטה וניו אורלינס.
הדעיכה שלו כבר כאן. זאק רנדולף
עם זאת, הגריזליז יכולים להתפאר בהגנה קבוצתית איכותית, שזה נראה כמו עקב האכילס של מרבית הקבוצות שמתיימרות להיות קונטנדריות במערב העונה, כשיוסטון והקליפרס הן הבולטות בתחום הזה. הרוקטס מגלים לאט לאט שהחתמת דווייט האוורד לא מבטיחה אוטומטית הגנת טופ 5, ושהרבה מאוד התאמות עוד נדרשות על מנת להפוך את הקבוצה הגולמית הזו למועמדת ראויה לאליפות המערב.
הרוקטס סופגים 39.6 נק’ בצבע (מקום 19 בליגה) ומחוץ לצבע המצב לא משתפר עם 64.0 נק’ (מקום 22 בליגה). כמובן ששני מפגשים מול ההתקפה הלוהטת של הקליפרס לא תרמו לשיפור הסטטיסטיקה הזו, אבל שני המפגשים הללו הסבו את תשומת הלב לשני דברים שהרוקטס חייבים לשפר על-מנת להתקרב לרמה של הקונטנדריות הרציניות במערב. הראשון הוא ההגנה של הקו האחורי, ובמיוחד של ג’יימס הארדן. המזוקן נראה מאוד לא מחויב בצד האפור של המגרש, במיוחד במפגשים מול הקליפרס, בהם ג’יי ג’יי רדיק גרם לו להסתובב כמו סביבון בהגנה. עם כל הכבוד ליכולות ההתקפיות היוצאות דופן של הארדן, מבחינת יכולותיו ההגנתיות, הוא לא באותה ספרה כמו כריס פול או ראסל ווסטברוק.
מעבר לכך שהארדן חייב להרים את הרמה שלו הגנתית, דווייט האוורד חייב להעלות את הרמה שלו התקפית. לא ייתכן שבשני מפגשים מול הקו הקדמי הרך של הקליפרס, שחוטף מכל ווצ’ביץ’ בליגה 30 נק’ ו-20 ריב’, האוורד משיג רק 17 נק’ ו-8.5 ריב’ בממוצע. האוורד אמור להיות הדיפרנס-מייקר של הרוקטס במירוץ לתואר, גם הגנתית וגם התקפית, אולם כרגע הוא רחוק מלהיות הסלע בהגנה שהוא היה בימיו באורלנדו (שומר על הטבעת ביעילות של 54% בלבד עד כה העונה, רק לשם השוואה, רוי היברט שומר על הטבעת על 33% ואנתוני דייוויס ביעילות של 24%) והוא גם רחוק מלהיות מניה בטוחה בהתקפה.
שלב ההוכחות שלכם החל. האוורד והארדן
שני האספקטים הללו מדאיגים במיוחד כשמתחילים לחפור עמוק בסגל של הרוקטס ומגלים שאין מנהיג אמיתי ברוסטר הזה. האוורד מעולם לא היה מנהיג אלא יותר ליצן החצר, והארדן נמצא רק בשנתו השנייה מחוץ לצלם הגדול של ווסטברוק ודוראנט. בניגוד לניקס בשנה שעברה, שפתרו את בעיית המנהיגות של הכוכבים שלהם עם החתמת וטרנים מוכחים כמו ג’ייסון קיד, ראשיד וואלאס ומרכוס קמבי, הרוקטס החליטו ללכת עם פרנסיסקו גארסיה כשחקן הותיק בסגל, וכשהחרא יתחיל לצוף, יהיה מעניין לראות מי יהיה שם עם הפומפה. אולי זה יתברר כתפקיד הנוסף של קווין מקהייל.
בעוד לרוקטס טיפה לוקח זמן להסתגל להגעה של האוורד ולשינוי שזה גרם לסגנון המשחק, לקליפרס לקח בדיוק שניה וחצי להתרגל אחד לשני. ג’יי ג’יי רדיק נראה כאילו הוא נולד בסטייפלס סנטר, בלייק גריפין נראה מצוין בצד ההתקפי וכריס פול, כרגיל, מנצח על המקהלה. אבל גם אצל החבורה של דוק ריברס, לא הכל אופטימי, כשהסיבה העיקרית לדאגה היא שאין לקליפרס הגנה בצבע. אמנם בלייק גריפין אתלטי מאוד ודאנדרה ג’ורדן בנוי לתלפיות, אבל עם 64% של היריבות באזור המסוכן אי אפשר להתווכח. רק לוושינגטון (68%) ולמיאמי (66%) יש הגנות רעות יותר באזור הזה, אולם הקליפרס אפשרו הכי הרבה זריקות באזור הצבע מבין הקבוצות הללו (216) עד כה, כך שבעצם הם הקבוצה שספגה הכי הרבה נקודות בצבע מפתיחת העונה.
על המצב הזה אפשר להגיד שמי שלא טרח לחזק את הפרונט-ליין שלו באוף-סיזון, שלא יתפלא שאין לו הגנה במהלך העונה הרגילה. הקליפרס שיפרו את הקו האחורי בצורה מדהימה והביאו מאמן רציני, אבל במצב הנוכחי, אם שוב הפלייאוף יזמן להם מפגש עם גאסול ורנדולף, קשה לי מאוד לראות אותם עוברים, אפילו עם איך שממפיס נראית מפתיחת העונה, כך שאיך שלא מסובבים את זה, הקליפרס רחוקים עוד מהלך אחד מלהפוך לקונטנדרית רצינית.
אם ג’ורדן היה עושה הגנה בצבע כמו שהוא בודק כינים לגריפין, מצבם של הקליפרס היה יותר טוב
שיטת האלימינציה הזו מותירה אותנו עם גולדן סטייט. הווריורס כרגע מפתיעים לטובה בצד ההגנתי (מקום 2 ביעילות הגנתית, אחרי אינדיאנה כמובן, סופגים 96.3 נק’ למשחק, מקום 11 בליגה), ככל הנראה בזכות ההשפעה המאגית של אנדרה איגודלה המצוין, ובהתקפה אף פעם לא יהיו להם יותר מדי בעיות כל עוד סטפן קרי בריא. השבוע גם האריסון בארנס חזר לעניינים אחרי ששב מפציעה ולפחות כרגע הווריורס נראים בשלים יותר משאר היריבות שלהם כדי לבצע צעד עמוק יותר קדימה, אולם הם עדיין נמצאים הרחק מאחורי צמד הקונטנדריות האמיתיות שעדיין שולטות ביד רמה בכל מה שקורה במערב.
זה כבר ה-Obvious לדבר על סן אנטוניו ואוקלהומה כפייבוריטיות במערב, אולם העונה, כאשר שאר היריבות לא בשלות מספיק או לא כשרוניות מספיק, הערך המוסף של הניסיון, במקרה של הספרס, ושל הכשרון, במקרה של אוקלהומה, אמורים להיות מספיקים כדי ללכת עד הסוף במערב. הת’אנדר כמעט ואיבדו את מקומם בצמרת, אך החזרה המוקדמת של ראסל ווסטברוק, אפילו כראס החלוד (באנגלית זה נשמע יותר טוב), החזירה את המצב לקדמותו ונתנה כדור הרגעה רציני לכל תושבי אוקלהומה, ובמיוחד לאחד, סם פרסטי.
קרי והווריורס טובים, אבל ווסטברוק החזיר את הת’אנדר לעמדת הפייבוריטית ביחד עם הספרס
כשווסטברוק בסגל, קווין דוראנט נהנה מפחות תשומת לב בהתקפה, סרג’ איבקה יכול לחזור להיות וואן-טריק-פוני בלי שום בעיה, התרומה של ג’רמי לאמב ורג’י ג’קסון נראית פתאום סבירה יחסית לתפקיד שלהם ואפילו המאמן סקוט ברוקס נראה פחות כמו דחליל שמחופש לאריק מרפי מ”הפמלייה” על הספסל של הת’אנדר. אם נוסיף לזה את פתיחת העונה המרשימה של הרוקי סטיבן אדאמס, שרחוק בערך שבוע מלדחוק את העציץ המכונה קנדריק פרקינס מהחמישייה, יש סיבות לחייך באוקלהומה סיטי.
אצל הספרס, לעומת זאת, העניינים כרגיל. פעם זה פארקר, פעם זה דאנקן, לפעמים זה קוואי לאונרד, מדי פעם זה מאנו וכשלא הולך זה יהיה בלינלי. המערכת שם כל כך משומנת, כל כך חלקה, שאפילו הטרגדיה בפיינלס בשנה שעברה לא גרמה להם לחוסר תפקוד. כרגע הספרס והת’אנדר ממשיכים להיות הטים-טו-ביט של המערב, כי למרות כל ההייפ סביב יוסטון והקליפרס והווריורס, לניסיון ולכשרון אין תחליף, בטח ובטח כשהם משתלבים ביחד.